דמויות ביהדות

אמא שלי, הרבנית מרגלית יוסף ע"ה

מהו התואר ההולם אותה ביותר - 'הרבנית מרגלית' או 'אשת המאור הגדול'? לא ברור בכלל. אך אחר ששומעים את רשמיה של בתה הרבנית טולדנו, או אז מתגלית דמות ענקים

אא

אמא נתנה את כל כולה לאחרים, אולם לעצמה לא ביקשה דבר. פעמים רבות היו הבנות מפצירות בה: "אמא, מדוע אינך קונה לעצמך בגד? מדוע אינך קונה לעצמך תכשיט או שמלה? הלא, ברוך ה', את חיה ברווח".

אולם אמא כלל לא התרשמה מדברי הבנות. היא המשיכה לחיות בפשטות, באותה פשטות שבה הרגילה את עצמה בימי נעוריה ובראשית ימי נישואיה. בדיוק כפי שאמר דוד המלך ע"ה: "לא רמו עיני, ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני".

כאשר היו בנותיה רוצות לחדש לה בגד, היה עליהן להתגייס למשימה לא קלה: לשכנע את אמא לצאת עימהן אל חנות הבגדים, ולרכוש עבורה בגד כלשהו. אולם, הצנעה והפשטות שאפיינו את אמא, לא הפריעו לה לנהוג בצורה הפוכה כלפי סביבתה. היא אמנם לא ביקשה דבר לעצמה, אולם מצד שני, חשה היטב את צורכיהם של הסובבים אותה.

משום כך, בכל פעם שהייתה שבה מחוץ לארץ, הייתה מזוודתה עמוסה במתנות יקרות ערך עבור הבנות והנכדים, עבור הכלות ושאר בנות המשפחה. מעולם לא שכחה אף אחד. ואם עבור עצמה לא ביקשה שמלה חדשה או תכשיט יקר, הרי שעבור מכרותיה הנזקקות ביקשה תמיד עוד ועוד.

את ביקוריה בחוץ לארץ ניצלה למפגשים עם נדיבים ושועי עם. במהלך פגישות אלו הייתה שוטחת בפניהם את מצוקותיהן של הכלות העניות בארץ ישראל, את הצרכים המרובים שעימהם נדרשות משפחות רבות להתמודד, באין יכולת בידיהן. וכמאמר רבותינו: "דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב", דבריה של אמא, שיצאו מקירות לבה, פעלו את פעולתם והניבו פירות נאים.

עשרות כלות עניות ויתומות מצאו אצל אמא מזור ונחמה. הן היו נכנסות אל הבית בעיניים דומעות מצער, ויוצאות בעיניים דומעות משמחה ומאושר. אמא מילאה את כל מחסורן, כאילו היו בנותיה, עצמה ובשרה.

אנו, הבנות, הפקנו מכך מוסר ולקח עצום. למדנו שאפשר לחיות בפשטות ובצנעה, לשמור על רמת חיים מסתפקת במועט. ואולם, מצד שני, לחוש את הזולת ברמה הגבוהה ביותר, ולספק לו את צרכיו ביד רחבה וברגישות רבה.

לסיפורי ילדים מתוך הספר "אשת המאור הגדול" הקליקו כאן.

 

לתפור את הקרע שבלב

היתומים והיתומות היו אורחים של קבע בביתנו. אמא גידלה אמנם משפחה ברוכת ילדים, וברוך ה', ביתנו היה שוקק חיים כל העת. אולם הדבר לא הפריע לה וגם לאבא, לאמץ ילדים עזובים, יתומים ומסכנים, אל חיקם.

תנאי החיים הקשים באותם ימים הצמיחו סיפורים כאלו לעשרות. לא היה זה מחזה נדיר לראות ילדים נוברים באשפתות בתקווה למצוא מעט מזון, או לראות ילדים וילדות קטנים מסתובבים בבגדים קרועים ובנעליים שחוקות.

היו כאלו שניסו לסייע, הרוב הבליעו אנחה והמשיכו בדרכם. אולם אמא, בלבה הענק, לא הרפתה. בלבה גמלה החלטה מאז ומעולם, לסייע ככל שתוכל, כדרך אמותינו הצדקניות.

וכך, פעמים רבות היינו מוצאים את עצמנו מתברכים באחים ובאחיות, שבאו הביתה "רק" לארוחת צהריים, ונשארו ליום ועוד יום, ולפעמים לתקופות ארוכות הרבה יותר. שגרת החיים העמוסה בלאו הכי הועמסה עוד יותר, במעשי חסד אציליים.

אמא התייחסה אל היתומים הללו באהבה עצומה, אולם מצד שני, היא לא נתנה להם לשקוע ברחמים עצמיים. רחמים כאלו מזיקים בדרך כלל, והופכים את בעליהם לחסרי מעש, דיכאוניים ומובטלים.

אמא אספה אל ביתה את היתומים ואת היתומות, העניקה להם מכל טוב, ובד בבד דרשה מהם נורמות חיים בריאות של קימה בזמן, התנהגות נאותה וכדומה.

לא אשכח את אותו ערב פסח. הייתה זו שעה לחוצה, כאשר ההכנות האחרונות לחג היו בעיצומן, ולפתע הופיעו בבית כמה אחים, יתומים אומללים, וביקשו להתארח בביתנו בליל הסדר ובחג. למותר לציין כי אמא הכניסה אותם מיד אל הבית, והכינה אותם לקראת החג. ולפתע, בעיצומה של ההמולה, קלטו עיניה החדות קרע מכוער במכנסיו של אחד היתומים.

היא אחזה בזרועו ולקחה אותו לפינה צדדית. "אינך יכול להכניס כך את החג!" לחשה באוזנו. "היכנס אל החדר הסמוך, והעבר לי את מכנסיך מאחורי הדלת. אני מוכרחה לתקן את הקרע הזה לפני החג!"

עיניו של היתום הוצפו בדמעות התרגשות. הוא לא העלה על בדל דעתו, כי מאן דהוא ישים לבו לקרע שבמכנסיו, אותו ניסה להסתיר ללא הצלחה. הוא מיהר לעשות כדבריה של אמא, ואמא הרחומה זנחה את המטבח ואת קערת הסדר, את עלי החסה ואת החרוסת, ונטלה מחט וחוט לידיה. במסירות אין קץ התיישבה בפינת הסלון ותיקנה את מכנסיו של היתום האומלל, בתפר מדויק ומשובח. רק לאחר שהתוצאה השביעה את רצונה הוארו פניה. היא מסרה את המכנסיים ליתום שהמתין בסבלנות, והתפנתה להמשך הכנות החג.

באותה שעה אולי לא ראינו בהתנהגותה של אמא דבר חריג. מורגלים היינו בכגון דא, דבר יום ביומו. אולם כיום, ממרחק של שנים, כאמא לילדים וכסבתא לנכדים, אני מבינה איזו מידה עצומה של רגישות והתבוננות נדרשת מעקרת בית בשעה זו של ערב חג, על מנת לשים לב לקרע במכנסיו של ילד אורח. משתוממת אני מול גדלות נפשה של אמא, שמצאה בשעה הלחוצה ההיא את הזמן לתקן ביד אוהבת ורחימאית את הקרע במכנסיו ובלבו של היתום...

 

שמלת החותנת שהושבה אל החנות

אמא הייתה מסרבת תדיר לצאת לקניות עם בנותיה. "אמא, בואי נצא ביחד לקנות לך שמלה", היינו מבקשות ממנה שוב ושוב. ואמא סירבה. תמיד סירבה. "אני צריכה לשמור על אבא, לדאוג לו שיאכל ושינוח".

"אבל אמא, הלא גם אבא רוצה שתקני לך בגדים", היינו מנסות לשכנע אותה. אולם אמא לא השתכנעה. היא הייתה נחושה ונחרצת לשמור על בריאותו של אבא, להיות צמודה אליו כמו לביאה המגוננת על גוריה.

פעם אחת, לפני אחת החתונות, עלה הדבר בידינו. אמא השתכנעה לצאת עמנו לקניות, לא לפני שהכינה לאבא את התבשיל לארוחת הצהריים.

אמא העמידה סיר מרק על הכיריים, הכינה על השיש צלחת נקייה ולצידה כף, וביקשה מאבא שלא ישכח למזוג לעצמו את מנת האוכל בהגיע עת הארוחה. וכך יצאנו לקניות. אמא רכשה לה שמלה חגיגית לחתונתו של הבן, ואנו היינו מרוצות בעליל. אולם כאשר חזרה אמא הביתה, ציפתה לה הפתעה. סיר התבשיל היה מלא עד גדותיו. אבא לא מזג ממנו ולו כף אחת. גם הצלחת שעל השיש הייתה נקייה ויבשה, וכך גם הכף שלצידה.

"מדוע לא אכלת?", תמהה אמא, ואבא השיב: "ודאי שאכלתי". הוא הצביע על צלחת אחרת שהייתה בכיור, עם שיירי מרק... "אבל הסיר מלא!" טענה אמא, ואבא הצביע על סיר אחר שעמד על הכיריים... "ממנו אכלתי", אמר.

"אוי ואבוי!" קראה אמא בבהלה, "הלא זהו אינו סיר אוכל, אלא סיר עמילן!"

התברר שאמא הניחה על הגז, לצד סיר האוכל, סיר ובו עמילן... ואבא היה כה שקוע בלימוד התורה, עד שלא שם לב לתכולת הסיר. הוא מזג מן הסיר הראשון שנקרה לידיו ואכל כדי חיותו.

"האם לא שמת לב שהאוכל חסר טעם?!" לא הבינה אמא. "כן", אמר אבא, "הרגשתי משהו קצת מוזר, אבל אמרתי לעצמי, שזה לא משנה. העיקר שאשביע מעט את רעבוני ואשוב ללמוד".

קשה לתאר את ייסורי המצפון שאפפו את אמא באותו היום. היא מיהרה להתקשר אלינו ולדווח לנו על המקרה, תוך שהיא אומרת בכאב: "רואות אתן?! הלא אמרתי לכן שאסור לי לעזוב את אבא לבדו! עלי להשגיח עליו!"...

זה לא היה סופו של הסיפור. אם לא די היה בכך, הרי שבחתונתו של אחינו שמנו לב לעובדה, כי אמא לבושה בשמלה ישנה, ולא בשמלה החדשה שקנתה עמנו.

"אמא, היכן השמלה החדשה?!" תמהנו, ואמא הסבירה בפשטות: "החזרתי אותה לחנות. לא חבל? הלא יש לי שמלה יפה ושמורה, ומדוע שארכוש שמלה חדשה? האם לא חבל על הכסף?"...

היה זה הסבר אופייני לאמא, אולם ממרחק של שנים יכולה אני לשער, כי אמא פשוט לא הייתה מסוגלת ללבוש את השמלה שקנתה באותו יום שבו אבא אכל לארוחת הצהריים עמילן במקום תבשיל מזין ומשביע... בינו נא זאת.

 

הישיבות של אמא

אהבתה של אמא לתורה לא ידעה גבול. את כל חייה הקדישה עבור לימוד התורה של אבא, ובכל דרך אפשרית הייתה משתדלת להרבות תורה בעולם. בכל פעם שנתבקשה לסייע בהקמת ישיבה או מוסד תורני, הייתה נרתמת במלוא כוחה.

פעם, לאחר שאבא קיבל מגרש להקים עליו ישיבה, היה צורך בנדיב שיואיל לתרום את סכום הכסף הגדול הנדרש להקמת הישיבה. אמא שמעה על כך, ונחלצה לסייע. רעיון מקורי עלה במוחה.

היא ביקשה מאבא שיזמין את הנדיב הידוע, מר ניסים גאון, לארוחת ערב. כאשר הביע הנדיב את הסכמתו להגיע לביתו של אבא, נעמדה אמא במטבח ועמלה במשך שעות ארוכות על ארוחה מפוארת במיוחד, כמיטב המסורת של יהודי ארם צובה. היא ידעה, כי המאכלים הטעימים והמסורתיים, כמו גם מסירותה למען הקמת הישיבה, ישפיעו אף הם, בעזרת ה', על הנדיב, בן העדה החלבית.

ואכן, מן השמים סייעו בידי אבא ואמא. מר ניסים גאון הגיע לארוחת הערב, ונהנה כל כך מן המאכלים הערבים של אמא, עד שכאשר שטח בפניו אבא את בקשתו, נענה הנדיב מיד, והבטיח לתרום את כל הסכום הנדרש להקמת הישיבה.

קשה לי לתאר במילים את הנהרה שהתפשטה על פניה של אמא, נוכח הסכמתו של הגביר הנדיב. תחושתה, כי היא שותפה בהקמת מקום קדוש, הציפה אותה באושר עז. וכך, בתוך תקופה קצרה קמה הישיבה על תילה. אבא העמיד בראשות הישיבה את רבי אליהו שרים, והוא עצמו היה מגיע לישיבה בכל יום שני למסור שיעור בפני הדיינים הלומדים שם. כך קמה לה ישיבה של תורה, בעזרתה המופלאה של אמא!

גם ישיבת "חזון עובדיה" קמה בזכותה של אמא. בעת הקמת הישיבה נתקל מורנו הראש"ל הגאון רבי יצחק יוסף בקשיים כספיים, אך אמא הייתה נחושה להקים את הישיבה.

היא פתחה את כל תוכניות החיסכון שלה, ומסרה את כל כספה לידי בנה. "קח את הכסף והקם בו ישיבה!" אמרה בהתרגשות.

ראה אבא כך, ונתן גם הוא את חסכונותיו. כך קמה לה ישיבת "חזון עובדיה" לשם ולתפארה. העונג הגדול ביותר של אמא היה, להגיע אל הישיבה ולראות את הבחורים שוקדים על תלמודם. "זה העולם הבא שלי, זה התענוג שלי", הייתה אומרת בדמעות, "זו הישיבה שלי!".

 

אמא וסבתא למופת

אמא התברכה במשפחה גדולה, בלי עין הרע. הבית שקק חיים, זה נכנס וזה יוצא, זה הולך וזה בא.

עם חלוף השנים, כאשר התבגרנו, הלך מעגל החיים והתרחב. הבנים שעזבו את הבית הביאו עמם את כלותיהם, והבנות שעזבו שבו עם חתניהם. הנכדים והנכדות נולדו במזל טוב, ושמחה רדפה שמחה.

ובתוך המעגל הפנימי, השקט יותר, מצאה אמא את הזמן לרקום ולסרוג את מעגל החיים הרחב של בני המשפחה. היא לא הניחה למרחק הגיאוגרפי והפיזי ליצור ריחוק כלשהו בין בניה ובנותיה.

אם האחים והאחיות אינם נפגשים לעתים קרובות, הרי שזהו תפקידה של האם, לשמר את הקשר ביניהם. כך סברה אמא.

הנהגה מופלאה אחזה בידיה. בכל ערב הייתה עורכת סבב טלפונים בין בניה ובנותיה, כשהיא מתעניינת בכל אחד ואחת, לקורותיו במשך היום החולף.

"כיצד עבר היום?" הייתה שואלת, "מה שלומך, ומה שלום הילדים והילדות? האם כולם מרגישים טוב, ברוך ה'?"

היא הייתה מקשיבה ומייעצת, תומכת ומעודדת. ואגב כך הייתה מספרת לכל אחד מן האחים ולכל אחת מן האחיות, על שהתחדש אצל אחיו ואחיותיו.

"יודע אתה?" הייתה מספרת, "אחיך הקטן עומד לעבור דירה. אולי כדאי שתתעניין בשלומו ותשאל אם הוא זקוק לעזרה".

"אחותך אינה מרגישה טוב, את יודעת?" הייתה שואלת, "שמא תתקשרי לדרוש בשלומה?".

וכך, כמעט בלי ששמנו לב, הייתה אמא רוקמת את הקשר שבינינו, דואגת ליידע אותנו על מה שמתרחש סביבנו, שלא נשכח איש מקיומו של רעהו...

אך אמא לא הייתה רק בבחינת "נאה דורש". יותר מכך היא הייתה בבחינת "נאה מקיים". כאשר אחד מאיתנו היה עובר דירה, הייתה אמא מתייצבת כמלאך מושיע, ובידיה סיר תבשיל מהביל, מעשה ידיה להתפאר. אמא ידעה להופיע תמיד ברגע הנכון, כשהיא מצטנעת: "במקרה נזכרתי שאת זקוקה לעזרה. מה יש, אסור לי לעזור?"

אף פעם לא התלוננה שקשה לה, אף פעם לא דרשה שיעזרו לה, שיתייצבו לסייע. תמיד הקדימה היא לסייע בידי הזקוקים לכך.

וכאשר מי מבנותיה או כלותיה הייתה יולדת בשעה טובה, הייתה אמא מתייצבת לעזרה מבלי שתתבקש. יתירה מכך, גם כאשר היינו מפצירות בה, שאנו יכולות ומסוגלות להסתדר לבדנו, לא הייתה שועה לבקשותינו. תמיד הייתה מגישה עזרה בחום ובאהבה, עם חיוך ומאור פנים מאין כמוהו.

 

להציל את ניצולת השואה

אמא שימשה כאוזן קשבת לנשים רבות, שמצאו אצלה נוחם ועידוד. היא הייתה מאזינה בקשב רב, ואחר הייתה מייעצת ומעודדת, משמחת ומנחמת.

חלק מן הנשים הללו היו נשואות ובעלות משפחה, שאמא שימשה כיועצת הנישואין שלהן. וחלק מן הנשים הללו היו נשים בודדות וגלמודות, שאמא הייתה המכר היחיד שלהן.

אחת הנשים הללו הייתה אישה מבוגרת, ניצולת שואה, שהתגוררה באחד הבניינים הסמוכים אלינו. האישה המבוגרת הייתה בודדה בעולם, ומכיוון שאמא פתחה לה את דלתה ואת לבה, החלה האומללה לפקוד את ביתנו בקביעות. היא הייתה מתייצבת אצלנו בשעות הבוקר כמו גם בשעות הערב, ואמא הייתה מגישה לה קפה ועוגה, משוחחת אתה ומשמחת אותה.

"אמא", היינו רוטנות לפעמים, "מה היא רוצה ממך? למה היא מגיעה אלייך כל הזמן?"

"היא אישה מסכנה, וזו מצווה גדולה להקשיב לה ולשמח אותה", הייתה אמא מסבירה לנו בנועם.

אלא שאמא, במידת החסד שפיעמה בה, לא הסתפקה בהקשבה ובשיחה. אמא הייתה מבשלת עבורה פעמים רבות, ושולחת לה תבשילים מהבילים ומעלי ריח ניחוח.

וכך, במשך הזמן התרגלנו לנוכחותה של ניצולת השואה. שמנו לב, כי כאשר היא שוהה במחיצתה של אמא, היא פורחת ומאירה, חיוך עולה על פניה ושיחתה קולחת. היה זה שיעור עצום עבורנו, בהשפעתה של מידת החסד.

אפילו בלילות השבת, כאשר אמא הייתה עייפה מההכנות הממושכות לקראת השבת, הייתה השכנה האומללה מתייצבת בביתנו ומתיישבת על הספה, לספר לאמא את סיפורי השואה הנוראים. לא היה לאמא קל. בהחלט לא. בלילות שבת היא הייתה עייפה מאוד, ושמורות עיניה כמעט ונעצמו, סיפורי השואה הקודרים לא הוסיפו שמחה וששון לאווירת השבת.

אולם אמא לא הראתה כלפי חוץ דבר מכל זה. היא אספה את כל כוחותיה והעניקה לניצולת השואה את היחס החם ביותר, המכבד ביותר. "אמא שלכם היא מידת החסד בהתגלמותה", היה אבא אומר לנו בהשתאות.

והחסד הזה, שאמא עשתה עם ניצולת השואה, האריך את חייה של האומללה, פשוטו כמשמעו. היה זה כאשר ברבות הימים נאלצנו לעזוב את הבניין שבו התגוררנו ולעקור לעיר אחרת, כחלק ממסע נדודיו של אבא. כעבור תקופה קצרה מעזיבתנו קיבלנו את הבשורה המצערת, כי ניצולת השואה נפטרה לבית עולמה.

 

מקומו של הילד בשעת התפילה

אמא הייתה מקפידה ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל. ביום השבת הייתה הולכת לכל התפילות בבית הכנסת; ערבית, שחרית, קריאת התורה, מוסף ומנחה. אולם מצד שני, אמא לא הביאה עמה את בנותיה לבית הכנסת. לא בגיל שש ולא בגיל שבע, וגם לא בגיל עשר. רק כאשר הגענו לגיל שתים עשרה, הייתה אמא לוקחת אותנו עמה לבית הכנסת.

"בית הכנסת אינו מקום לעשות בו בייביסיטר", שידרה לנו אמא, "לבית הכנסת באים כדי להתפלל, וכדי להגיע לבית הכנסת צריך להיות בגיל המתאים, בכובד הראש הראוי...".

עד גיל שתים עשרה הייתה אמא מושיבה אותנו בבית מול צלחות מלאות ממתקים וחטיפים. היא הייתה מבקשת מאיתנו להתנהג בהתאם ולהמתין לשובה בסבלנות, ואז הייתה סוגרת את הדלת והולכת לבית הכנסת.

התנהגותה זו של אמא הושפעה רבות מהנהגתו של אבא. אבא הקפיד מאוד על כבוד בית הכנסת, ובשום פנים ואופן לא היה מוכן שנביא עמנו, כנשים נשואות, את בנינו הקטנים לבית הכנסת.

זכורני פעם אחת, בליל תשעה באב, כאשר עם תחילת התפילה נכנס לפתע אבא הביתה, ופנה אלי ואמר: "שרה, אני מבקש שתיקחי את הבן שלך, ותלכי הביתה".

נפגעתי. לא הבנתי מדוע אבא מבקש שאלך הביתה, ומדוע הוא מבקש שאקח עמי את בני.

אבא מיהר להסביר: "את יודעת שהיום הוא יום תשעה באב, נכון? ובכן, בנך הקטן, בן השנתיים, אינו מבין את מהותו של היום. הוא נכנס לבית הכנסת ורואה את כולם יושבים על הרצפה. בתמימותו הוא עובר מאחד לשני, מצביע עליהם וצוחק להנאתו...

"התנהגות זו משרה בבית הכנסת אווירה של שמחה וקלילות, והיא אינה מתאימה לאף יום בשנה, על אחת כמה וכמה אינה מתאימה ליום תשעה באב. במקום לבכות, אנשים יושבים וצוחקים", חתם אבא את דבריו. ואני מיהרתי לעשות כהוראתו.

בפעם אחרת, ביום כיפור, רציתי עד מאוד להגיע לבית הכנסת ולהתפלל. הבאתי עמי את אחד מילדי, אולם הקפדתי שלא להכניס אותו לבית הכנסת. השארתי אותו בחוץ, לשחק, ואני נכנסתי פנימה. אולם שהותי בבית הכנסת לא נמשכה זמן רב. אבא שלח אלי את אחד מאחי, לומר לי כך: "שרה, את יודעת שנשים רבות מתבוננות במעשייך ולומדות ממך. מישהי מהן עלולה לנהוג כמותך ולהביא את בנה לבית הכנסת ולא להשאיר אותו בחוץ... ומלבד זאת, קולו של הבן הקטן, שמשחק בחוץ, נשמע מעט גם בפנים...".

אין ספק כי רוחו של אבא היא שהנחתה את אמא. קדושת בית הכנסת שהייתה בנפשו, פיעמה גם בנפשה.

 

ערבית בשתיים בלילה

אמא הייתה צדקת אמיתית. היא הייתה מקפידה על תפילות, תמידין כסדרן. מימיה לא ויתרה על תפילות שחרית, מנחה וערבית. גם כאשר הייתה מטופלת בילדים קטנים, במשך שנים ארוכות, הייתה מקפידה לעמוד ולהתפלל.

את התפילות הייתה אמא מתפללת במתינות ובכוונה. תפילת שמונה עשרה לבדה הייתה אורכת לה כרבע שעה! דפי הסידור שממנו התפללה, היו רטובים מדמעות שהזילה כמים על בעלה הדגול ועל בניה, שיהיו תלמידי חכמים יראי ה', גדולים בתורה. ועל בנותיה, שיהיו נשות חיל כשרות וצנועות.

לילה אחד, בעודי נערה צעירה, נכנסתי לסלון בשעה שתיים אחר חצות, ונתקלתי באמא, עומדת ומתפללת תפילת ערבית בכוונה.

המתנתי עד שאמא סיימה להתפלל, ואז פניתי אליה בתמיהה: "אמא, את עסוקה כל כך, האם את חייבת בשלוש תפילות ביום? מדוע אינך הולכת לישון לאחר יום כה עמוס, ובמקום זאת את מתפללת?"

אמא התבוננה בי ולא הבינה. "מה זאת אומרת? וכי מה, האם אני מתפללת כי אני חייבת? אני מתפללת, משום שזה הקשר שלי עם בורא עולם! אינני מסוגלת שלא להתפלל! ואת, מה אתך? האם כבר התפללת תפילת ערבית היום? האם כבר דיברת עם אבא שבשמים?".

גם ברכת המזון של אמא הייתה לשם דבר. עד היום מצטלצלות באוזני מילותיה בברכת המזון של ליל שבת, בנוסח "רצה והחליצנו": "נשבות בו, וננוח בו, ונתענג בו...". אמא הייתה מושכת את המילים בהטעמה מתוקה, וכל מי ששמע אותה, יכול היה לחוש ממש, כיצד היא מתענגת על מנוחת השבת.

התפילות והמצוות היו לה לחוקי ברזל. אמא, כאמור, לא חיפשה לפטור את עצמה מן המצוות, אלא אדרבה, תמיד חיזרה אחרי המצוות.

יום כיפור האחרון לחייה היה דוגמה נפלאה לכך. ביום כיפור ההוא קבעו הרופאים כי לא תוכל לצום עקב מצבה הבריאותי. ואכן, אמא לא צמה. אולם הדבר לא היה קל עבורה. היא מדדה את המים בשיעורים, ובכל פעם שלגמה מן המים, פרצו מעיניה דמעות של צער ומכאוב, צער על כך שאינה רשאית לצום ביום הגדול והקדוש...

 

מאחורי כל אדם גדול

פתגם עממי ידוע אומר כי "מאחורי כל אדם גדול עומדת אישה גדולה". גם אם הפתגם אינו מופיע במקורותינו בלשונו המדויקת, הרי שיש לו סימוכין רבים. הדוגמה הידועה ביותר היא של התנא הקדוש, רבי עקיבא, אשר בשובו לביתו מלווה בעשרים וארבעה אלף תלמידיו, הורה על רעייתו ואמר: "שלי ושלכם – שלה הוא!"

טבען של רבניות, שהן נחבאות מאחורי הקלעים. הרב הוא הידוע בציבור, מרביץ התורה בעדרים, מוסר השיעורים ומתווה הדרך לאלפים. הרבנית ספונה בביתה, עסוקה בגידול הילדים, שקועה בספר התהילים, ומאפשרת לבעלה לצמוח ולגדול. אולם האמת היא, שכרבי עקיבא בשעתו, גם גדולי ישראל לדורותיהם חוזרים ומעידים, "שלי ושלכם – שלה הוא!" לרוב הרב אינו יכול לצמוח ולגדול בתורה, אם לא שרעייתו תקדיש את חייה, פשוטו כמשמעו, למען תורתו ועלייתו. הרבנית האלמונית נוטלת על שכמה את כל עול הבית, היא חושקת שפתיה וסובלת לעתים חיי צער, עוני ומחסור, בגבורתה אין היא מסיטה או מסיתה את בעלה מלימודו. מגדלת היא את הבנים ואת הבנות בעוז, ובלבד שבעלה יוכל לשקוד על הגמרא, לצאת ולמסור שיעורים, להרביץ תורה ברבים.

הרבנית מרגלית יוסף ע"ה היא בבואתה של רחל, אשת רבי עקיבא. כרחל בשעתה, הקדישה הרבנית מרגלית את כל חייה למען תורתו של בעלה הדגול, מרן מלכא, הגאון הגדול, רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל.

לא בשבתו על כס הרבנות, לא בהתעטרו בגלימת הראשון לציון, לא בכהנו כרבה הראשי של ישראל, הרבנית מרגלית יוסף הקדישה את חייה למען תורתו של מרן – הרבה קודם לכן. עוד בהיות מרן בחור צעיר שרק רבותיו עמדו על גדולתו, ידעה הרבנית מרגלית כי עבורו תקדיש את כל חייה.

כנגד המקובל באותם ימים, להתחתן עם אדם עובד ובעל מקצוע, נישאה הרבנית למרן, כשהיא מצהירה, שכל רצונה הוא שישקוד על דלתי התורה. את כל חמודות העולם המירה הרבנית בחיים שכל כולם היו קודש לתורה. והיא הלכה עמו למצרים ולפתח תקוה, לתל אביב ולירושלים.

את כל עול הבית נשאה על שכמה, בעוז ובגאון. את כל ילדיה גידלה במסירות נפש עילאית. גם בימי מחלתה לא העזה להטריד את מרן מתלמודו, על אחת כמה וכמה שלא עשתה כן בימי חול ואפילו בערבי שבת וחג. ובבוא עתה ביקשה כי מותה יהיה ככפרה עליו.

הרבנית הצטנעה כל ימיה, סירבה להתראיין, ברחה מאור הזרקורים, נחבאה מאחורי הקלעים. התועלת שבחשיפת דמותה היא מפני שבימינו זקוקים אנו נואשות ל"נשות מרן".

הרחוב המידרדר כיום סוחף אחריו, גם אם במידה מועטת, גם את בנות ישראל המתחנכות על ברכי המסורת, ברוח ישראל סבא. בלית ברירה מיטשטשים מעט הגבולות. מסירות הנפש למען לימוד התורה, מסירות הנדרשת כל כך, מאבדת מזוהרה ומיוקרתה.

בנות ישראל מתוודעות היטב לדמויותיהם של גדולי ישראל. הן לומדות על כך בשיעורי היסטוריה ומחשבת ישראל, ונתקלות בכך במהלך כל עבודת יהדות. אולם האם הן יודעות להעריך את מקומן במפעליהם של גדולי ישראל?! האם משערות הן, שבידיהן הדבר, להצמיח לנו עוד ועוד ענקי תורה?!

בדיוק לשם כך כתב וערך הרה"ח אברהם אוחיון ועמו העורך הרה"ח שאול עובדיה פתיה מקורותיה של הרבנית שרה טולידאנו תחי', בתה של הרבנית מרגלית ע"ה, אשר זכתה ונתגדלה על ברכיה, ואשר הואילה להכניסנו אל הקודש פנימה, ולספר לנו סיפורים אישיים, מרגשים ואותנטיים מתוך מסכת חייה המופלאה של אשת המאור הגדול זצוק"ל.

סיפורי מופת אלו, אשר לרובם הייתה הרבנית טולידאנו עדה בעצמה, היא ובעלה הגאון רבי מרדכי טולידאנו, חתנא דבי נשיאה, חביבו של מרן, תלמידו ואהובו, מעשים אלו הם נדבך חשוב בסיפור דברי ימיה של הרבנית מרגלית ע"ה, דור לדור יביע אומר.

אכן באותו אב של שנת תשנ"ד, לפני כעשרים שנה, עמדנו כולנו בשערי ישיבת "פורת יוסף". השמים היו בהירים, אך עננה כבדה רבצה על הלב. הרבנית הדגולה, אשת מרן מלכא, נסתלקה לבית עולמה במבחר ימיה, לאחר ייסורים קשים ומרים. הדמעות זלגו בכפליים. פעם אחת על דמות המופת שנלקחה מאתנו, ופעם שנייה על מרן הגדול, שהתאלמן מאשת נעוריו.

בימים אלו הוציא הרב אברהם לאור את הספר "אשת המאור הגדול", ובו עשרים וחמישה סיפורים, כעשרים וחמש אבני חן, כעשרים וחמש מרגליות, עשויות להאיר את דרכן של בנות ישראל, ולדרבן אותן להקדיש את חייהן לתורה, להתחזק בתפילה, להרבות בגמילות חסדים.

שאלנו את הרב אוחיון, שכן בכל ספר הרי תמונות מלוות את המלל, ומה יעשה כאן בספר זה אודות הרבנית. הרב אוחיון סיפר לנו כי אכן, אין זה נפוץ כל כך, לצייר דמות של רבנית, כפי שנעשה בספר "אשת המאור הגדול". אבל הלא הדבר ברור, שכאשר רוצים להעביר לבנות מסר חינוכי של הקדשת חיים לתורה, של הקמת בית נאמן, הרבה יותר חכם לעשות זאת – דרך דמותה של רבנית! נכון, סיפורי צדיקים הנם חשובים ביותר, שיחות מוסריות נצרכות ללא ספק, אולם אין מעורר ומחזק יותר מאשר דמותה של רבנית, שהקדישה מצעירותה את כל חייה לתורה. זו היא דוגמא אישית במיטבה, והדוגמא האישית היא הלימוד החזק ביותר.

אכן הושקע ממון רב, בציורים אומנותיים ומרהיבים. וזאת משום, שהמעלה שיש לציורים על פני תמונות הנה מעלה עצומה. דרך הציור ניתן להעביר את המסר בצורה ברורה ובהירה, מה שלא ניתן לעשות תמיד על ידי תמונה מקורית.

חשוב לציין, כי הציורים צוירו לפי כללי הצניעות הקפדניים ביותר. הציורים עברו את פיקוחם של אנשי חינוך מובהקים, וקיבלו את אישורם של רבנים חשובים, כמו גם את ברכתם של משפחת מרן.

הספר "אשת המאור הגדול" נכתב בשיתוף פעולה מלא עם בתה של הרבנית, הרבנית שרה טולדאנו תבדל"א, שהיא רבנית מצד עצמה, וידיה רב לה במסירת שיעורים ובהרצאות לנשים ולנערות.

הרבנית טולדאנו פתחה בפנינו צוהר לעולמה המופלא של אמה, הרבנית מרגלית. היא סיפרה לנו את סיפור חייה של אמה, וכמו כן שיתפה אותנו בחוויות אישיות מימי ילדותה.

אחד הזיכרונות היה, לדוגמא, שכאשר הייתה הרבנית טולדאנו מביאה הביתה, כנערה צעירה, חברות, הייתה אמה לוקחת את החברות אל חדר לימודו של הרב, מצביעה על הרב ואומרת בשקט: "אתן רואות? כאן, בבית, יש רב שיושב ולומד! כאן בבית לא צועקים ולא מדברים בקול! כאן מדברים בלחש!".

ואכן, הרבנית מספרת, כי לא מזמן פגשה באחת מחברות ילדותה, והחברה הזכירה לה את העובדה הזאת. "אני זוכרת איך היינו מדברות אצלכן בבית בלחש..." אמרה.

זו היא דוגמה אחת מני רבות לזיכרונות טובים, שעל פיהם נבנה הספר ביד אמן, נדבך אחר נדבך. לולי הרבנית טולדאנו היה הספר יוצא כמקבץ סיפורים על הרבנית. ואין זה כך! הספר אינו מקבץ סיפורים, כי אם סיפור חיים! מסכת מופלאה שנרקמה בעשרים וחמישה סיפורים מייצגים, אותנטיים ומרגשים.

במקביל החל הרב אוחיון לעבוד על ספר "הרבנית מרגלית", המיועד לנשים ולנערות. וכשאנו שואלים במה נבדל הספר, הרב אוחיון מספר כי ספר זה שונה מהספר "אשת המאור הגדול" בכך, ש"אשת המאור הגדול" פונה לילדות ולנערות צעירות, יש בו עשרים וחמישה סיפורים מנוקדים ומאוירים, והוא בפורמט גדול ומרשים. הספר "הרבנית מרגלית", לעומת זאת, מיועד לנשים ולנערות, יש בו הרחבות שאינן מתאימות לילדות צעירות יותר, והוא אינו מנוקד או מאויר.

בכתבה שלפנינו מקבץ קצר של סיפורים, משני הספרים הללו, הרואים אור במלאות עשרים שנה לפטירתה של הרבנית מרגלית.

כששאלנו את איש שיחנו מה הביא אותו ועורר אותו אל הרעיון החשוב והפרויקט שנטל על עצמו, הוא הזכיר לנו כי כאשר קונן מרן על אשת נעוריו, אמר בין היתר: "המנוחה שאנחנו באים להספיד אותה, לצערי היא אשתי. מה אני יכול לשבח את אשתי? ... היו דברים שאני בעצמי לא יודע, היא עשתה הרבה פעמים גם כן דברים שנסתרו מנגד עיניי".

"אני יודע מי האישה הזאת", ממשיך מרן זיע"א בהספדו, "חבל, לא הערכנו אותה מספיק כשהייתה אתנו, רק אחרי שהלכה, נעלמה מעינינו. אין האור ניכר אלא מתוך החושך. צר לי מאוד. עכשיו אני מתחיל לחשוב, כך עשתה וכך עשתה. ואותם הדברים היו כמו שגרה, התרגלנו אליהם, לא הייתי מתפעל מהם. עכשיו אני מרגיש את חסרונה, כמה שהייתה עושה, כמה שהייתה אוהבת לעזור לבריות".

הספדו של מרן, היה הסיבה שהרב אברהם אוחיון נטל קולמוסו והחל לערוך את ספרו המיוחד שנועד לגלות את אוזני בנות ישראל לחיים של מסירות נפש למען התורה הקדושה. לפני כעשרים שנה נפרדנו מהרבנית, לפני כחצי שנה נפרדנו ממרן מלכא. אולם רוחם הגדולה תוסיף ותרחף עלינו, עדי נחזה בביאת משיח צדקנו ובתחיית המתים, במהרה בימינו, אמן.

 

החיילים ממתינים ל'קולה של אמא'

לפני עשרות שנים, כאשר נתמנה אבא לדיין בבית הדין בירושלים, עברנו להתגורר ברחוב חנה. באותם ימים היה הטלפון מצרך נדיר, יקר ערך ומבוקש עד מאוד. לא כל אחד החזיק בביתו טלפון, רק אנשים עשירים או מכובדים במיוחד הרשו לעצמם את התענוג. אולם בביתנו היה טלפון. ולא משום שחיינו חיי פאר, אלא משום שבתוקף תפקידו כדיין היה אבא זכאי להתקנת קו טלפון ולמכשיר טלפון בביתו.

ביום שבו הותקן הטלפון, שמחנו כולנו שמחה גדולה. ידענו, כי המכשיר עשוי להקל עלינו ולהעניק לנו נוחות מסוימת. אלא שאמא, כהרגלה, חשבה אחרת מכולם. "הטלפון עשוי לשמש מכשיר חסד רב עוצמה!" אמרה, ומיד החלה לתכנן ולחשב כמה חסדים ומצוות תוכל לעשות בעזרתו. ואכן, עד מהרה התרגלנו כולנו לעובדה, כי בביתנו הותקן טלפון ציבורי...

אמא פתחה את דלתה בפני כל מי שהיה זקוק למכשיר הטלפון. שיחות קצרות וארוכות, חשובות יותר ופחות, נערכו דרך מכשיר הטלפון, ואמא צברה לה בשמים הררי מצוות וחסדים. והנה, בתקופת מלחמת ששת הימים, עלה במוחה של אמא רעיון מקורי. בנים רבים מקרב תושבי השכונה היו מגויסים, וחלק גדול מהם עשו ימים ולילות בחזיתות הקשות, בדרום, בצפון ובמזרח. הדאגה לשלום הבנים ניקרה בלבן של האימהות ובלבם של כל בני המשפחות.

אמא החליטה להפיג במקצת את הדאגה. היא רשמה את מספר הטלפון בביתנו על ניירות קטנים, וחילקה את הניירות לכל תושבי הסביבה. בקשתה הייתה, שהחיילים יתקשרו מן החזית אל הטלפון שבביתנו, כדי להודיע ששלומם טוב. "אנחנו", כך הציעה, "נעביר את דרישות השלום ליעדן ונרגיע את ההורים המודאגים". ואכן, שיחות הטלפון החלו לזרום אל ביתנו. השיחות היו קצרות אך משמעותיות. "שלום, מדבר יוסי כהן, תמסרו לאמא שלי שהכול בסדר אתי, ברוך ה'...". "שלום, מדבר רוני לוי, ברוך ה', הכול בסדר...".

עלינו, הבנות, הוטלה המשימה להעביר את תוכן השיחות ליעדן. "לאה, רוצי לבניין הסמוך ותודיעי למשפחת מזרחי, שהבן שלהם התקשר והכול בסדר". "שרה, תעלי לקומה העליונה ותבשרי למשפחת ברוך שהכול בסדר עם הבן שלהם"...

הדבר ארע באחד מימי המלחמה, כאשר כולנו היינו מכונסים במקלט. מסוכן היה להסתובב בחוץ, וכל אחד הצטנף בפינתו. ולפתע, נשמע צלצול הטלפון מן הבית. "אני אעלה, לענות לטלפון", הודיעה אמא.

"לא, אמא, מסוכן לעלות עכשיו. אל תעלי".

אבל צלצול הטלפון נמשך, ואמא התעקשה לעלות. "אולי זה אחד הבנים שנמצא בחזית? ואולי זו ההזדמנות היחידה שלו היום למסור דרישת שלום להוריו? אני עולה!"

ניסינו למחות בעדה, לעכב אותה, להסביר שפיקוח נפש דוחה הכול. אבל דברינו לא התקבלו על לבה. היא קמה ועלתה בזריזות אל הבית והרימה את השפופרת. היא, אכן, לא טעתה. מעבר לקו נשמע קולו של אחד החיילים, מבקש למסור דרישת שלום להוריו... דרישת השלום נמסרה, ומסירות נפשה של אמא עמדה לנגד עינינו עוד תקופה ארוכה.

 

על המשמר מול ראש ישיבת פוניבז'

אמא גוננה על אבא בכל תהפוכות חייו, ועמדה לצדו כל העת. תמיד הייתה נכונה לשמור על בריאותו ועל שלומו. אמנם, כאשר היה מן ההכרח בעת מחלוקת השקפתית בין אבא לבין גדולים אחרים, תמיד נשמעו מפיה דברי הרגעה ושלום.

המעשה הבא אירע לאחר מחלוקת עמוקה בין שני גדולי עולם, אבא והרב שך. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואין לנו השגה כלל במחלוקתם של הררי הקודש הללו.

מחלוקת זו באה לסיומה, כאשר הרב שך הביע את נכונותו לעלות לירושלים ולהיפגש עם אבא. וכך היה, הרב שך הגיע לביתנו ונפגש עם אבא.

ואז, מצאה לה אמא את שעת הכושר לתבוע את שלומו של אבא. היא ניצבה בחיל וברעדה מול הרב שך, זקן ראשי הישיבות, ואמרה לו כך: "כבוד הרב, תדע לך, שבעלי נהיה ממש חולה מהמחלוקות הללו. אני מתחננת לפניך שתשמור על הבריאות שלו, עם ישראל צריך אותו"...

הרב שך התחייך למשמע דבריה של אמא. דאגתה של הרבנית לשלומו של אבא הרנינה את לבו, ניכר היה שהוא בדעה אחת עמה.

ואנו, אנו עמדנו נפעמים מן הצד, מעוז רוחה של אמא. באותה עת הבינונו, כי אמא מוכנה להיכנס ללועו של הארי ולהתייצב גם מול מלכי עולם, על מנת לשמור על בריאותו של אבא הנערץ.

 

שיעור מיוחד - במלאת 20 לפטירתה

שיעורו של מורינו הראש"ל שליט"א, ביום פטירתה של אמה של מלכות הרבנית מרגלית יוסף ע"ה, יתקיים ביום שישי בבית מדרשו "אור חביב" שבשכונת סנהדריה בירושלים.

בערב שבת קודש פרשת עקב לסדר "ושמרתם ועשיתם אותם" יחול יום השנה לפטירתה של הרבנית מרגלית יוסף ע"ה, אשת חבר למרן רבינו הגדול זצוק"ל, שהשיבה את נשמתה טהורה לבוראה ביום י"ט מנ"א תשנ"ד, לפני כשני עשורים בדיוק.

כאמור, בשנה זו ימלאו 20 שנה לפטירת הרבנית ע"ה, ובנה מורינו הראש"ל הגאון הגדול רבי יצחק יוסף שליט"א, יקיים שיעור מיוחד ביום שישי בבית מדרשו "אור חביב" בשכונת סנהדריה, מיד לאחר תפילת שחרית. רבנים ואברכים חשובים צפויים ליטול חלק בשיעור מקיף זה בגמרא, בהלכה ובאגדה שיהיה לעילוי נשמתה הטהורה, ובסיום השיעור יישא מדברותיו על מעלתה וצדקתה של הרבנית ע"ה, תוך שהוא ישמיע מדברותיו, עובדות והנהגות שהיו בביתם נאווה קודש וטרם נחשפו והובאו לידיעת הציבור.

מורינו הראש"ל שליט"א, יקיים את השיעור בפני אברכים ובני תורה ביום זה על מנת להמחיש את אהבתה לתורה וליראה, ושכל מטרתה, עמלה ושאיפתה בחיים היו על מנת לגדל דור של בני תורה, לאפשר למרן זצוק"ל להתמיד ולהתייגע בתורה ולהנהיג את עדת ישורון בדרך הישר, ולגדל את בניה שיהיו כולם מרביצי תורה ומורי הוראות בישראל, ובזכות התמדתה בזאת, זכתה לדור ישרים יבורך.

לאחר השיעור הכללי יעלה מורינו הראש"ל שליט"א יחד עם רבנים ואברכים על קברה שבבית העלמין בשכונת סנהדריה, בסמוך לציונו הקדוש של מרן זצוק"ל.                         

דרגו את המאמר:

ממוצע 4 (71 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים