ציון חולדה הנביאה: מקום קדוש בלב שכונה ערבית

"שבט עלמי שולט בציון כבר אלף שנה", מתייהר נביל אל-עלמי, הקשיש הישמעאלי שנוטר על קבר חולדה הנביאה, בשיחה עם כתב עיתון יום ליום.

אלו-הן שעות הבוקר היפות של שכונת א-טור הירושלמית, בואכה שכונת א-שאיאח. הרחוב, ראבעה אלעדואייה, שוקק המולת תיירים והשמש קופחת עלינו בעוז.

למול עינינו הממוקמות במרומי הר-הזיתים, נפרשת ירושלים הקדומה במלוא הדרה. אווירה, אוויר-הרים צלול כיין, חודר לאפנו בעוז. דרך ארוכה ומתישה עשינו לכאן. מדובר בעלייה תלולה וחדה בכביש הצר שבקצה ההר.

בוקר אמרנו, ועיניו הטרוטות קמעא של נביל (73), תושב השכונה, אף מעלים חשש כי הערנוהו מתנומה. הוא מדדה לעברנו ומבקש לדעת לשם מה נקשנו בדלתו. לאחר בירור דברים קצר הוא נאות לחשוף בפנינו את קברה של חולדה הנביאה – קבר, שהפך לסוד כמוס בעיני רבים.

חורבה אפלולית וריח בשמים

האיש, מורה בעברו, מתגורר ממש מאחור. הוא נאות להכניסנו לביתו השני – הלא-הוא קבר חולדה הנביאה. השער בצבע ירוק-עז ועליו סמל הוואקף, מעיד למי הוא שייך. שדרת עצי זיתים אופיינית מובילה אותך אל המקום - חורבה אפלולית, המדיפה ריח חריף של בשמים.

התרגשות רבה ורטט-גיל אוחזים בנו. בייחוד לאור העובדה שאת מספר היהודים שמבקרים כאן בעשורים האחרונים, ניתן לספור על האצבעות – אם בכלל. פסיעותינו כאן, מבחינה מסוימת, מהוות גם גילוי מרעיש עבור רבים מאתנו שכלל לא הגיעה לאוזניהם שמעו של ציונה של חולדה הנביאה.

ברוכים הבאים. אנחנו נכנסים, ונביל ניגש לארון החשמל הקטן כדי להדליק עבורנו את התאורה הקלושה. זהו הפרוזדור רחב-הידיים המקדם את פניך. גרם מדרגות עב כרס מוביל אותך אל המרתף, שבו ממוקם הציון. עליו מוצאים אנו פרוכות עם ציורים מוסלמיים, עדות לשליטה הישמעאלית המובהקת על המקום הקדוש. הנה מימוש קינת "על ערבים בתוכה" – הרהרנו לעצמנו. מזכיר הוא צלם-דמותו של הציון את קברו של שמואל הנביא – גם שם אתה פוגש בקודש וחול המשמשים בערבוביה, ולבך נצבט.

הפרוכות, שעליהן אנו משתטחים בדחילו, עוטות על עצמן שכבת אבק דקה. אין כמעט מתפללים יהודיים שבאים למקום הזה.

על הקיר הצמוד מרוחים שיירי פיח. ללמדך, שהיטיבו כאן יהודים נרות-נשמה.

היהודים לא מגיעים לכאן בהמוניהם לשפוך תפילה, כך לדברי נביל, אבל להערכתו בכלל לא בגלל הסיכון הביטחוני. "אפילו לפני האינתיפאדה לא הגיעו לכאן הרבה יהודים", הוא מעיד, ומוסיף: "זכורני, שלפני 48' פקדו את המקום יהודים".

מי מנקה את אתר הציון? חקרנו את הקשיש הישמעאלי.

"אני לא מנקה כאן באורח קבוע", משיב נביל. "אבל לעתים, כאשר יש בידי השהות, אני עושה זאת. הבוקר, הגיעו לכאן צלמים ושהו כאן במשך כמחצית השעה, ואני בינתיים ניקיתי את המקום".

קולו של הקשיש הישמעאלי לחשושי. הוא יספר לנו בהמשך שהוא לוקה בשריריו וכי אף זכרונו מעומעם די-והותר. אבל ההד ישמיע את קולו ברמה.

"זה לא פינת העבודה שלי", הוא מצטנע, ומפציר בצלמנו, יונתן, להרפות מצילומיו.

המבקרים מפקיסטן ומהודו

קבר חולדה הנביאה, לפי המסורת, נמצא כאן – בפאתי שכונת א-טור. ראשון המעידים על המיקום הזה הוא רבי אשתורי הפרחי. בספרו הנודע 'כפתור ופרח' (תרנ"ז) הוא כותב כי קבר חולדה "בראש הר הזיתים", כלשונו.

גם רבי משה באסולה, שביקר בירושלים בשנת רפ"ב, שח בספרו 'מסעות ארץ ישראל': "על ראש הזיתים בית גדול ושם תוך בירה יפה חולדה הנביאה בקבר של שיש, שם צריך לפרוע לשומר ישמעאל ליכנס ד' דרימי (כמין מטבע) ופרוע שמן להדליק כי שם נרות תמיד".

לעומת אלו, חוקרה הנודע של ארץ ישראל, רבי יהוסף שווארץ, שולל מכל וכל את המסורת הלזו. בספרו 'תבואות הארץ' מביא מקורות מן התוספתא והירושלמי המעידים ברורות כי קברה של חולדה הנביאה "היה בירושלים", ואילו הר הזיתים נמצא כידוע מחוץ לתחום שיפוטה של זו העתיקה.

את דבריו הוא מסכם בנוסח נוקב: "ומוכח שלא לכבוד חולדה הנביאה עשו כן, כי לא עושים כן בשארי ציוני וקברי קדושינו. ועתה ישמע השומע ויראה הרואה דבר נפלא, איך שגגה גדולה ושקר וכזב גדול והבל נמצא ביד המון עם מבני עמינו לאמור ולהאמין ששם קבר חולדה הנביאה".

אולם, עדיין מרבית ספרי ההיסטוריה היהודית נוקטים כי אכן קברה של חולדה נמצא במרומי הר-הזיתים – המקום שעליו אנו מדברים כעת.

ספרי ההיסטוריה מעידים – אבל כמו תמיד, גם זדים טוענים לכתר.

ברבות השנים, העלו המוסלמים טענה כי אישה מצרית קבורה שם. אפילו הנוצרים קשרו את עצמם למקום מסיבה דומה. כיום, כאמור, יד המוסלמים על העליונה.

נביל מספר לי ש"אפילו מפקיסטן והודו מגיעים להתפלל כאן".

לשבחו של נביל, ה"שומר ישמעאל" של ה-2014, ייאמר, כי הוא אינו איש-דברים. מילה הוא לא משמיע בפני הבאים. "אני לא מדריך במקום", הוא מדגיש. "כל אחד שמגיע לכאן, יודע למה הוא בא".

"יש הרבה שלא משלמים לי"

כמו העדות הנזכרת, הרי שעדויות רבות מספרות על הישמעאלי התורן שהיה גובה 'בקשיש' מהבאים. בהתאם לכך, עדותו של תייר איטלקי שביקר בבניין בשנת 1937: "ובחדר אחד יושב ערבי הדורש סכום של 12 דינרים מכל מבקר".

הרב א' ה', יהודי שהשתטח במקום לפני שלוש שנים, מספר לי כי באורח וולגרי, לעתים רבות דורש נביל 'בקשיש' סמלי מהבאים. פניתי אליו וביקשתי לאשש את הטענה.

האם שמעתי נכון, כי אתה גובה 'דמי כניסה' מהמתפללים?

"אכן. אך אני לא אומר מילה לאיש בנושא. אם אתה רוצה, אתה זורק לי שקל אחד, חמישה שקלים, עשרה או עשרים שקלים. יש הרבה שלא משלמים לי. פעם היה, שבשעה שניקיתי זרק לעברי מאן-דהו שטר של מאה דולר".

אני פונה לתפילה – לב העניין. תחושת התרוממות-הנפש חולפת בלבי. תחושה של 'קבר חולדה בידינו'. בד-בבד עיניי קולטות את נביל מתכופף לרצפה כדי לנקות שרידי עלי עץ זיתים שננטשו בשיפולי החדר, כנראה על ידי תיירים. אומרים לי אנשים, שמציידים את התיירים הנכרים התמימים בעצי זיתים מהר-הזיתים, כאשר מטיפים להם שאין זה דבר של מה בכך.

המקום, כאמור, נותר מיותם מיהודים. אך איש אינו יודע למה זה קורה: האם בשל הפולמוס ההיסטורי שמטיל צל של ספק על זהותו כקבר חולדה הנביאה? שמא אולי בגלל הסיפור הביטחוני הרגיש של ירושלים המזרחית? ואולי בכלל בגלל שאיש עדיין לא שמע את שמעו של המקום העלום הזה? ייתכן כי שלוש התשובות הנכונות.

כך או כך, בינתיים, ברמה המעשית והתודעתית, הנוצרים והישמעאלים חוגגים על הציון. היהודים פחות.

מי אתה, ה'וואקף'?

זוהי השעה להסיר את הלוט מעל פניו של הארגון הכמעט אלמוני, ששמעו יצא למרחוק, אבל זהותו כמעט ולא.

אז מיהו באמת הוואקף? "הניב 'וואקף' מתפרש בעגה מוסלמית כעצירה", מסביר המזרחן ד"ר מרדכי קידר בשיחה עם "יום ליום". "כלומר, מדובר בנכס שהוקדש לצורך הכלל האסלאמי, ומשכך אסור לכל אדם למכרו או לנהל בו כל עסק. הוא מוקדש כל-כולו לצרכי הציבור ומנוהל על ידי ועדה מקומית ספציפית".

"הוואקף הירושלמי איננו גורף", מחדד ד"ר קידר. "לעתים יש לו זיקה ירדנית, כמו זה השולט בהר הבית, לעתים רבות לא. כעיקרון, מדובר בוועדה מקומית שנועדה לכל אזור ואזור. לכל מוסד, קבוצת 'וואקף' משלו".

נכנסנו לקבר חולדה הנביאה הנשלט על ידי הוואקף - שם-נרדף לבלימת כניסת יהודים למקום. הלא-כן?!

"אין כל קשר", מדגיש ד"ר קידר, ומצליח להפתיע אותנו. "הוואקף יכול להיות הקדש לייעוד של בית-קברות ומאידך יכול להיות מיועד עבור בית-חולים. אכן נכון הדבר כי במקומות בעלי אוריינטציה דתית, יחסמו המוסלמים את כניסת היהודים למקום, כדי שלא ישתלטו עליו. אבל כל-זה לא קשור לעצם היותו של המקום 'וואקף'".

מדבריו של ד"ר קידר אנו למדים, כי בשונה אולי מהדעה הרווחת, הרי שה'וואקף' איננו ארגון-גג לאומי בבעלות הירדנים האחראי על כלל הקדשות המוסלמים בבירה. בכלל לא. אולי הידועים שבהם אכן נמצאים בחזקתו של אותו ארגון נודע ומוכר, אבל רבים אחרים מסופחים לוועדה שכונתית-מקומית.

התחושה שקנתה שביתה בקרבנו לא נפלה על בטן ריקה.

סיפורה המשפטי הסבוך של 'מערת הרמב"ן', השוכנת לפי המקורות בפאתי שכונת שמעון הצדיק, לא הרחק מציונו של הכהן הגדול מאחיו, הטעה אותנו. לפניכם הסיפור:

"כיוון שהמקום לא שימש לתפילה אינו מוכר כ'מקום קדוש' ולפיכך הוא בחזקת הוואקף המוסלמי ואסור ליהודים להיכנס לשם", כך קבע סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בבירה, כרמי מוסק, בשנת 2008 במהלך דיון משפטי סבוך וארוך-שנים על סוגיית 'מערת הרמב"ן' שהתנהל במסגרת בית המשפט.

הסכסוך סביב המקום, נדון לראשונה בזירה המשפטית בשנת 2000, אז פנו ערבים לבית-המשפט וטענו שהמערה, הסמוכה לציון ושכונת שמעון הצדיק, הנמצאת בתחומה של משפחת אבו ג'יבנה, שייכת לוואקף. מאידך ב'מרכז הארצי למקומות הקדושים' טענו שכיוון שמדובר ב'מקום קדוש', אין בכוח בתי המשפט לדון עליו, וכי רק המועצה הממונה בעניינים אלו יכולה להכריע בסאגה.

במערה, יש לציין, השכינו חמורים, וצחנה שלטה בה לרוב.

בעקבות כך הכריז שר הדתות דאז הר' יצחק כהן, כי המערה הנדונה היא אכן 'מקום קדוש' וזאת לאור סמכותו בדבר המלך במועצה.

אולם הוואקף לא אמר נואש, ופנה לבג"ץ בערעור על החלטת שר הדתות, בטענה כי המקום אינו 'מקום קדוש'. נשיא בית המשפט העליון באותם ימים, אהרן ברק, דן בפרשה וכצפוי הוציא צו על תנאי נגד שר הדתות, מדוע לא יבטל את הכרזתו על המקום כ'מקום קדוש'.
בעקבות החלטת בג"ץ מינה שר הדתות דאז, יוסי ביילין, ועדה מייעצת - לבחון אם הסכסוך הוא סכסוך הקשור במקום קדוש. ואכן, ביום 4.5.03 הגיש חבר הוועדה, עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, את מסקנותיו, ולפיהן המקום הוא אכן מקום קדוש ליהודים, אם כי קדושתו אינה אלא מ"דרגה נמוכה". עם זאת, קובע ד"ר ברקוביץ שמאחר שהסכסוך נוגע לעניין המוסדר בחוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז, סעיף 2 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (המקומות הקדושים), 1924, אינו חל, ובית המשפט מוסמך אפוא לדון בו.

בשנת 2003 כיהן שר הדתות הר' אשר אוחנה, ובעקבות הערות הרכב השופטים, בראשות המשנה לנשיא מישאל חשין והשופטת דורית ביניש, הודיע כי הוא מבטל את ההכרזה של השר הקודם על מערת הרמב"ן כ'מקום קדוש'. הסאגה המפותלת הזו נמשכה שנים נוספות, עד שכאמור הכריז נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, כי המקום שייך באורח מוחלט לוואקף. מתברר אפוא, כי סיפור ה'וואקף' הוא סיפור רב-ממדים שקבר חולדה הנביאה אינו אלא 'קצה הקרחון' שלו. אבל כאמור, מדובר בדרמה שכונתית גרידא. לא לאומית.