פעם, בני זוג שהיו מתגרשים היו אומרים עליהם: "אוי וי, איזה מסכנים!", משום שהנורמה החברתית הייתה שהאנשים הנשואים הם המקובלים בחברה. אבל היום הנורמה החברתית אומרת שלהיות אדם גרוש הוא דבר מקובל. וכפי שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבקרב הציבור הישראלי אחוז הגירושין הוא מעל ל-30%. אם כן מדוע בכל זאת מכניס האדם את עצמו למסגרת הנישואין?
אם אנו יודעים כי "זו המציאות", והתנהגותו של האחר צפויה מראש ולא ניתן לשנותה, מדוע זה מרגיז כל כך כאשר זה קורה בפועל?
מה ההבדל בין מעורבות להתערבות, ומי צריך לקחת אחריות כאשר ההורים מתערבים במה שנעשה בין בני הזוג?
הוא שונה ממני לחלוטין, אין בינינו אהבה. האם יכול להיות שהוא לא הזיווג שלי? האם אנחנו צריכים להישאר יחד?
"איזו גאולה כבר יכולה לצמוח במקום הכי קשה שלי בנפש?", שאלה אותי חברה בט"ו באב, אחרי שיחה שופעת קשיים. "את לא מבינה שזהו. גם את הבחורים הלא נורמלים כבר לא מציעים לי. אין, זה אבוד. שום דבר יפה וטוב לא יצמח כאן יותר. לך היה מזל, אני מקרה אבוד". מה יש לי לומר לה?
הרב אליהו נקש החל לעסוק בהשכנת שלום בית כמעט בטעות, אך כאשר הוא פוגש באקראי זוגות שהודות לפעילותו שב השלום לשכון ביניהם – הוא חש שהוא מקבל את התמורה הגדולה ביותר עבורו
היום: משדר מיוחד עם מקובלים שיפתחו שערי שמיים, היישר מציונו של רבי יונתן בן עוזיאל. היכנסו כבר מעכשיו לאתר הידברות, ומסרו שמות לתפילה
האם יכול להיות שמה שאני מכיר כמציאות בזוגיות שלי הוא רק זווית מסוימת במציאות הכוללת? האם יכול להיות שאפשר לראות את הדברים אחרת?
