מפתחות לחיים

מפתחות לחיים: האם להעניש, וכיצד?

אחד מתחלואי הגישה החינוכית בזמנינו, היא ההקצנה הנתפסת אצל רבים בשאלה אם להעניש. יש הפוסלים כל סוג של ענישה ולעולם אינם תקיפים ביחסם לילדיהם לא במעשים ואף לא בדיבורים, גם כאשר הילד מגזים שוב ושוב בהתנהגותו השלילית. ויש האומרים: "ללא מכות הילד לא יתחנך". ולכן הם נוקטים בדרך זו כשיטה קבועה בחינוך

| כ"ז חשון התשע"ד |
אא

אחד מתחלואי הגישה החינוכית בזמנינו, היא ההקצנה הנתפסת אצל רבים בשאלה אם להעניש. יש הפוסלים כל סוג של ענישה ולעולם אינם תקיפים ביחסם לילדיהם לא במעשים ואף לא בדיבורים, גם כאשר הילד מגזים שוב ושוב בהתנהגותו השלילית. ויש האומרים: "ללא מכות הילד לא יתחנך". ולכן הם נוקטים בדרך זו כשיטה קבועה בחינוך.

תורת ישראל מלמדת אותנו שאלה ואלה, טועים הם. הורה המכה את ילדו על כל מחדל שעושה, מלבד שעם הזמן מאבד את כח ההרתעה שבהכאה, הוא גם אינו מחנך את בנו, אלא רק גורם לו לפחד מלבצע פעולות מסויימות כאשר אביו או מישהו רואה את מעשיו. אולם כאשר יהיה לבדו, יעשה ככל העולה על רוחו. ובדרך כלל אף יהיה באותה שעה גרוע יותר, בדומה לקפיץ דרוך שהשתחרר. שככל שדרכו אותו יותר, כך יקפוץ לגובה רב יותר. מלבד זאת, בגישה זו עלול האב להרוס ולשבור את נפש ילדו עד כדי נזק בלתי-הפיך לכל ימי חייו. (וראה עוד אודות האיזון הנכון, לעיל בפרק "דרך החינוך").

בתלמוד מבואר שכל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, לסוף בא לידי ג´ עבירות וכו´.[1] כלומר, בדרך של תקיפות יתירה, גם אם כוונתו להביא את בני ביתו להנהגה נכונה, הרי הוא משיג את ההיפך ממטרתו. והדברים נכונים הן כלפי רעייתו והן כלפי בניו ובנותיו.

ולעומת זאת, בכמה מקומות מבואר בדברי חז"ל והפוסקים שלעיתים אין מנוס מהענשת הילד המפריז בהתנהגות שלילית.

שילוב זה של אזהרה מהטלת אימה יתירה מול הבהרה שבמקרים מסויימים אין לחשוך לגמרי את הענישה, מוביל לשביל הזהב שעניינו נתינת המשקל העדין והמקום הנכון לענישה.

כלומר, הענישה אינה ואסור שתהיה שיטה קבועה בחינוך, אך על הילד לדעת שכאמצעי אחרון קיימת אפשרות כזו שאולי ישתמשו בה. רק כך אין הילד ניזוק בנפשו מתוצאותיה ההרסניות של שיטת הענישה הקבועה, ויחד עם זאת קל לו יותר להתגבר על יצרים טבעיים המתעוררים ומושכים להתנהגות שלילית.

נסביר ונרחיב את הדברים יותר.

כאשר חז"ל ביקשו לבאר את משמעות אזהרות הענישה שבתורה, המשילו את הדבר למלכה חדשה שעמדה להיכנס בפעם הראשונה לארמון המלוכה לאחר חגיגת הנישואין. המלך, אשר עדיין לא בטח ברעייתו החדשה, בחר להכניסה אל הארמון דרך האולם שעל כתליו תלויים שוטים ושאר כלים המשמשים לענישה. נבהלה המלכה החדשה ופחדה בחושבה שהמלך נוהג להכות את אשתו על כל משגה שתעשה. מיד הרגיעה המלך ואמר לה: “הללו - לעבדים ולשפחות שיימרדו בי. אבל את - לאכול ולשתות ולשמוח".[2]

דוגמא זו ממחישה בצורה נפלאה כיצד יש להתייחס לענישה.

הקשר האמיתי והקבוע של המלך עם רעייתו החדשה, הוא קשר של ידידות, שמחה וקירבה - "לאכול ולשתות ולשמוח".

אך עם זאת הוא דאג לכך שתהיה מודעת לאמצעי הענישה שבארמון, שהרי עתידה היא לעמוד בפני פיתויים ונסיונות של קושרי קשר המנסים מדי פעם להדיח את המלך, ומסר זה שהועבר אליה באמצעות הכניסה דרך אולם הענישה, יתרום בודאי לנאמנותה ולרציפות היחס הטוב והבריא שלה עם המלך. ביודעה בסתר ליבה מה צפוי לקושרים קשר כנגד המלך.

וכאשר הבינה אחרת לרגע ונבהלה, מיד הבהיר המלך את הדברים והרגיעה לחלוטין במילים חמות. הוא גם דאג להעביר את מסר האזהרה כמופנה לאחרים לגמרי. “הללו לעבדים ולשפחות" כלומר עלייך אני סומך לחלוטין. וגם את זאת יש ללמוד. יש לפתח תדמית עצמית חיובית של הילד בעיני עצמו. [משום כך לעולם אין לומר לילד שלקח דבר שאינו שלו: "אתה גנב!" או לילד שלא דיבר אמת: "אתה שקרן!" מילים אלה גורמות לילד תדמית עצמית שלילית ובשלב מסויים הוא עלול להזדהות איתן לעולם. "זה אני, וזהו". הערה וביקורת מסוג זה צריכות להיאמר כאשר הן משולבת בתדמית חיובית: "ילד טוב כמוך הזהיר תמיד בכך וכך (וכאן ייאמרו דברים חיוביים על הילד, ורק דברים נכונים שהוא באמת טוב בהם) לא מתאים לו שייקח דבר שאינו שלו / שיאמר דבר שאינו דבר אמת וכדו´].

לכך התכוון הבורא בכותבו את אמצעי הענישה המופיעים בתורה, וכך צריכה להיות גישתנו לענישה בחינוך הילד. הילד צריך לדעת שהיחס האמיתי והקבוע שלו עם הוריו הוא יחס של קירבה ידידות ואהבת אמת. אך עם זאת עלינו לדאוג לכך שיהיה מודע לאפשרות ענישה אשר יתכן שישתמשו בה כאמצעי אחרון במצב של חוסר ברירה.

ומה קורה כאשר אין מנוס וחייבים להעניש? האם נפרצים אז כל הגדרים והכל מותר??

תורת ה´ מלמדת אותנו שגם כאשר קיים הכרח להעניש, עדיין אין להעניש אלא על פי התנאים הבאים:

תנאי ראשון: הענשה מתוך אהבה. "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה´ אלוקיך מְיַסְּרֶךָּ".[3] הכתוב נקט כדוגמא להענשה שיש עמה אהבה, את הענשת האב את בנו. זהו התנאי הראשון להענשה, הענשה מתוך אהבה. אב אשר כעסו הוא המנחה אותו בעת הכאת בנו ולא התבונה הבאה מאהבה ודאגה לחינוך הבן, אסור לו להכות באותה שעה! והדברים מבוארים בדברי הגר"א ז"ל באבן שלמה[4] וזו לשונו:

"כשמכה את בנו לא יכהו מכת אויב דרך כעס, רק כוונת ההכאה תהיה להצילו מן העתיד ולא יעוול עוד את דרכיו. וכשרואה שרבה חמתו עליו, לא יכה אותו כלל בעת ההיא". עד כאן דברי הגר"א.

הכאה הבאה שלא מתוך אהבה, עלולה להיות מכת אויב, ואע"פ שהוא אביו. שהרי הכאה כזו באה בעוצמה לא מבוקרת ושלא ביחס נכון לגודל חטא הילד, דבר שהוא עוול לכשעצמו. ומה גם שבאופן כזה הרבה מידות רעות יכולות להתערב, כגון נקמה - לצער את המצער, וכבוד - להראותו שחזק ממנו, וגאווה ואכזריות וכו´. והגרוע מכל הוא שהילד מרגיש וקולט בחיישנים הרגישים של דעתו, כי אין הכאה זו מתוך אהבה, ומסיק מתוך כך שאם כן בודאי שבאה מתוך שנאה. ומסקנת הבן שהאב שונאו, אין גרוע מזה, וכדלהלן.

תנאי שני: אין מענישים אלא רק כאשר ברור להורה שהילד ידע בשעת מעשה שהוא נוהג שלא כראוי, והזיד בזה. אבל אם אינו יודע שמעשה זה אסור, אין להענישו בשום פנים ואופן. הענשת הילד במקרה כזה תביא את הילד למסקנה המוטעית כי מרוב שנאה ששונאים אותו הוריו, הכוהו ללא כל סיבה. וככל שהדבר חוזר על עצמו כן מתחזקת הרגשתו, ואף הוא שונאם. וממילא כל דבר טוב שמלמדים אותו מתקבל אצלו ככפיה וכרעה, עד שמצפה הוא בפנימיותו ליום שלא יזדקק להוריו או אז יוכל להתרחק מהם, ולבעוט בכל הערכים שלימדוהו.

תנאי שלישי: גיל הילד. מסופר בתלמוד:

"אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו הגדול [האמה שבבית רבי יהודה הנשיא ראתה את אותו אדם שהיה מכה את בנו שכבר היה גדול בגילו]. אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום [אמרה: יהיה אותו אדם בנידוי משום שהוא עובר על איסור] וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל - במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר".

ופירש רש"י: דקא עבר משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, “דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו".[5] וכן נפסק בשולחן ערוך[6]: "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו. שהרי עובר על וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". ע"כ.

והריטב"א ז"ל בחידושיו כתב על דברי התלמוד הנ"ל: “ונראים הדברים דלא [שלא] גדול גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשיו. כי אפילו לא יהא בר מצוה, אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו. ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי האי [ומשום שבדרך כלל הדבר מצוי בגדול, לכן] נקט גדול".

תנאי רביעי: "כי מחית לינוקי, לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא"[7]["כאשר אתה מכה ילד, לא תכהו אלא בשרוך הנעל"!] כלומר, גם אם הגעת למסקנה שאין מנוס מלהכות את בנך לשם חינוכו, לעולם לא תהיה המכה קשה ואכזרית, אלא רק מעירה מן המצב הנוכחי של התנהגות שלילית מוגזמת, ומזהירה על הטוב.

והרי ציטוט קצר בנושא הענישה מדבריו הנפלאים של הגר"ש וולבה זצ"ל, בספרו "עלי שור"[8]:

“...דוקא הקשר העמוק בין אבות וילדים הוא הוא המכוון את הילדים אל דרך השם.

אי לזאת, חייבים לשמור על הקשר הטבעי הזה לבל ינתק לעולם. הא כיצד? אסור לאדם להטיל אימה יתרה בתוך ביתו, כי הרבה קילקולים באים על רוב מורא[9]. אין לך דבר המקלקל את היחס הלבבי בין אבות לבנים כמו רוב מורא. כשהילדים עוד רכים, על האבות לדאוג ליום שבו יעמדו על דעתם, פן ח"ו מהתקבץ רשמים שליליים, מרוב פחד והטלת אימה בבית - יבעטו בהוריהם ויילכו לדרכם!

הכלל הגדול בהנהגת הבית ובחינוך הוא:

“אמר רבא בר הונא: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה וכו´ צריך למימרניהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה" [צריך לאומרם בנחת כדי שיקבלו ממנו].[10]

דברים שלא נאמרו בשקט וסבלנות אינם מתקבלים. אף אם לשמע צעקת האב נחפזים לעשות כדבריו - בל ישלה האב את עצמו לחשוב כי נודעת לצעקתו השפעה חינוכית מתמדת. אך ורק ב"ניחותא" יכולים לחנך, בשקט ובסבלנות, ואל תבוא הבהילות והרוגזה במלאכת ה´ - חכמת החינוך!

הגע בעצמך: מה שאצלך מושכל ראשון, הכרח החיים והרגל מעשיריות שנים, זהו בשביל ילדך תורה חדשה, שבירת מדות, ובעיקר: גזרה בלתי מובנת לו!

גם אם הילד אינו עושה תיכף ומיד מה שנדרש לעשות, אין להענישו תיכף, אלא להעמידו על חובתו בתקיפות שקטה.

אין להשתמש בכח, כגון: “אל תצא החוצה" - וסוגרים בפניו את הדלת. ילד צריך להתרגל להבין, שגם אם הדלת נשארת פתוחה, שלא יצא בגלל הציווי, ולא בגלל שנעלו את הדלת לפניו. היינו “לא תוכל - לית לך רשו!"[11] [בפסוק נאמר: “לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" ותירגם אונקלוס: "לית לך רשו" כלומר, אין לך רשות].

אם פעם יש הכרח בעונש, יש לדעת: “חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר"[12]- הרבה דברים הנם בגדר “שבט": גם מבט זועף, גם העמדת פנים של אכזבה הנם בגדר שבט, וסיפיה דקרא יוכיח: ‘ואוהבו שחרו מוסר´. “מוסר" הוא מה שנוגע ללבו של הבן, ולבו הרך של תינוק מתפעל מאד מהבעת צער כל דהו מצד הוריו! ואם שוללים מהילד קצת ממנת הממתקים שהוא רגיל בהם זהו כבר עונש מורגש מאד. ומה גם שלילת כל המנה!

זאת ועוד: מצאנו בנביא שאמר:[13] “וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים", הרי שיש גם מקל נועם, וגם לזה מכוון שלמה המלך באמרו, “חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ", שגם במקל נועם יכול אדם ליסר בנו ועוד ביותר הצלחה מאשר במקל חובלים!

ומהו “מקל נועם" בחינוך? נקוט כלל זה בידך: עידוד משפיע יותר מעונש, ציון לשבח או פרס פועל יותר מאיומים או עונשים".

עד כאן דבריו הנפלאים של הרב זצ"ל.

על חשיבות שיטת העידוד במקום הענשה יש ללמוד מהמסופר בתלמוד[14] על מלמד ילדים שדווקא תפילתו היא שנענתה בעת עצירת גשמים. ותלו חז"ל את סיבת הדבר בהנהגתו המיוחדת עם הילדים וכעדות עצמו: “ואית לי פירא דכוורא [יש לי חפירה (-בריכה קטנה) של דגים] וכל מאן דפשע [כל ילד שמאבד את חשקו ואינו רוצה ללמוד] משחידנא ליה מינייהו [אני מפתה ומשחד אותו בהם] ומסדרינן ליה [ומסדרם לפניו, כלומר הנתינה נעשית בדרך נעימה] ומפייסינן לה [ומפייס אותו במילים של חיבה והסבר התועלת שתהיה לו מלימוד] עד דאתי וקרי [עד שבא מרצונו ולומד].

אמנם ברור הוא שאת דרך העידוד וסוגי פרסי העידוד יש להתאים לכל גיל כראוי לו, עד הגיל בו מבשיל הבוגר ומגיע להבנה אמיתית שיש להשקיע בלימוד ובעיצוב אישיותו כמטרה בפני עצמה ללא צורך בפרסים. וכלשון חז"ל: “שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה".[15]

הנה לשון הרמב"ם:

“נער קטן הביאוהו אל המלמד ללמוד תורה, וזה הטוב הגדול לו [עבורו] לענין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא למיעוט שניו [גילו הצעיר] וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיגיענו בשבילו [ולא את מה שיגיע אליו באמצעות אותו הטוב] מן השלמות. לפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו, לקטנות שניו. ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, למד ואתן לך מעט דבש. וכשיגדיל ויחזק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו [דברים אחרים], יזרז אותו ויעורר את תאוותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואתן לך מנעלים יפים או בגדים חמודים. ובזה ישתדל לקרוא. וכאשר יהיה יותר שלם בשכלו ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ויאמר לו: למוד פרשה זו או שער זה ואתן לך דינר אחד או שני דינרים... וכשיהיה דעתו גדול, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאוה למשהו שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו: למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון [כמו שמכבדים וקמים לפני] פלוני ופלוני". עד כאן לשונו.

הרי לנו שאין ללמד ולהטיל מטלות מתוך הנחתת הוראה וכפיה. אלא אדרבה עלינו להתמיד במציאת דרכים כיצד לחבב ולהאהיב על הילד את הלימוד ואת שאר המטלות שעליו, ולעודדו לבצע את הנדרש מתוך שמחה ושלימות פנימית.

כך גדל ילד בריא בנפשו, מפותח בשכלו, ושלם בלימודיו.


[1] גיטין ו, ב.

[2] ראה ויקרא רבה טו, ג.

[3] דברים ח, ה.

[4] אבן שלמה, פרק ו אות ד.

[5] מועד קטן יז, א.

[6] שלחן ערוך, יורה דעה סימן רב סעיף כ.

[7] בבא בתרא כא, ב.

[8] עלי שור, חלק א עמ´ רס.

[9] גיטין ו, ב.

[10] שבת לד, א.

[11] דברים יב, לז.

[12] משלי יד, כד.

[13] זכריה יא, ז.

[14] תענית כד, א.

[15] פסחים נ, ב.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (89 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים