סיפורים אישיים

מהנצרות ליהדות: "הרגשנו שכאן זה הבית שלנו"

הם נולדו למשפחות נוצריות אדוקות בגרמניה, גילו את שורשיו היהודיים של הבעל (למרות שאביו היה כומר), חוו מספר מקרים של השגחה פרטית, עד שבסופו של דבר החליטו להתגייר ולעלות לארץ ביחד עם ארבעת ילדיהם. סיפורם של שרה ודוד מזיכרון יעקב

| י"ג חשון התשע"ד |
אא

את שרה הכרתי באחד משיעורי התורה בזכרון יעקב, מקום מגורינו. בהתחלה שמתי לב לעברית במבטא הייקי, אחר כך שמתי לב להופעה המכובדת כשהופיעה בבית הכנסת בשבת בבגדי שבת יפים, ויום אחד, באחת מההתכנסויות של הנשים בעלות התשובה, שמעתי חלק קטן מן הסיפור המרתק שהביאה עמה מגרמניה לישראל יחד עם בעלה וילדיה, שהתגיירו גם כן, ואיך הפכה לאישה יהודייה. רציתי להמשיך ולשמוע את הסיפור במלואו, וכך נולדה הכתבה שלפניכם.

שרה יושבת מולי בחזות נערית משהו. כובע קסקט לראשה ועיניים כחולות גדולות. "תמיד חיפשתי את האמת", היא פותחת את סיפורה. "הייתי 500 אחוז נוצרייה, קראנו בצעירותינו את הברית החדשה וגם את התנ"ך. זה היה התחליף שלנו למקומות הבילוי כצעירים. נכנסתי במשך שנים לעומק הדברים בחיפוש אחר האמת, וחייתי כנוצרייה מאמינה. באיזשהו שלב גיליתי שהכל שקר. ההתפכחות, ההתעוררות וההתקדמות אל עבר היהדות נוצרה בשלבים. לאט לאט נוכחנו לדעת אני וחברי, במסגרת תהליך החיפוש והקריאה בתנ"ך, שהאמת קיימת ביהדות".

שרה גדלה בבית נוצרי חם. אמא שלה היית עקרת בית פשוטה, תמימה ורחמנית שהאמינה באלוקים (כמובן כנוצרייה), ובשביל שרה היא הייתה צדיקה. שרה גדלה על סיפורים אמתיים שסיפרה לה אמה. עוד בהיות אמה ילדה, הוריה (הסבא והסבתא) היו עוזרים ליהודים רבים בזמן השואה ותרמו רבות להצלתם בכך שנתנו להם מחסה ומקום לינה.

"את סיפורי ההצלה האלו של היהודים שמעתי הרבה מאמי, וזה נחרט בזיכרוני עד היום. כך גדלתי לאורך כל השנים" מספרת שרה. היא גדלה בתוך קהילה נוצרית, וכל השבוע היו חברי הקהילה עסוקים בפעילויות שונות הקשורות לדת. הדבר היה מסוכן מאוד, מאחר והקומוניסטים התנגדו ורצו לשלוט במחשבה של כולם. אך עצם ההתנגדות חיזקה את הרצון של שרה ללכת בדרך הנצרות. פעם אחת אף לקחו את אביה לבית הסוהר בגלל היותו נוצרי מאמין שלא הלך בדרכם של הקומוניסטים. זה היה בעצם החינוך של שרה ושל כל הילדים שהיו עמה שם בקהילה. "הייתי בעצם מיסיונרית של הנצרות, ופרסמתי ברבים את הנצרות יחד עם הקבוצה שהייתי בה למרות ההתנגדות של הקומוניסטים". בקבוצה הזאת הכירה שרה את בעלה דוד, שהלך איתה יחד בדרך הזו.

המפנה האישי שלה וההתקרבות אל עבר היהדות החלה אחרי שהתחתנה עם דוד בעלה ולאחר שהביאו את ארבעת ילדיהם לעולם. "בעלי ידע כבר מקטנות על שורשיו היהודיים", היא מספרת. "אביו של בעלי, שהפך להיות כומר, והסבתא מצד האבא של בעלי, היו יהודים. כשנכנסו קציני האס.אס אל בית סבתו של בעלי, עמד מולם בעלה הגוי של הסבתא, ואמר לאותם קצינים אתם לא נכנסים לבית שלי, ולא תיקחו את אשתי והילדים, אלא רק על גופתי המתה. כשביקשו ממנו קציני האס.אס להתגרש מאשתו היהודייה - הוא לא הסכים בשום פנים ואופן, ונלחם על משפחתו בחירוף נפש. אותו סבא גוי הציל שש נפשות - את חמשת ילדיו ואת אשתו היהודייה. בין חמשת הילדים הללו נמנה אביו היהודי של בעלי דוד. את יהדותו גילה בעלי כאשר היה בן עשר, בהלוויה של הסבתא היהודייה. תחת השפעת האבל נפתח פתאום האבא של בעלי והחל לספר על עצמו. הוא גילה שהסבתא יהודייה וגם הוא יהודי, ואז בעלי התחיל לקשר דברים ולשאול שאלות. למרות שהאבא של בעלי היה כומר, היו לו הרבה ספרי יהדות בבית ואף ספרי חסידות. כך בעלי חקר במשך שנים, וקישר בין כל העובדות עד אשר הגיע לאמת. אביו של דוד בעלי רצה שבנו יירש ממנו את תפקיד הכומר, אך ברבות הימים בנו החליט אחרת".

בעקבות התוודעותו לשורשיו ידע דוד במשך שנים רבות שהוא רוצה להתגייר, אך המתין. שרה הלכה לאט לאט בדרך, עד אשר יום אחד הגיעה לצומת דרכים. "הרגשתי שאני נמצאת כמו בוואקום, שאני לא פה ולא שם. אי אפשר לתאר או להגדיר במילים על תאריך מסוים שבו פתאום החלטתי להתקרב ליהדות, אבל היה מן רגע כזה יום אחד שבו הרגשתי שבורא עולם מראה לי שהדרך שלי צריכה להיות הדרך של היהדות. הרגשתי איך הוא לוקח אותי כמו תינוק שלוקחים אותו בידיים והראה לי את הדרך. כמו אדם שנכנס לחדר חשוך ומדליקים לו פתאום את האור, ואז הוא פתאום יכול לראות לאן הוא הולך".

שרה הבינה שלמרות שגדלה כנוצרייה, זה בעצם הכל רק סיפור יפה אך שקרי. בתוכה החלו להצטבר שלל סימני שאלה. "זה היה כמו הריון שהלידה שלו הייתה ההחלטה להתגייר ולהפוך להיות יהודייה", מנסה שרה למצוא את המילים המדויקות לתאר את הרגשתה הפנימית בזמנו. באותו שלב כבר הבינה בלב ובשכל שהיא רוצה להתקרב לבורא עולם וליהדות, אבל לא הכירה את משמעות הגיור וקיומו בכלל. "עצם הנישואים שלי לדוד, שידע הרבה זמן לפניי שהוא רוצה להתגייר, עזר לי בהחלטה להפוך להיות יהודייה", היא אומרת. "דוד תמיד אמר לי שלא רצה ללחוץ עלי והמתין לי בשקט לרגע שאהיה בשלה".

ואכן, ההחלטה של שרה לא איחרה לבוא, ואז המטרה כבר הייתה ברורה לשניהם. כאשר שרה הצטרפה אל דוד בעלה בהחלטה להתגייר, למרות הסכנה, ובזכות הרצון החזק לדבוק במטרה, לא היה בהם שום פחד לצאת אל דרך קשה ממזרח גרמניה (שהייתה אז עדיין מופרדת באמצעות החומה) אל מערב גרמניה, ולחפש שם רבנים על מנת להגשים את רצונם להפוך ליהודים.

מתי והיכן החלו הצעדים המעשיים הראשונים שלכם אל עבר היהדות?

"בתחילת דרכנו אל עבר היהדות גרנו בעלי ואני במזרח ברלין, באזור של הקומוניסטים. לאחר לידתם של ארבעת ילדינו, שנתנו להם כבר שמות עבריים, התגבשה בלבנו כבר ההחלטה, והיה לנו ברור שאנו רוצים להתגייר. ידענו שאנחנו צריכים ליצור קשר עם רבנים, אך הואיל וחיינו באזור הקומוניסטי במזרח ברלין - לא יכולנו להוציא מן הכח אל הפועל רצון זה, ולכן היינו חייבים לנהל את מהלכינו בצורה חכמה, ולתרץ תירוצים על מנת לצאת ממזרח ברלין למערב גרמניה. זה היה סיפור מסובך, ארוך וקשה מאוד, מאחר ולא קיבלנו אישור. למרות זאת המשכנו לנסות. יש אנשים באותה תקופה שביקשו כמונו לצאת ממזרח ברלין מסיבות אחרות לחלוטין, והושלכו בעקבות זאת לכלא או שפתאום נעלמו עקבותיהם. מה שהוביל את הקומוניסטים היה הרעיון שחלילה אין אלוקים בעולם, ושהם שולטים על הכל. מי שרצה לחיות חיים של אמונה - נכלא מיד, ולא משנה מאיזה דת הוא. בחסדי השם ובנסי ניסים, מה שבדרך כלל לא קורה או שמא לוקח שנים רבות, לקח לנו חצי שנה בלבד, וכך יצאנו ממזרח ברלין. השם עזר".

אני נזכרת שיום אחד ראיתי את שרה בבית הכנסת בשבת, כשלצווארה מגן דוד יוצא דופן במיוחד ביופיו. כששאלתי מהיכן הוא, היא השיבה שיש כאן סיפור מיוחד, ויום אחד היא עוד תספר לי. והנה עתה הגיע השעה הנכונה, ואני מבקשת משרה לספר לי את סיפור המגן דוד.

"כשעוד היינו גרים בכפר של המיסיונרים הנוצרים במזרח ברלין, בעלי היה איש אחזקה של הכפר והיה צריך לשים כבלים של חשמל מתחת לאדמה", מספרת שרה. "הוא החל לחפור שם באדמה, הגיע לעומק של 80 ס"מ, ופתאום כך, בעודו חופר, מצא בתוך האדמה מגן דוד מזהב עם אבני רובי אמיתיים. הלכנו מופתעים עם המגן דוד אל הכומר המקומי של הכפר, ושאלנו אותו איך זה שיש כאן בכפר הזה מגן דוד בתוך האדמה. הכומר השיב וסיפר שלפני מלחמת העולם הראשונה חיו במקום הזה יהודים, והנשים היהודיות נהגו לכבס במקום הזה, היכן שנמצא המגן דוד. וכך כנראה נפל לאחת מהן המגן דוד". שרה מוסיפה ומספרת שבשבילם זה היה סימן מן השמיים, אחד מני רבים מהסימנים שהקב"ה שלח לאורך כל הדרך".

אחרי שיצאתם ממזרח ברלין, לאן עברתם?

"אחרי שיצאנו ממזרח ברלין הגענו לכפר במערב גרמניה, שישים ק"מ משטוטגרט ושם התחלנו התחלה חדשה בדירת שני חדרים. גרנו כמה משפחות בדירה אחת. זה היה נראה כמו מרכז קליטה. התחלנו עבודה חדשה ושלחנו את הילדים לבית ספר חדש. משם יכולנו ליצור קשר עם רבנים. הדרך לא הייתה קלה כלל - הצפיפות בדירה, ההסתגלות למקום החדש, אנשים חדשים, וכמו כן קיבלנו הרבה טריקות דלת מהרבה רבנים עד אשר הגענו לאלו שהיו מוכנים לדבר אתנו סוף סוף. אותם רבנים שהיו מוכנים לדבר אתנו היו רחוקים מהמקום אליו עברנו, מרחק של כמה מאות קילומטרים - עובדה נוספת שהכבידה על התהליך".

הרצון החזק של דוד ושרה ניצח, מסתבר, את המרחק הגדול של מאות הקילומטרים בינם לבין מיקומם של הרבנים. "התחלנו תהליך שלקח כמה וכמה שנים. תהליך ארוך, לא קל ולא פשוט. היום בו הפכנו להיות יהודים כשרים באישור הרבנים שהובילו אותנו. לאחר שטבלתי במקווה הרגשתי כאילו נולדתי מחדש... קשה לי מאוד לתאר במילים את התחושה העילאית הזאת שחשתי באותו רגע. זה היה יום מרגש ביותר. כמו כן, מובן שהיינו צריכים להתחתן שוב חתונה יהודית הגיע היום שבו נכנסנו  בעלי ואני תחת חופה וקידושין, כדת משה בישראל, ומאד התרגשנו. בחתונה נכחו הרבנים של בית הדין וקבוצה של שלושים איש שגם עברו תהליך גיור כמונו ונוכחו בחתונתנו. החלפנו את שמנו לשמות עבריים, והפכנו יהודים לכל דבר. זו הייתה שמחה גדולה.

 "הגענו לישראל בשבת עקב, לאחר תשעה באב ולפני החגים, בלי שפה, בלי סידור לילדים, בלי עבודה, והיינו צריכים להתחיל שוב מחדש בפעם השנייה, אלא שהפעם הזאת כבר היינו כאן בישראל. הכל היה בשבילנו הפוך, בעיקר בכל מה שקשור בכתיבת השפה העברית, שנכתבת מימין לשמאל. קפצנו למים הקרים, אבל בזכות העובדה שחיפשנו את האמת והיה לנו רצון חזק להיות יהודים - השם הציל אותנו ועזר לנו בהתאקלמות. לולא האנשים הטובים מזיכרון יעקב, שהשם שלח כדי לעזור לנו ולתמוך בנו בכל התחומים, בהתארגנות בבתי ספר ובאולפן, לא היינו מסתדרים בקלות. כך, ללא שפה, התחלנו לעבוד - אני כמטפלת באנשים ובעלי כאיש אחזקה בבית מלון". 

איך הייתה ההרגשה להגיע לארץ ישראל אחרי כל הדרך שעברתם?

"אני זוכרת את הרגע שהגענו לארץ ישראל בפעם הראשונה בטיול מאורגן, ארבע שנים לפני שעלינו רשמית לישראל. זה היה בחג הסוכות, וברגע שדרכה כף רגלינו על אדמת ארץ ישראל הרגשנו משהו מיוחד. הרגשנו שכאן זה הבית שלנו".

 שרה ממשיכה לספר לי את סיפורה בהתלהבות כאילו התרחש רק אתמול. הכל חי, נושם ומלא חיות.

 כשאת היום מביטה אחורנית, מהם האירועים הכי מיוחדים עבורך אחרי העלייה לארץ ישראל?

"אני זוכרת את יום כיפור הראשון שלי בארץ ישראל. זה היה משהו מקסים, גדול ומרגש מאוד, וכך גם כל החגים שבאו לאחר מכן. אני זוכרת איזו התרגשות זאת הייתה לבנות את הסוכה הראשונה שלנו. הסוכה הראשונה שלנו שבנינו כיהודים בארץ ישראל, ההתרגשות וההתלהבות, מובילים אותי עד היום הזה".

אכן הנני רואה שיש לה הרבה התלהבות. ביום כיפור, אחרי תפילת נעילה, כשאני ממהרת הביתה כאילו לא אכלתי שבוע, שרה עומדת זקופה לפני הכיסא הקבוע שלה בבית הכנסת, לא מוותרת ונשארת גם לתפילת ערבית. קשה לעכל את הנחישות שלה, ובכל זאת שרה עומדת מולי כעובדה קיימת של מי שהפכה להיות יהודייה בזמן שכלי המלחמה היחיד שהיה בידה הוא כוח רצונה.

שרה הספיקה כבר לחתן שלושה ילדים מארבעת ילדיה, ולזכות בשני נכדים ב"ה. "בעלי הולך באהבה גדולה לבית כנסת, שלוש פעמים ביום, ואני מצטרפת אליו בשבתות ובחגים. הוא גם מקפיד על למוד תורה כל שבוע בחברותא, וגם לבד בבית", היא מספרת. גם שרה מגיעה לשיעורי תורה מדי שבוע באזור מגוריה. היא מתחברת במיוחד לחסידות, ומשתתפת באופן קבוע במפגשים על סיפורי צדיקים.

למרות השנים הרבות שעברו מאז הגיעה המשפחה לישראל, לא פסק הצימאון של שרה ללמוד התורה. כמו ההתלהבות של בעל תשובה מתחיל שגילה את המתיקות שבהתקרבות לבורא עולם ובלימוד התורה, כך שרה עדיין מתלהבת, לא מרפה ומחזיקה חזק בחבל הזה שמקשר בינה לבין בורא עולם.

 


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (79 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים