ידידיה מאיר

הדברים הקשים שעברנו פה בשבעה באוקטובר לימדו את הציבור הרחב, אפילו חלקים נרחבים בשמאל, להיבהל מהדברים הנכונים. הושע נא נפש מתבהלה

בעוד שאנחנו תקועים לפעמים בשיח של הכלה והבנה בין מגזרים, יש המוני יהודים בעולם כולו שמזמן עולים קומה ומבקשים: תנו לנו תפילין. תעזרו לנו לשמור שבת. תחברו אותנו לאוצר שלנו

עם ישראל שב לאלוקיו, לזהותו. תקשיבו למה שאומרים החטופים. הם יוצאים מעזה, ומספרים איך התפילות, המצוות והמעשים הטובים ששלחנו להם מכאן חצו את הגבול, ירדו עד לתהומות המנהרות החשוכות, והשפיעו עליהם בזמן אמת

הדבר שאני הכי זוכר, הוא הדמעות. כאמור, התוכנית הייתה מלאה באופטימיות ובשמחת חיים, שמחת חיים יהודית, אבל אז הגיעו הפיגועים הנוראים, ושמחת החיים הפכה לאבל

אם לפני 20 שנה הייתם מזדעזעים ככה מנערה בת 17 שמשלמת בחייה מפגיעת רקטה שנורית מעזה, אז אולי אותם רוצחים מעזה לא היו מפתיעים אתכם ככה וטובחים ומתעללים וחוטפים (ועכשיו מתברר שגם מרעיבים)

אני לא יודע מה איתכם, אבל את שמירת השבת שלי מירב חיזקה. הרי במהלך המלחמה הזאת כל - אבל ממש כל! - האירועים הדרמטיים אירעו בשבת קודש

האם אין גבול לרשעות של מערכת המשפט ולהתעללות שלה במילואימניק מסור שעשה למעלה מ-220 יום בצבא מאז שבעה באוקטובר? או אפילו בסתם אדם שלא עשה יום אחד של מילואים? או אפילו בחתול?

הדבר היחיד שאנחנו, האנשים הקטנים, יכולים לעשות, בלי להעלות את המחיר ולהרחיק את השחרור ובלי לגרום לחטיפות ופגיעות בנפש בעתיד - הוא לזעוק אל ה'. ממש כמו בפרשת השבוע. וגם את זה רצוי לעשות בלי רעש גדול מדי

מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב בעתיד? ואיך הביטחון של היישוב קדומים קשור באופן הדוק לביטחון של קיבוץ בארי, ולכך שלא יהיו חלילה עוד חטופים בעתיד?