"לחשוב שאת הטור הזה התחלתי בכלל במחשבה שאני הולכת לכתוב על שידוכים, רק נוסך בי את התחושה שיש דברים הרבה יותר חשובים מאשר להתלונן על מר מצבי או על יתמות קיומי הצנטריפוגלי - שלראשונה 'בחייו' מרגיש צורך לברוח מהמרכז": טור מזווית קצת אחרת, לעילוי נשמת חברתי היקרה
יש גאולה, והיא נמצאת ב'נועה - ירון - דיין'. היא נמצאת במצבים של התנועות שאין לנו מושג איך להסביר למה לוקחים אותנו ממצב איקס, למצב WHY. היא נמצאת במצבים של הירון-דיין, שבהם את יודעת שאת הכי צריכה לשמוח, אבל זה הכי קשה לך - כי דווקא שם את מרגישה את הדינים הכי גדולים שבנפש. טור קצת אחר, לרפואת חברתי היקרה אפרת חיה בת טובה
הטורים הכי טובים שלי נכתבו בדמעות, וזה אחד מהם. אבל שלא תטעו - הדמעות האלה הן דמעות ישועה מתוקה, הן דמעות של התרגשות ברגע הכי קרוב שלי ושל הקב"ה. רגע ששום דבר לא יכול לפגוע בקדושה ובאמת שלו
לאחרונה התבשרתי לצערי על חברה טובה ואהובה שאובחנה עם המחלה הנוראית, ואז זה היכה בי: הרהורים קצת אחרים על מה שקורה לי ובי במסע העלום אל מי שאני, ואל מי שאני לא
"תקשיבי, אולי תבואי איתי לקנות מטפחות ותקני מטפחת לעצמך ותשימי מתחת לכרית? זה ממש סגולה! ותגידי 40 יום את כל ספר תהילים, ואת שיר השירים ונשמת כל חי"
איך בכלל נוצר שריר תפוס, במה הוא תפוס וכיצד ניתן לשחרר אותו מבלי לתפוס שריר אחר? זה מה שגיליתי על התהליך המקביל בתוך נפשי פנימה
איך מתמודדים עם הפחד הגדול להתחתן, ומה כדאי לומר לעצמנו כשהוא מתקיף אותנו? טור תגובה לקוראת נוספת ששלחה אליי את מכתבה
