עולם הזוהר

"בוא נצא מפה", דוחק הרב אורי זוהר בחברותא שלו, עיניו מושפלות לקרקע. רק לפני שעתיים הוא החל בסרט חייו, לראשונה מזה עשרות שנים. אלא שכעת ערימת ספרים ענקית מונחת בידיו, ומרגע שנסתיימה עבודתו באולפנים ליום זה, התחושה היא כאילו אין לו חמצן עוד במקום הזה. הוא ממש מתחנן להמלט. "בחוץ", הוא אומר, "בחוץ נחכה למונית". בקומת האולפנים ב'בית הידברות' שבפתח תקווה, מעל הכורסאות בחדר האמנים, מסך גדול מקרין את מה שמאות אלפי הצופים רואים כעת, אבל הוא, הרב אורי זוהר, אפילו לא שם לב. "זה אתה", הם אומרים לו והוא מציץ במבט חטוף ופוסע משם חרש. איש לא תזמן את שידורה של התוכנית הזו בדיוק עכשיו כשהוא כאן, אבל בעוד הוא בורח מעצמו מבלי לתת מבט לאחוריו - דמותו שעל הקיר מדברת.

בתוכנית הזו, שצילם לא מזמן ומוקרנת באותם רגעים שהוא עולה במדרגות ומתיישב על כיסא פלסטיק באויר הצח ובלבד שלא ייוותר לחינם באור הזרקורים והמצלמות, הוא והרב יצחק עמנואל מלמדים מושגים בסיסיים ב'קבלה'. וכשהרב זוהר מדבר, נשלפים מפיו מראי מקומות נרחבים בכל התורה כולה. "הגר"א מדבר על חיסרון בנפש שאדם לא יכול לנשום, זו צרה שחורה", הם מדברים, ושותפו לתוכנית הרב עמנואל, אינו מתאפק: "אתה מכיר אנשים שנהנו", הוא שואל, "תגיד לי הם מילאו את הכלי של הנפש שרצתה לבלוע את העולם?"

"יותר גרוע מזה", ר' אורי לא לוקח נשימה כשהוא פותח את לבו, "לאחרונה, בגלל ההלוויה של אריק (איינשטיין, מחותנו לשני בניו, מ.פ.) נפגשתי עם חברים שכבר הרבה הרבה שנים לא ראיתי אותם, אומללות גדולה. הם כבר אינם 'סלברטיס' (ידוענים), כי הם כבר בני 70 ויש כל הזמן צעירים, ופתאום חסר להם את אותו סיפוק חיצוני של 'אני בא' ורייטינג וזה וטינג וטאנג וטונג וטענג, והכל יורד, ומי נשאר שם?" הוא לוקח נשימה. "הסתכלתי על אנשים, בלי להזכיר שמות, בדיוק כמו שהזכרת, ריקנות, בור ריק אין בו מים, צמא אל משהו שהוא לא יכול לקבל אותו יותר והוא לא יודע מה חסר לו. אני אומר לך אני ראיתי את המבטים שלהם אלי, אני, רק מתחיל עכשיו".

החברותא לא מרפה. "איך אתה מרגיש? עזבת את העולם הזה, פספסת הרבה!" רגע אחרי שהרב אורי מוחה על כבודו של הבדרן, השחקן והבמאי המוערך אורי זוהר ומסביר שעשה גם עשה ולא פספס דבר, הוא חושף משהו על הרגע שבו החליט לנסות לראות אם בתוך ליבו עדיין הוא שייך לעולם ההוא, שעזב, שנטש, שהפנה לו עורף,

"אחרי שלוש-ארבע שנים, כשאני כבר בירושלים, מישהו שאל אותי דבר שגרם לי לתהות, ואמרתי, רגע, אולי אני עובד על עצמי? אולי אני עובד על עצמי? אולי אני מכניס את עצמי למין סוגסטייה כזו שאני אומר 'טוב לי', 'טוב לי', 'טוב לי', ואני בעצם מתגעגע חזרה לשם? לקחתי יוזמה, צלצלתי לאביגדור ז"ל, 'הצריף של אביגדור', אתה יודע מה זה? אתה בור אתה".

"אני דווקא ראיתי בעבר את..."

"לא מזכירים לבעל תשובה את עוונותיו, זהו. על כל פנים, עשינו פגישה וכל החברים באו והיו שם כל מעוררי השמחה, גם כאלו שאינם חוקיים. ועכשיו אני אומר את האמת לאמיתה. לא יכולתי להגיד את זה אז, אני אומר את זה היום: אחרי חמש דקות הרגשתי שאני מתייבש, מתייבש. עוד פעם כדורגל, עוד פעם פוליטיקה, עוד פעם מה ההוא עשה, עוד פעם צחוקים עוד פעם בדיחות, כלום. אני פתאום קלטתי שאני חי חיים עם תכלית, אני עצמי - לא החשבון בנק שלי גדל - אני גדל! אני צומח, לא הבית שלי גדל, להיפך, הבית שלי נהיה יותר קטן, אני צומח, הרגשתי שם את הכלום, והם מדברים שם על דברים גבוהים, הם לא היו סתם 'עמך'".

"אתה מרגיש טוב או לא?"

"אני הבן אדם הכי מאושר בעולם!"

"הכי טוב בגן עדן"

כשהוא מדבר על הבית המתקטן עם השנים, הוא מתכוין לכל מילה. האיש שהיה חי בווילה ענקית המשתרעת על שטח עצום בלב המרכז, שהיוותה מקום למסיבות הבוהמה התל אביבית, עבר לדירה פשוטה ברחוב פנים-מאירות, מלאה בספרי קודש - דירה שלפני שנים ספורות עדשת המצלמה של אחד מצוותי התצילום של התקשורת הכללית שהיו בביתו, קלטה שתכולת המקרר אצלו היא... חצי עגבניה. אלא שכל זה לא הספיק לו. ברגע שיכול, עבר הרב אורי זוהר לדירה צפופה עוד יותר ברחוב 'זכרון יעקב', אם ניתן לכנות בשם דירה את מחסן החדר וחצי שבו הוא חי כיום עם רעייתו הרבנית אליה, אף היא לשעבר מעולם הבידור. הוא שרף את 'העולם הזה', כשהתהליך מבחינתו הוא תהליך שכלי נטול רגשות. "הר סיני נחת עלי", הוא אמר פעם, "ואי אפשר לשנות את זה יותר". כל מה שנחוץ לו זהו סטנדר אחד גדול ואפס הנאות. גם את השעות שאותן הקדיש לציבור, ביקש ממרן הגראי"ל שטיינמן היתר לצמצם. "אני רוצה את הכי טוב בגן עדן", הסביר, "לא מתפשר על מקום זול". ובבית הדל הזה, הוא יושב ולומד, עם חברותות, פעמים עם מספר לומדים. וזה כל חייו - תורה. מי שיביט בו רכון על ספריו ב"ארמון" הרוחני שלו בעיר הקודש, יתקשה להאמין. "אני יכול לומר שלסבא שלי יש 'בית חכם'", צוחק נכדו כשהם מדברים איתו על ביתו. "בסלון נוטלים ידיים, והופ, אתה מוצא את עצמך במטבח, רגע אחר כך רוצים לישון, הופ אתה ליד המיטה". ואילו הוא, משיב בציניות, "יש לי בית עם חנייה גדולה צמודה", שכן מעבר לדלת, כבר נמצאים הרחוב ורכביו.

"מה אלו יושבים, לומדים עשר, עשרים, שלושים שנה. לימוד מוביל לקראת משהו, מה אתה לומד כל הזמן, אני זוכר שזו הייתה השאלה כשאני באתי לירושלים. כבר חזרנו בתשובה, אני ורעייתי, כבר ידענו שיש בורא לעולם, גמרנו. אין ברירה. אבל מה הם עושים כל הזמן 'שם'? באנו מעולם שהעשייה היא בעולם החיצוני תעבוד תבנה תפור תעשה. אני עכשיו רוצה לומר משהו שאלמלא הגזירות הנוראות האלה שאני לא רוצה להזכיר את השמות האלעה כי שמם כבר מחוי ואני חושב שכל עם ישראל בכלל לא אים. אני חושב יש בורות גדולה אותה בורות שהייתי בה שנים רבות..התורה היא לא לימוד של משהו, היא לא לימוד שהוא עמצאי למשהו, כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה... עם ישראל לדורותיו ידע זאת אלפי שנים אבל ב-200 שנה האחרונות איבדנו את הידיעה הזו"

יותר משלושים שנה שהרב אורי זוהר לא כתב, ביים, שיחק והפיק בתעשיית הסרטים, מבחינתו העולם ההוא התפוגג. לא קיים עוד. אבל כשמאות אלפים עמדו לפני שלושה שבועות בשערי ירושלים וזעקו, משהו בו נשבר. אין זו הפעם הראשונה שהוא דורך במקום הזה. בארכיון הידברות מצויים עשרות סרטים ותוכניות שבהם הוא מופיע. במהלך העשורים האחרונים היה שותף פה ושם לסרטי הסברה ולדברים דומים להם, ואף הגיש מספר תוכניות בתקשורת הכללית. גם אז, חש שלא בנוח. "לא התחברתי לזה", אמר בכאב למשפחתו. המקום לא זר לו כלל. ועדיין, הוא נכנס לפה בתחושה שונה לחלוטין. הוא לא עוד רב שבא למסור שיעור או להשתתף בפאנל כלשהו, הוא בא - לצלם סרט.

הוא מתזז את המצלמות, מבקש לדעת בדיוק איך ומדוע עומדת כל מצלמה וכל עמוד תאורה. בוחן היטב את מרחב האולפן. לרגעים הוא שוב אותו איש מקצוע מהעבר, אבל הצחוק ההוא נעלם. את מקומו תפסה רצינות תהומית. תחת הטירוף שמיתג אותו, מגיעה שלווה שקטה. משהו בו רגוע, רגוע מדי.

"אני ממש מרגיש שחזרתי, כמה מצלמות יש כאן"... הוא פולט. מאוחר יותר כאשר העניין יעלה לשיחה, הוא יאמר בציניות ולגלוג, "כן, ממש חזרתי, קאמבק".

הפרזיטים

האולפן הגדול רוחש בהמולה, מסכי 'גרין סקרין' נפרשים וצובעים את הכל בירוק עז, מצלמות מוצבות מבכל פינה לצד זרקורים רבי עוצמה, מסילה ועליה מצלמת קולנוע מורכבת מול פניו, והוא בכלל שקוע בספרים הרבים שהוא פותח על שולחנו. 'מסילת ישרים' ישן שדומה כי שימש אותו שנים רבות, ואף שמו לא רשום בתוכו כבעל הספר. כרך ענקי של רמב"ם, הספר 'במחיצתם' של הרב שלמה לורנץ, ספר נוסף שחיבר הוא עצמו לצד צרור דפים לא קטן שעליהם כתב את הטקסטים שבהם רוצה לעסוק, כמו אי אלו תסריטים. הוא לא חש בחום הרב שמשרים גופי התאורה. בשונה מהעבר הוא אינו מאופר, אבל פניו בוהקות, זקנו הצחור היורד על פי מידותיו נמזג בכיפתו השחורה הגדולה, מבצבצים מכל פינה על מסכי חדר הקונטרול. הוא מקרב את הדפים לעיניו ממש בטווח אפס. "זה בסדר", הוא אומר כאילו לעצמו ומניח דך בצד, "זה בסדר", הוא שוב ומניח דף נוסף.

צוות תקשורת של הערוץ השני מעיר אותו משקיעותו. "עד שמתחילים אפשר לדעת מה עושים פה?" שואלת הכתבת, אף היא הייתה בעולם ההוא ושבה בתשובה, פתאום הוא נחרץ. "אני לא מתראיין! סליחה, אבל זה עקרוני אצלי ואמרתי אלף פעמים, סליחה ומחילה", ידיו מורמות בהתגוננות, "אני אגיד הכל כאן בשידור".

"רמב"ם זרעים", הוא אומר בהגייה ליטאית, "הרב יפתח לי סוף זרעים", הוא יורה לחברותא ונוטל לידיו את הספר דרך ה' לרמח"ל. איתי, מנהל האולפן נטול הכיפה, איש מקצוע שבחר לעסוק דווקא בצילומים ההפוכים מאלו שבתעשייה ובהפקות שמהם הגיע, מגיש את הרמב"ם לחברותא ושואל "איפה זה סוף זרועים", באותה הגייה של ר' אורי. גם זה חלק מהעבודה. "תראה הלכותשמיטה ויובל הלכה אחרונה", פולט הרב זוהר, והיד כבר בספר 'במחיצתם'. החברותא מוצא. "איתי, איזה דף אמרתי לך פה ב'מחיצתם'?" הוא שואל ונענה מיד: "256-7".

סתיו, הבמאי, אף הוא עדיין ללא כיפה, יושב מולו דרוך.

"נו, מי אומר את המילה המקובלת בעולם הקולנוע?" שואל ר' אורי לחלל, ומישהו אומר "אקשן!"

ברגע אחד, להט אוחז בו והוא פותח במונולוג ארוך.

 "חברים יקרים, שלום סתיו, מה שלומכם? אני, באתי לדבר על הפרזיטים!"

'הפרזיטים', זה השם שהוא בחר לכנות את הסרט החדש. זו אולי המילה שבשלה הוא כאן למרות שחשב שמעולם לא יחזור לכך. קשה לו עם זה שיושבי ארץ שלימה אינם יודעים חשיבותה של תורה מה היא, לומדי תורה מי הם. "אם מכנים את לומדי התורה פרזיטים", הוא יסביר מאחורי הקלעים, "זה בגלל שמישהו לא מבין מה זה לימוד תורה, הם רגילים שלומדים בשביל להגיע למטרה מסוימת, אבל למה שאנשים ילמדו כל היום בלי תכלית?"

"ביאליק, חניך ישיבת וולאז'ין, המשורר הלאומי, כדאי לשמוע את המשורר הלאומי? כדאי? בוא נשמע מה הוא אומר. כולנו למדנו בתיכון, 'אם יש את נפשך לדעת', זה שם השיר, לא צריך לדבר יותר מזה. 'אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אחיך ה-מ-ו-מ-ת-י-ם בימי הרעה עוז כזה, תעצומות נ-פ-ש,צאת שמחים לקראת מוות, לפשוט את הצואר אל כל מאכלת מרוטה, אל כל קרדום נטוי ,לעלות על המוקד, לקפוץ אל המדורה, וב"אחד" למות מות קדושים'"

הוא מפסיק לרגע מן הקריאה הנרגשת. "ביאליק כתב את זה אחרי שהוא פרש, פרש מן התורה, פרש מן המצוות, חילוני!", מחדד וממשיך.
"אם יש את נפשך לדעת את המעיין, ממנו שאבו אחיך המדוכאים... תנחומות קל, [קופץ את אגרופו] ביטחון, עצמה אורך רוח וכוח ברזל לשאת יד כל ע-מ-ל, שכם הנטוי לסבול חיי סחי ומאוס, לסבול 
[עולה בטון דרמטי] בלי קץ, בלי גבול, בלי אחרית –

קיום עם ישראל הוא מתכוון, יהודים בארץ ישראל, בזכות מי אנחנו יהודים? איך נשארנו אחרי 2000 שנה יהודים. יהודי באוקראינה לובש כובע של קוזקים, שטריימל. אוכל געפילטע פיש עם סוכר. יהודי בצנעא לבוש עם גלאבייה אוכל ג'חנון...הכל שונה. [מצביע על ידו וראשו] אותן תפילין של ידף אותן תפילין של ראש, אותו ראש השנה אותו כיפור. אותו ש-מ-ע י-ש-ר-אל. לסרט הזה "שמע ישראל" צריך לקרוא לו, לא 'הפרזיטים'.   
אם יש את נפשך לדעת את המעוז אל ראשו מילטו אבותיך משאת נפשם, תורתם,קודשי קדשיהם-ויצילם! אם תאבה דעת את האם הרחמניה--- אוי אח נענה,
אם לא תדע לך כל אלה - - תגידו לי, אנחנו יודעים מה מקיים את עם ישראל לדורותיו? מישהו מלמד בבתי הספר שלנו את הנוער הזה? לא רוצה לדבר, רוצה לבכות!...—אומר ביאליק: "אל בית המדרש סור, הישן והנושן בלילי טבת הארוכים, השוממים, בימי התמוז הבוערים, הלוהטים...יהודים המנשים את עמלם בדף של גמרא בלה, ומשיחים את דאגתם במיזמורי תהילים - 
אהה!...בעיני זר לא יבין! אז יגדך ליבך,כי רגלך על מיפתן בית חיינו תידרוך, ועינך תיראה אוצר נישמתנו. אם לא לקח קל ממך כל רוח קדשו ויותר עוד מתנחומותיו בלבבך - -  אם עוד נשארת יהודי, אני מוכרחה לספר לכם. הוי, הייתי בסאו פאולו, ברזיל. 'לב לאחים' צריך לנסוע, גם לדבר גם להביא כסף. אני לא צריך פרוטה, אני עשיר מיליארדר. צריך לנסוע לגלות, בגשם, בטח כפרת עוונות... הגענו לבית הכנסת הכי חרדי. נראה שזו טיילת ביום קיץ חם. מה אני עושה פה? אל מי אני מדבר? זה בית הכנסת והרב מדבר ומציג, ואני עולה. יש אחרי זה קראית התורה, ומרימים ספר תורה. "זאת התורה!", עמדתי בדיוק בצד מערב, ואני אומר 'זאת התורה', מולי כל הכמעט תערובת שם, עומדים מנשקים באווויר את ספר התורה, בוכים ובוכות, עם כל המראה שלהם. זו הנקודה הפנימית של היהודי נמצאת שם. היא קשורה בתורה! אין לנו שום דבר, זה המרכז שלנו. זה חוט השדרה הפנימי של עם ישראל...

הייתי גר פעם במטרדסורף שכונת עוני, עלינו היום לרוממה, שם צריך להזהר כשיוצאים לא לדרוך בטעות או על בננה או על ילד. כשהיינו גרים למטה, על יד בית אבות, היייתי מתפלל שם, כל פעם, כשהיו מרימים ספר תורה כל הבטחיות כל המבשלות באות. אמרתי לרב פרץ כשהקים את ש"ס את זה תגיד, שאשה אחת שעושה ככה יש לה חכמת אלוקים בקרבה יותר מהרבה פורסורים, הוא אמר את זה וצעקו עליו. אומר ביאליק, ושזה יהיה כפרה לנשמתו על מה שעזב--- אז דע לך ושמע, הה, אחי הנענה!  כי רק זיק מוצל הוא, רק ניצוץ פליטה קטן...' אשר בנס היתמלט מן האש הגדולה"

"מי היה מאמין", ימלמל לעצמו בסיום יום הצילומים, "ביאליק שינה לי את סדר הדברים".

* * *

כשהוא חזר בתשובה, העולם הישראלי היה מוכה הלם. כשאיש הבידור הנערץ שאף היה נחשב למוביל דעות - איש שמאל מוצהר - הופיע עם כיפה וציצית למול קהל, חשבו שזו עוד בדיחה. ואצל מי שרק כחכוח שלו מסוגל למוטט מצחוק אמפיתיאטרון שלם - הכל יכול להיות. "אני יפה?" הוא שאל על הכיפה, והם שאגו מצחוק. אבל ההלצה הזו התבררה כרצינית ביותר. אורי זוהר כבר לא מי שהם הכירו, השחקן הישראלי המוצלח, זה שמביא את תאוות העולם הישר אל המסך, לא איתם עוד.

"פעם כתבתי תסריט, חתכתי וערכתי", אומר הרב אורי זוהר בהרצאה לסטודנטים לקולנוע, אחת מני הרצאות בודדות. "היום התסריט נכתב על ידי בורא עולם, התורה היא התסריט, היא אינה אינפורמציה, אלא מלשון הוראה. תסריט שנותן הוראות לשחקן ולבמאי ולעורך, מורה לנו איך להוציא מן האבן את החיים שלנו, את האישיות שלנו". ובעוד הם שוקלים האם לרחם עליו, הוא אינו מרפה, "החיים שאני חי היום הם חיי יצירה באינטנסביות שלא חלמתי, אני לא ויתרתי על דבר, בעצמה אדירה ובגילויי לפחות במובן אחד שלא קיים בשום יצירה".

להם, הוא מוכן לספר על הסרט האחרון שלו, הפעם האחרונה שבה חמק בחשאי מן האולם שבו הוקרן סרטו, ומאז לא שב לשם. לנצח. "זה היה סרט מגעיל", הוא אומר, והם גועים בצחוק בדיסוננס קיצוני מפניו המביעות בחילה. בתום עבודה בת למעלה משנה של כתיבת הסרט, בשנת תשל"ה, הוא מוצא עצמו כבר עם כיפה, שבת ותפילין וצוות שלם שמצפה להוראותיו. "אני רק חייב לסיים את זה ואז אלמד תורה", אמר לרבו הגרי"ש זילברמן. "למה אתה צריך את זה?" שאל הרב, ואורי השיב - "עבדתי על זה שנה, סתם עבדתי?" כעת עמדו לפניו עוד ארבעה חודשי צילום ועוד כמה חודשי עריכה. "מדוע תבזבז עוד חצי שנה?" תמה הרב. החוזים כבר היו חתומים ולא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה. על מנת לצאת מזה היה עליו לשלם סכום עצום של כחצי מיליון לירות ישראליות, שלא היה בידו. הוא הרגיש נורא. בזריחת החמה, הוא מצא עצמו על סט הצילומים, בהכנות אחרונות לקראת היום העמוס. "מה אני עושה פה עם האנשים האלה?" הוא מתאר את התחושה המוזרה שקיננה בו לפתע, "הפער בין איפה שהיייתי כבר לבין מה שאני עושה היה נורא ואיום! פתאום אני מרגיש מלמעלה שיורד עלי קור וסימן שאלה אדיר רץ מול עיני, ובתוך הראש מהדהד לי - 'מה אני עושה פה?' לקח לי אני חושב 10 דקות להתאושש, חשבו שאני מרגיש לא טוב, הלכו להביא לי קצת מים. אמרתי רגע רגע והתאוששתי". כשהסרט עלה לאקרנים בחשיפה תקשורתית גדולה, היה זה ערב שבת, הוא המתין מחוץ לאולם שבו הוקרן הסרט שלו עצמו, ולאחר שהקהל וצוותי התקשורת נכנסו, הוא פסע פנימה בלאט, "זה היה ניסיון שאיני שוכח", הוא אומר. דקות ספורות חלפו, ובחסות החשיכה הוא חמק החוצה, לא רואה את סרטו שלו עצמו. ולא חזר עוד לעולם.

עד השבוע. בסיומה של העצרת, לא יכול היה עוד. הוא חזר מולהב, אולי המולהב ביותר. בעיניו כבר ראה זוויות צילום, דיבר על צילום אווירי ועל איך צריך שהיהודים כולם יראו זאת.

ואז, ברגע ההוא, בעוד מאות האלפים מתפזרים מבנייני האומה וגלילותיה, זה קרה. "עושים סרט", הוא החליט.

"זו נקודת המבחן היום", הוא אומר בסרט, "כי בפעם הראשונה מאז המתייוונים הארורים, קמה מדינה שנקראת מדינת היהודים ו..." הספר פתוח לפניו והאצבע שלו נוקשת על הדפים הגדולים באופן מאשים - כאן הוא עוצר ועובר לדבר בלגלוג מושחז על האקטואליה המדינית הכורכת בתוכה רצון להסכמה מצד הפלסטינים על הכרה במדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. את המשפט החריף המקשר בין היוונים למדינת ישראל הוא ימשיך בסיום.

הנשמה של אריק

לפתע הוא נעצר. "כן כבודו", הוא פונה אל הבמאי בפועל, "אתה מדבר על חוסר הידע הבסיסי הזה, זה מה שיוצר את הקרע הזה, בין החילונים לחרדים שהם לא מבינים את המהות?". הוא מישיר בחזרה את עיניו למצלמה על מנת להשיב, אבל שוב נעצר. "השאלות שלך מוקלטות, כן? לא צריך לחזור עליהן?!", מברר פרט טכני, מנהל האולפן סבור שכדאי בכל זאת שהרב יחזור עליהן. לבנתיים, סתיו מחדד את השאלה. "הרי אתה ואריק אינשטיין החברות שלכם הייתה על בסיס ההבנה הזו שהוא הבין מאיפה זה מגיע?". ר' אורי מחווה בביטול, "אריק איינשטיין ואנוכי לא נוגע בכלל לעניין, הוא לא הבין כלום. אני לא הבנתי אותו, הוא לא הבין אותי. אנחנו חברים בלב ונפש היינו דבוקים זה בזה עניין ההבנה לא קשור לזה. שנית, אין קרע בין חרדים לחילונים! לא נכון! יש בורות. אני חוזר,  אין קרע בין חרדים לחילונים. את המושג הזה המציאה התקשורת" – משתהה לרגע ומוסיף: "הארורה". ואז להסביר את עובדת צילום הסרט באולפני ערוץ המשודר, הוא מסביר: "הידברות זה לא תקשורת זו מסירת אינפורמציה אמיתית חיונית. אני לא הולך לתקשורת ואני לא ילך כי אני חושב שזה אסור, זה להחזיק ידי שופכי דמים, על הסף שם אסור לדרוך. אם עם ישראל היה מבין את מה שביאליק מבין לא היה שום קרע.

"שמואל בן משה קראוס, יורם בן משה קניוק.... ואריה לייב בן יעקב, ידידנו, המחותן שלנו". השיעור על המסכים, נפתח ברצף שמות שלאוזן החרדית לא אומרות דבר, לאוזן החילונית, אולי, בהגייה אחרת. נדמה כי כבר אין כל חיבור לחברים מאז, מלבד אמירת הקדיש שלו עליהם. אין עוד יהודי שאכפת לו למשל מנשמתו של יורם קניוק שכפר ביהדותו במוצהר, כמו ר' אורי. הוא ראה אותם אחרת. "הוא היה אנוס גמור", אמר בדמעות על מחותנו הזמר אריק איינשטיין. "הוא חזר בתשובה, 
הוא לומד עכשיו תורה ואיתו האישה והילדים/ ועברה לה שנה שום דבר לא השתנה/ זו אותה המנגינה והמילים", כתב עליו איינשטיין שיר לאחר חזרתו בתשובה, "אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר/ מספר סיפור אחר/ וחוזר ואומר שהלכת לי חבר". אכן, כפי שזה נראה, רבי אורי הלך. הלך רחוק. מלבד הרגעים הללו שבהם הוא מדבר על ידידיו מהעבר או מזכירם לעילוי נשמה, הוא מתגלה כתלמיד חכם הבקיא בנגלה ובנסתר. הוא מדלג מראשונים לאחרונים, מקבלה לתלמוד. "זה הפשט בד' אחד, הכל זה אחדות שלימה שגם אתה חלק ממנה, זה כמו משל המלך שגם הרמב"ם מביא", הוא מדבר ומדבר והחברותא להגשת התוכנית הזו מנסה לעצור את השטף.

"אתה פשוט נמצא יותר מדי גבוה, אנחנו צריכים לבנות את הדברים מלמטה", הוא אומר ומסמיק.

"אתה מוכן?" שואל ר' אורי רטורית, "אתן לך תשובה על זה. עם ישראל נמצא מאוד גבוה היום, רגע! אל תדבר רק בהיגיון, כבוד הרב אתה ספרדי אני אשכנזי, אנחנו צריכים להתחלף, אתה תדבר יותר מהלב ואני - יותר מהשכל. לפני הגאולה הקדוש ברוך הוא פתח את הלבבות ואפשר להתחבר לנקודה הפנימית אפילו בקפיצה, לא דיברתי דברים ריקים".

"חלילה, אבל לא כל אחד יכול לקפוץ את הקפיצה הזו".

"לא, אני חולק עליך! היום רוב רובו של עם ישראל נמצא במקום שמבינים בלב מה אני מתכוון, כי החיצוניות כל כך מושכת והנקודה הפנימית... נו הר' חיים וולוז'ינר שאומר הנשמה היא קודש קודשים".

"ועדיין זה יהיה יותר בריא בהדרגה".

"מסְכִּים מסכים מסכים".

התנאים של ר' אורי

"יש לי כמה תנאים", פתח הרב אורי זוהר בשיחה, והכל יצא לדרך. כשהטלפון של הרב גלעד כהן האחראי על התכנים בערוץ הידברות צלצל, הוא לא חלם כי בתוך דקות ייסחף למשימת חייו של הרב זוהר בעולם הסרטים. "יש לכם כמה דקות?" שאל הרב זוהר, ובלא שהיות הבהיר: "יש לי כמה תנאים". בשלב הזה עדיין לא היה לרב כהן מושג על מה מדובר ולמה דרושים תנאים, אבל הוא המשיך להאזין בדריכות. כאן עבר הרב אורי זוהר לפרטים. ראשית הוא יהיה מעורב בכל תהליך היצירה עד לנקודות הקטנות ביותר. הוא יכתוב, יביים, ישחק, הכל. מעבר לכך, יש להיערך לרכישת קטעי ארכיון מעצרת המיליון, מתקופת השואה, מדברים הקשורים למסירות נפש, חומר רקע של דברי גדולי ישראל על התקופה. בנוסף יש להעמיד צוות איכותי שיביא את המיטב שניתן. רק אז, מתפנה הרב אורי זוהר להסביר: "אני רוצה לעשות סרט שיסביר מה המשמעות של לימוד תורה, למה אנשים בוחרים בזה". כבר בשיחה הראשונה, ידע הרב את השם שינתן לסרט: 'הפרזיטים'.

הרב גלעד כהן, שפעם אחר פעם מתחנן לעוד הרצאה ולעוד שיתוף פעולה, אפילו לא חשב. נעשה ונשמע.

"הרב אורי ראה את ה'עלהום' שכל אחד נהיה פרזיט", הוא מסביר ל'משפחה' בעוד על מסכי חדר הבקרה עדיין ניבטת דמותו של הרב זוהר. "ואז הגיעה העצרת המרשימה, ועדיין עדיין אין את המכה בפטיש, אז הרב אורי רצה לקשר, להסביר על מה המהומה. אנשים לא מבינים, ציבור שלם רוצה להשתמט? נורא אכפת לאנשים. נכון, יש את העניין של כלפי שמיא, לכן יצאו להפגין. אבל הוא לא בא להסביר את העצרת אלא מה כואב לציבור הזה, מה מניע אותם?"

מאיפה ואיך התבשל הרעיון?

"הוא לומד בחברותא עם כמה אברכים ועם יהודים שונים, לפעמים הוא מנהל אחרי הלימוד מן 'סמול טוק' שבו הוא מדבר את אשר על לבו. אחרי העצרת הוא אמר להם שזו משימה שצריך לבצע. הוא הרי רב אומן בנושא של סרטים, כבר כמה עשרות שנים שבעצם לא ממש יצר, גם התעמולה וכד', זו הייתה השתתפות שלו או הסברת עמדות כשלא היה מי שיעשה זאת, עכשיו זה כבר משהו שלו. הוא ראה בנו את הבמה המתאימה, וכולנו הצטרפנו למשימה".

איזה עוד תנאים היו לו?

"הוא ביקש להתמקד במטרה ולחשוב איך אנחנו מפיצים את זה באופן הטוב ביותר. לבחור מיהו קהל היעד בכלל, ואיך מגיעים אליו. הוא כל הזמן מדגיש שהולכים רק על אנשי מקצוע".

הוא הגיש לכם תסריט כתוב?

"דרך היצירה שלו שונה, הוא לא כותב, הוא בא ואומר את התסריט, זה יוצא לו מהלב. חלק מהצילום, הבמאי כמו שראיתם שאל שאלות והרב ענה, כמובן שבעריכה הכל יהיה שונה".

מה עושים עם זה עכשיו?

"הרב אורי משקיע בזה את הצד הרוחני וגם את הגשמי, יידרשו עוד שעות עמו בחדר העריכה שבהן הוא יתדרך את הצוות מה להכניס, איזה ויז'ואל בכל חלק. ייתכן שיהיו גם צילומי חוץ שבהם הוא יופיע, כמו היכל ישיבה. נוסיף כמובן צילומים של היכל ישיבת פוניבז' לבקשתו, או בית הגראי"ל שעליו דיבר. יבוא וישב עם העורך יתדרך אותו, יגיד מה להכניס, איזה ויז'ואל, אולי צילומים נוספים, בית הגראי"ל וכדומה. המגמה היא לסיים כמה שיותר מהר, אולי אפילו בחודש הקרוב".

איך התחושה שלך עכשיו, כשהרעיון מתחיל לקבל צבע?

"כשהתחיל המונולוג, זה היה משהו אחר. כבר הרבה שנים ראיתי אותו מדבר, אבל כזה להט לא ראיתי הרבה זמן, זו תחושה של עוול שפתאום פרצה ממנו".

"תמיד עושים הפגנות, או לצעוק נגד עושק, או נגד עוול, כמו על יוקר המחייה, או להפגין כח. חס ושלום, המילה הפגנה לא הייתה נכונה. זה קידוש שם שמיים ברבים... לא מדובר פה על גיוס, שטויות במיץ, החוק הזה הכי טוב לנו. היום כבר מתגייסים. חב"ד היו שם. ר' אהרלאך, פיז'מות, זברות, מזרחניקים, חילונים. מילה לא של כעס. מילה לא של זעם. שמע ישראל. זה מה שאמרו שם. למה? כי התורה היא המחבר בין הקדוש ברוך הוא לעולם הלימוד הוא המחבר".

קסם באולפן

המצלמות כבות. רק התאורה עוד מדגישה את תווי פניו של הרב זוהר הקרוב למלאות את שמונים שנותיו, ומרץ הנעורים שלו לא פג ככל שזה נוגע לנקודה הבוערת בו כעת - התורה.

"צריך להמתין שניה", אומר מוטי מנדל מצוות בית הידברות בירושלים, "יש בעיה עם המחשב". עיניו של הרב זוהר משוטטות אי שם. "אני חושב שגמרנו!" הוא פוסק נחרצות, "גלעד, אני חושב שכיסינו את הכל", עיניו עדיין תרות אחר נקודה עלומה. "דיברנו גם על זה", הוא פולט כאשר יש מי שמעלה נושא נוסף ביחסי חרדים-חילונים. הוא מצביע באוויר. "מקסימום בזמן העריכה אני יכול לבוא עוד יום אחד".

זה כבר אינו האדם ש'נדלק' בד בבד עם הדלקת המצלמה. בניגוד למה שנדמה כי עדיין הוא חי זאת, הרי שכאן, אין לו צורך במילה נוספת מיותרת. גם לא ליתר ביטחון. "לא, סיימנו!"

ואז, אחרי הרבה זמן שלא נראה על פניו הרציניות דבר כזה, הוא קורא לסתיו, הבמאי.

"יש לי כל הזמן בראש", הוא אומר ומחייך חיוך רחב, "ראית את הסרט על אולימיפאדת טוקיו?" סתיו רוכן קדימה ומקשיב מרותק. "זה אחד הסרטים הטובים שראיתי, "היפנים יודעים לעשות סרטים, היה להם את קוראסוואה, אתה קולנוען, לא?" הוא מספר לאיש הקולנוע הצעיר על סרט שהוקרן בשנת תשכ"ה, ומסביר לו על פעלולי צילום של במאי בשם קון איצ'יקאווה. "אני זוכר שהייתה שם סצנה של ריצת מאה מטר שבה זכה האמריקני, הם עשו את המאה מטר בסלואו מושן". באחת, הוא הופך לשחקן ומדמה על מקומו את האצן בתנועיות איטיות מדוייקות. כלום לא ברח מן הכישרון הזה? כולם מרותקים לפעולה הפשוטה שהוא מציג ושנוטלת את הצופה בה כאילו ראה מחזה שנערך במחשב. "ככה! דממה היייתה", הוא עוצר באחת, "שום סאונד!" כעת ידיו מסמנות בפנטומימה כמו חוט שנדמה כי הדמיון רואה אותו היטב. "ואז בסוף המסלול, הוא הגיע לקרוע את החוט - חתך!" הידיים מסמנות תנועה של פיצוץ ועפות לצדדים כשבקול מבהיל הוא מקפיץ את האולפן: "פ-ה-ה-ה-ה-ה!!" כל האיצטדיון על הרגליים, עם סאונד אתה יודע... ב-ו-ם!"

בשלב הזה נוטל ר' אורי את הבמאי ואת הצוות כולו לעצרת הגדולה. "תראה בסלואו (באיטיות), אנשים. לא את ההמונים, אלא בודדים, אישה עם עגלה, ילד, מישהו עומד, אחד או שניים מתפללים בצד - אולי אפשר לבקש מאנשים שצילמו באופן פרטי - יהודים עם טלית ותפילין, לאט לאט, לעצור את הכל. ואין שום קול. דממה. ואז, בבת אחת, כשרואים את כולם, בווליום גבוה את הסאונד של -- שמע ישראל". כאן הוא מחקה באופן מושלם את התוצאה המוגמרת שאותה הוא מבקש לראות: "שמ-ע-ע-ע-ע ישראל-אל-אל".

השומעים עוצמים את עיניהם המרותקות, ואולי הם הראשונים לצפות בעיני רוחם ב"הפרזיטים". קולות השמע ישראל המנתצים את האוזן באחת.

הקסם לא פג.

בין פקודה על הצורך ב"קריין עם קול יפה שישבור קצת", משום מקום, סתיו זורק שאלה על ה'א' הזעירה בפרשת 'ויקרא'. זו הייתה הרמה להנחתה. "אני כבד רואי", אומר הרב זוהר, "תראה, כשאני מביט אני רואה 'ויקר' ואז אני מקרב את העיניים, ורואה 'ויקרא'. כולם היום חושבים שהעולם הוא 'ויקר', במקרה, הכל במקרה, אבל תסתכלו טוב, זה 'ויקרא', הקדוש ברוך הוא זה שקורא לנו, צריך להתסכל טוב.

ברגעים של שיחה ממושכת, אנחנו מנסים לשווא לנסות לשבור עיקרון נוסף ולקבל את הסכמתו לראיין אותו לציטוט ולייחוס. "סליחה ומחילה", הוא אומר גם לנו ומסרב בתוקף. "אבל תכתבו את מה שאמרתי כאן", הוא אומר. "בכל זאת, קהל היעד הוא אחר", אמרנו. הרב זוהר מזדקף. "הרב, אמרתי כאן גם דברים לחרדים, רבי יגאל רוזן אמר שהעצרת הייתה עצרת תשובה לתופסי התורה, ראית את זה? זה לא להם. אנחנו אלו שצריכים לשוב בתשובה על שלא מספיק מסרנו את הנפש על התורה, אנחנו החרדים".

ברגע הזה הוא תופס את עצמו ושב לחדד, "ואל תכתוב את זה כאילו אמרתי לך דברים לעיתון, זה אני אומר לך! למה צריך סנסציה, כאילו אני התראיינתי אליכם", והוא מטעים את המילה 'התראיינתי', "תגיד לעורך שלך שיהיה פחות עיתונאי ויותר יהודי, אפשר להביא את הדברים ככה, כמו שיחה, לא צריך שהם יהיו ראיון".

והוא צודק. לא פחות משעסק בעולם התשובה, עוסק הרב אורי זוהר גם בתוך תוכי העולם החרדי. לפני מספר שנים, בין יתר ספריו, חיבר ספר הנקרא 'אבות על בנים' העוסק בענייני חינוך ונוער נושר, כמו גם שימת דגש על חינוך בבתים של בעלי תשובה. בפרק 'מלומדה מול ג'ינס' הוא מלקה: "כל הרגלי המחשבה שלנו... הכל עומד כאן למבחן מחודש: "הדת שלי עומדת או נופלת בגלל תסרוקת כזו או אחרת של בני? מכנסיים שחורות או ג'ינס? או האם בעזרת השם הנקודה הפנימית של הדבקות בתכלית התורה יותר עמוקה מזה ויכולה להתמודד גם עם בן המצחק מולי? והצלת הנפש של הבנים תלוייה בזה". ולאחר כל הלקאה כזו, הוא מסתייג: "ודאי שאין הכוונה לתת אישור לשינוי כלשהו בלבושנו ח"ו. לבושם של אבותינו הציל אותנו במצרים... שהרי בתנאים מסוימים מחוייבים למסור את הנפש גם על שרוך נעל". בשורות אלו הוא מתברר כבעל שיטה סדורה ומיוחדת, דברים שנצברו מנסיונו ובשנות לימודו הרבות. זה גם מה שניכר למעלה. במטר סוחף הוא מבקש לברר מספר פרטים על צורת הפצת מדיה כיום. הנידון לדידו הוא האם לחלק זאת על גבי דיסקים, או שמא ברשת המקוונת לגווניה. הוא מאזין ברוב קשב להסברים על הפרסום ברשת וצורת פעילותו."יש אנשי מקצוע שיודעים לקדם את זה?" הוא שואל, "יש יהודי בארצות הברית שאני אוציא ממנו מיליון דולר לשם כך, זה כלום אצלו וצריך להשקיע". היהודי מדירת החדר, יודע גם יודע גיוס תרומות מהו. ארגונים רבים חבים לו את החזקתם. אין לו רטוריקה מיוחדת או שיטות. הוא מסוגל לפתוח מסילת ישרים למול גביר, להניח את הקדוש ברוך מול עיניו ולצעוק עליו מרה: "מה יהיה איתך תכל'ס?!".

כשהוא יורד לפרטי הפרטים של הפצת הסרט, הוא מדבר בין היתר על קהל היעד. "את האליטות, ה... שמאל לא בהכרח אפשר לשכנע", הוא מסביר, "אבל יש הרבה בעם שצריך לפתוח להם את הרגש היהודי, זה הכל, שיראו ימים של מסירות נפש, שיבינו מהם תעצומות הנפש שהיו על התורה".

"חברים, אני לא מדבר לאנשים שלא רוצים להאמין בהשם או לא מאמינים. אם אתה לא מאמין, אהלן וסאלהן תילחם, שוויון בנטל, מה שאתה רוצה. אני מדבר אל יהודים מאמינים. זה נמצא אצל כל אחד... אהובי סתיו, 3400 שנה מיום מתן תורה, לא זזה התורה הזו! אותה ציצית, אותן מצוות. זו התורה מקיימת אותנו. אתה לא מאמין? תילחם. 

אתה יודע כמה מיליארדים מוזרמים למדינת ישראל מחוץ לארץ על ידי הציבור החרדי להחזקת תורה בארץ ישראל? אין שום רפורמי שמזרים סכום כזה. ולאיפה הכסף הזה הולך? לנסיעות בחו"ל? לטיולים? לבגדים, לאוכל, לדירה. כסף שנשאר בארץ".

* * *

"אתה מאמין?" הוא מישיר מבט חד כתער אל המצלמה, "הכל נשאר. אחרי 200 שנה שניסו לעקור אותנו, המשכילים והאלה והאלה, פתאום בארץ ישראל הקדושה, בארץ ישראל הקדושה - ואני יודע מה היה המצב לפני 40 שנה, ואני יודע שמי שהיה אומר 'מאמין' - 'מאמין בצה"ל' 'מאמין בסוציאליזם', בסטאלין. אנחנו צעקנו סטאלין, היום רוב מוחץ אומרים מאמינים בהשם. אותה נקודה פנימית באה אליך". הוא מפנה את אצבעו אל עדשת המצלמה, היישר אל הצופה: "שמור תשמור על אלו שמוסרים נפשם על התורה, תשמור עליהם! אל תגעו בהם, על צד הספק, על צד האולי, על צד הרמב"ם, על צד ביאליק, על צד הסבא שלך שהעדיף למות ולהשרף ולהתענות באינקווזיציות ולא לעזוב את התורה!"

קאט.

המצלמות נכבות.

ברגע אחד מסתיימת שעה מרעידה מלאת רגש, פאתוס, דרמה. עמוסת סיפורים, ציטוטים, דברי תורה או התרסה. ספק רב באם יתומלל הסרט, אם עצמתו תיוותר בו. את נשמתו, הכניס ר' אורי.

זו אותה המנגינה, אך לא אותן המילים. הרב אורי זוהר חזר, אבל עכשיו הוא אומר: "בוא נצא מפה", הגמרא מחכה לו בירושלים. וכמו לפני עשרות שנים, כשהוא חמק בפעם האחרונה מסרטו שלו עצמו, הוא חומק לאטו, לא מביט אחורה אל דמותו שבמסכים. אלא שהפעם יש לו סיפוק עצום. הפעם הוא רוצה שכל העולם כולו יראה אותו מניח את אצבעו וחותך: "לא לעזוב את התורה!".