הילד הקירח שרוקד

חכמים הסתייגו מדברי אנטיגנוס להמון בעניין לימוד לשמה. הילד אינו זקוק לעוד שיעור מוסר, הוא זקוק לפרס

המניעים של הילד ללמוד אינם טהורים, אבל הם אמיתיים ויש לחנכו באמצעותם

בבואנו לקבוע את מקום הלימודים של ילדינו, עלינו לזכור כי במקום זה ישהו ילדינו כחצי יום ויותר במשך שנים ארוכות(!). ובפרט שמדובר בשנים גורליות ביותר מבחינת עיצוב אישיותם, מצב בריאותם הנפשית והפיזית וקביעת רמת השכלתם

אחד מתחלואי הגישה החינוכית בזמנינו, היא ההקצנה הנתפסת אצל רבים בשאלה אם להעניש. יש הפוסלים כל סוג של ענישה ולעולם אינם תקיפים ביחסם לילדיהם לא במעשים ואף לא בדיבורים, גם כאשר הילד מגזים שוב ושוב בהתנהגותו השלילית. ויש האומרים: "ללא מכות הילד לא יתחנך". ולכן הם נוקטים בדרך זו כשיטה קבועה בחינוך

שלל התיאוריות החינוכיות הופך לעתים את החינוך לחיצוני וטכני: מה לעשות עם הילד? איך לדבר איתו? כמה פעמים ביום לחבק? מה להראות לו כדי "לייצר" ילד ממושמע, ירא שמים, לומד ומשתף פעולה?

כיצד שלמה המלך היה בטוח שהאישה הגוזלת תסכים להצעתו? הרי גם אם האישה הגוזלת גלתה אכזריות כלפי האם, מי אמר שהיא תתאכזר גם כלפי הילד ותסכים להרוג אותו? התשובה טמונה בפרשתנו. תובנות מפרשת בהר בחוקותי

עיצוב דמותו הרוחנית של הילד, כלומר עולם הערכים שלו, שאיפותיו, אמונתו, מבטו על החיים וכו', מתבצע בעיקר באמצעות שיחות המחנך, הורה או מורה, עם הילד

בתלמוד מבואר כי בחינוך ילדים "תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, להשגת תוצאה חינוכית ניאותה, יש להשתמש גם בקירוב וגם במה שאצל הילד מתפרש כדחייה. אך על הדחייה להיות בחולשה (שמאל דוחה), ועל הקירוב בעוצמה (ימין מקרבת)

מדי יום היה הילד זורק את פרוסת הלחם אל מעבר לגדר התלמוד תורה, עד שהמנהל החליט לסלקו. סיפור אמיתי מפי הרב יצחק זילברשטיין

ילדים מטבעם לא אוהבים ללמוד. כדי לגרום להם לאהוב, צריך לעשות זאת בחכמה