ידידיה מאיר

תוך ימים ספורים עשינו כברת דרך מרשימה. כמי שעוקב בדאגה אחרי השיח המתדרדר, אפשר לומר בפירוש שנכתבו פה פתאום השבוע טקסטים מהצד הנכון, שלא היו נכתבים קודם

שיהיה ברור: מחוללי הקמפיין הזה הם מיעוט במדינת ישראל, אבל מיעוט שיש לו רוב מוחץ בתקשורת, שמנסה להשליט את תפיסת עולמו הליברלית-קיצונית על רוב העם - על הדתיים, על החרדים ועל המסורתיים. ולא רק את תפיסת עולמו הוא מנסה להכתיב אלא בעיקר את סדר יומו הוא כופה עלינו שוב ושוב

האם התגלתה סגולה מיוחדת למציאת חניה בחניון עמוס? ומה נותן לסדרן של איקאה את הסיפוק מיום העבודה שלו?

הילדים שנולדו בזמן גירוש גוש קטיף חוגגים כעת בר מצווה. ידידיה מאיר מביא את סיפורה של משפחת אלפרט מהיישוב גן אור, שבזמן שמשפחתם וחבריהם גורשו מבתיהם, שהו בחדר לידה

בעוד המדינה כולה מזדעזעת מכמה גברים חרדיים שבקשו להחליף מקום בטיסה, נוסע אחר מספר על שערורייה שלא תקראו עליה בשום מקום

כדרכן של הזמנות שנשלחות מוקדם מידי, גם זו נשכחה. רק לאחר מכן הבין ידידיה מאיר כמה היה רוצה להנחות את הכנסת ספר התורה הזה. מרגש

אבי גבאי מעודד תחבורה ציבורית בשבת, גלעד שרון מתלונן על טרור העפיפונים ועיריית תל אביב קוראת לכולם להשתתף באירוע של חב"ד... כשהזיוף מתייאש מלהתחפש לאמת

בין שלל התגובות שקבל ידידיה מאיר לטור שלו מהשבוע שעבר, הביקורת על השיר "צדיק", היתה גם תגובה מאחד, שולי רנד

ידידיה מאיר מנסה להבין באינה נושא "מותר" לרבנים להתעסק, לאחר שאפילו נושא הגיור הופקע מהם. ומי אמר שאי אפשר להמליח בשר בוניש-קליה?

כששמעתי את השיר – נפעמתי. אין עוד מישהו שיודע לכתוב ככה. רב-מג של מילים. אבל אז שמעתי את השיר שוב, וקצת התבאסתי. למה לראות ככה את החיים?

ידידיה מאיר קבל הרבה תגובות כועסות כשפרסם את הסרטון על הנחת התפילין בשדה התעופה, אבל אחר כך התגלה ההומור האלוקי שבו. ומה עם קצת הדתה עצמית?

ידידיה מאיר לא הזדעזע מהמערכות על התפילין. פשוט כי זה לא חדש – זו, לצערנו, התרבות בארץ. אבל את התוצאות של המערכון הזה הוא לא צפה

האם ערב מתן תורה תשע"ח אנחנו יודעים מה תפקידנו, או שאנחנו הצעצוע, הטוי, של התרבות המערבית?

בכפר סבא, בראשון לציון, בפתח תקווה, בהרצליה ובעוד המון מקומות בארץ קרה השבוע ה"אסון" הנורא: ילדים אמרו פסוקים. מיהם המתלוננים, בדיוק?

הסיבות שבגללן הרעיון של מרים פרץ הוא רעיון גרוע, והיתרונות של מאבקו החדש של "הפורום החילוני" נגד בני עקיבא

מתרגש מן הזיכרונות, מצר על הזלזול במסורת וביהדות, ונזכר בנפילתו של כפר עציון, בד' באייר ה'תש"ח

בעוד בני גילו מתבטאים בעיקר באימוג'ים, ארז כתב לעצמו מחשבות עמוקות ומקוריות על העולם, על עצמו, ועל האמונה שלו בה'. טור מחזק

השפע של ליל הסדר, איך להגיד לעצמנו לפני שנגיד לילדים, הכוונה ב"אחד" והזמן המתאים לבקש בקשות. וגם: היכן נמצא הראש שלנו בסוף הסדר?

מרים פרץ, כלת פרס ישראל, היא הדבר הכי משמח היום במדינת ישראל. לא כתואר, אלא כפועל – היא משמחת אותנו. כל מפגש עם דמותה, עם דיבורה, עם מורשתה, הופך אותך לאדם שמח יותר ממה שהיית קודם

אז אני יודע מראש שלא תהיה היסטריה סביב הטור השבוע, וראש הממשלה יעבור הלאה לשתף כותבים אחרים שתומכים בו, אבל מה לעשות. בעיניי, הדברים שיובאו כאן עקרוניים יותר מאלה של השבוע שעבר

מה מחזיק את נתניהו? האם הוא קרא השבוע על מיטתו בבלייר-האוס את "בגן האמונה" של הרב ארוש או חוברות חיזוק של הרב בידרמן? אולי ספרות מוסר קלאסית כמו מסילת ישרים? ואם הוא מתנהג כך בלי שקרא את הספרים האלה, אז מה יקרה אחרי שיקרא אותם?

הרי אם לא נפנה את כל ההתנחלויות, השלום לא יגיע, ואז, יום אחד הילדים האלה יגיעו לצבא, ומי יודע, אולי הם ילכו לקורס מ"כים, ואתם זוכרים איזה שיר מחכה להם שם בסוף הקורס

"זה מאוד פשוט. אתה מחפש כל אמירה שאתה מדמיין את יונית לוי מקריאה בתימהון, בזעם, בטון מריר כזה, ומוסיפה בסוף: 'וכל זה על חשבוננו, מכספי המיסים שלנו'. לא משנה באיזה תחום: כנסת, ממשלה, בנים, בנות, הלכה, צבא, בעלי חיים"

בדיעבד אני יודע שזה היה רגע מכונן בחיי המקצועיים כמנחה. זאת הייתה כנראה הפעם האחרונה בחיי שאני מחמיא לפוליטיקאי בהתלהבות על משנתו לפני שהוא עולה לדבר

בשביל צעקות כאלה חייבים שניים: יש את הצועק ויש את זה שצועקים עליו. והוא, הנצעק, כמעט תמיד, חלש יותר מהצועק. הוא בדרך כלל גם ביחסי מרות עם הצועק. זו דרך העולם: אתה לא צועק על הבוס, הבוס צועק עליך

עודד בן עמי ורינה מצליח הם רק הדוגמאות הבולטות השבוע למגמה שקיימת פה כבר שנים: אסור להיות שמרן, ואם תהיה – דעותיך יושתקו, במקרה הטוב

התגובה הנכונה ליהונתן גפן, המשמעות של ביקורו של פנס בארץ, כשקידוש לבנה מגיע לחדשות וגם: למה ח"כ הרצוג מקצץ פסוקים?

זהו ללא ספק הכישלון הציבורי הגדול ביותר שלנו, הדתיים, בתולדות מדינת ישראל. כן, עד כדי כך

הצוואה של הרב שטיינמן מלמדת אותנו את סוד האושר בחיים. להוריד את הראש? לא. להוריד את האף? בהחלט כן

ימות השואה הנוראה. אהרן שטיינמן ילד בן 12 בסך הכל, נשאל: "מה תרצה להיות כשתגדל?" והשיב תשובה מפעימה