כל מלאכתך עשויה

- אוף, אני יוצא מדעתי, המבחן המטורף הזה מחרתיים מוציא אותי מהכלים... "מה אמרת? לצחצח? מה, נעליים? אה, חמוד, אתה רוצה שאני אעזור לך לצחצח שיניים? בסדר, בוא"... איך אני הולך להספיק ללמוד את כל החומר למבחן הזה? "מה, זאת לא המברשת שלך? אה, שמתי לך משחה חריפה? אני ממש מצטער. אולי תשים אתה את המשחה על המברשת?", אני כבר רואה אלגוריתמים במקום ילדים... - מה רציתי? מה רציתי? אני לא מצליחה להיזכר... רגע, הייתי בדרך למטבח... כן, הלכתי פה... אה, כן, רציתי לבדוק מה עם האורז שעל האש. אוף, המשימות האלה שלעולם לא נגמרות כל הזמן מבלבלות אותי... אוי! הוא נשרף! - "מה? מה הרשב"א אומר? סליחה, כנראה ריחפתי רגע. אתה יכול לחזור שוב?", האוטו הזה, מאז שקנינו אותו לא ראינו שינה בעינינו. כל יומיים במוסך, ה ירחם... "כן, נראה לי שהבנתי. ואתה אומר שעל זה הקצות מקשה שלוש קושיות...". אני מקווה שנצליח להוריד אותם לפחות באלף שקל. הם מה זה מרוששים אותנו. צריך להחליף מוסך... "זהו, את הקושיה השנייה לא בדיוק הבנתי, אבל עזוב, אני לא מרוכז עכשיו". אוף, איך אפשר להתרכז בלימוד כשאתה מרגיש את החור נפער בכיס? מכירים? גם לכם יצא פעם להיות קצת מבולבלים, טרודים, לא מרוכזים? מעודף משימות, ממשהו שממש יושב עליך, ממחשבה טורדנית שלא מרפה? זה מעצבן, נכון? אז בטח לא תסרבו לקבל איזה טיפ להתמודדות עם המציאות הזו, להיפטר מהאוף הזה – טיפ חזל"י אותנטי, טיפ מעשי, טיפ שיש בו גם עומק מאוד גדול. בעזרת ה יתברך, בואו נצא לדרך! במעמד הר סיני ציוה אותנו הקב"ה: "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, ז-ט). לכאורה המשפט המתייחס ל"ששת ימים" אינו אלא הקדמה, לומר – ששה ימים יש לך לעבוד, אבל ביום השביעי עליך לשבות. אולם חז"ל דייקו מלשון הפסוק "כל מלאכתך", ושאלו: "וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים? אלא שבות כאילו מלאכתך עשויה" (פסיקתא זוטרתא). ומה משמעותה של שביתה "כאילו מלאכתך עשויה"? זאת מלמדנו רש"י בפירושו לפסוק זה: "כשתבוא שבת, יהא בעיניך כאילו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה". הצילו! זה לא הוגן! זה לא הגיוני! מה זה, משטרת מחשבות?! כן. כלומר, לא. יותר נחמד להגדיר את זה "משמעת מחשבות". אבל לפני שנמשיך ונסביר את כוונתנו בעזרת ה, נשים לב שבעצם זאת בדיוק הייתה הבעיה שפתחנו בה. אומרים לנו בשבת על מה לא לחשוב; אמנם זה נשמע לא הגיוני ולא אפשרי, אבל הרי זה בדיוק מה שרצינו – לחשוב כרגע על הילדים ולא על האלגוריתמים, על האורז ולא על המשימות האחרות, על הרשב"א והקצות ולא על האוטו והמוסך. הלא כן? אם נדקדק היטב בלשונו הטהורה של רש"י, נוכל להבחין שהוא לא רק הסביר לנו מה לעשות, אלא גם איך לעשות. איך אפשר להגיע למצב "שלא תהרהר אחר מלאכה"? על ידי ש"יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה".

תשאלו, ובצדק: אבל היא הרי לא עשויה! הרי לא סיימתי ללמוד למבחן במתמטיקה, לא סיימתי לתקן את הבגדים הקרועים, לא סיימתי את ערימות הכביסה, האוטו עדיין במוסך... האם אנחנו אמורים לרמות את עצמנו? לשחק בכאילו? זה לא עושה הרבה חשק, וכנראה גם לא יעבוד. אולם נראה שאם נוסיף ונדקדק בדברי חז"ל ורש"י, נוכל למצוא גם את התשובה הנפלאה לקושיה זו. לכאורה בהתאם ללשון הפסוק, היו חז"ל צריכים לומר: "שבות כאילו עשית כל מלאכתך". זה יהיה פירוש הולם ל"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", ומענה הולם לשאלה "וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים?". אבל חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, שינו ואמרו: "כאילו כל מלאכתך עשויה". מי בדיוק עשה אותה?! האם מלאך בא והשלימה? התשובה היא שבאמת את כל המעשים שלנו לא אנחנו עושים. כל הפעולות שלנו בעולם הזה, כל העשייה וכל היצירה שלנו, היא בגדר השתדלות, שנגזרה עלינו בגזירת "בזיעת אפיך תאכל לחם" – והתוצאות כולן, מתחילתן ועד סופן, הן בידיו של אבינו שבשמים, שבאהבה עצומה מנהל אותנו ומוביל אותנו, בדרך כלל בהתאם להשתדלותנו, והרבה פעמים לא. יש מסך בעולם, שמסתיר אותו, וגורם לנו לחשוב שאם אנחנו עשינו מעשה מסוים והייתה לו תוצאה מסוימת, אז בעצם אנחנו יצרנו את התוצאה. אבל זה לא נכון! זו הטעיה! נכון שלולא המעשה שלנו, מן הסתם התוצאה לא הייתה מושגת – אבל גם זה רק בגלל אותה גזירה שקבע הקב"ה, שהעולם יונהג בדרך של השתדלות. (הארכנו בנושא זה בעזרת ה בספרנו "טל חיים – ימים נוראים" [שיחות ממו"ר הגאון הרב שמואל טל שליט"א], שער ב פרק ב). נמחיש את הדברים בדוגמה: נחום עובד בגיוס תרומות למוסד כלשהו (למטרה קדושה כמובן). הוא מרים טלפונים, הוא כותב מכתבים, הוא נוסע לחו"ל ומבקר אצל כל מיני אישים – ומצליח בקושי לגרד כמה עשרות אלפים. ואז פתאום הוא מקבל מייל משמעון חברו, ששמע על עשיר פלוני אלמוני שממש מעוניין לתרום למטרה מסוימת, והמוסד של נחום מתאים בדיוק למה שאותו עשיר מחפש. טלפון אחד, פגישה קצרה, וכל מה שנחום הצליח לגרד במשך חודשים, מכפיל את עצמו ברגע. האם לנחום יש זכויות על הגיוס המוצלח הזה? כן ולא. באופן ישיר, הוא בעצם לא עשה בשבילו כמעט כלום. אבל כלפי שמיא, כל ההשתדלויות והמאמצים שהוא עשה הצטברו לבקוע שערי שמים, וברגע שזה היה מספיק כדי להשפיע עליו את השפע – הוא קיבל אותו, ממקום לא-צפוי לחלוטין.

זה בכלל לא משנה האם התוצאה באה באותו ערוץ שבו פעל האדם בהשתדלותו. אם הוא עושה את מעשיו לשם שמים, הוא יזכה בעזרת ה לקבל את השפע המגיע לו.  מעתה, קצרה הדרך לתשובה לשאלתנו. הגדרת לעצמך משימות, על מנת להשיג יעדים מסוימים (שהשאיפה צריכה להיות שהיעדים יהיו כולם לשם שמים, אבל לא נאריך בזה כעת). האם הן עשויות? באופן פשוט – כל עוד לא ביצעת אותן, הן לא עשויות. אולם אם נרד לשורשם של דברים, המשימות הללו הן רק אמצעי (השתדלות) שאנחנו צריכים לפעול בו, כדי שנהיה ראויים לקבל את השפע האלוקי והמטרה תושג. וכאמצעי, לפעמים צריך להשתמש בו, ולפעמים דווקא לא. כל עוד זה באמת מקדם ומועיל, צריך לפעול להשגתו; אולם כאשר הוא טורד, כאשר הוא מפריע, כאשר הוא רק יוצר אוףים – זה בדיוק המקום שלא להשתמש בו. וכיוצא בזה: כל "ששת ימים" – "תעבוד", צריך להשתמש ברצונות הללו וליישם אותם; אולם כאשר מגיע "יום השביעי" – אז "שבת לה אלוקיך". כאן צריך דווקא לא להשתמש בהם. הלימוד לקראת המבחן, סידור הבית, ההתמודדות במוסך – הם הכלים. נעסוק בהם "ששת ימים". אבל נזכור כל הזמן שמה שלא נעשה, אלו יהיו רק השתדלויות, רק החובה המוטלת עלינו לעשות את שביכולתנו; התוצאות אינן בידינו! התוצאות – גם לכשיושגו – אינן שלנו! הן לגמרי של ה יתברך! גם כאשר הן יתבצעו בפועל, בצורה גלויה, יהיה זה "מלאכתך עשויה" ולא "תעשה מלאכתך". לא מלאך עשה לך אותה, אלא ה יתברך בעצמו. ולכן גם כאשר הן עדיין לא התבצעו בפועל, אבל הגיעה השבת שבה אתה מנוע מלעשות, תחשוב "כאילו מלאכתך עשויה". כי מה אכפת לך?! הרי באמת זה לא תלוי בך! בדרך זו אין אוף. יש רק שמחה של יצירה. כי אתה הולך יד ביד עם ה יתברך, ויודע שאתהעושה את שלך. "השלך על ה יהבך (משאך), והוא יכלכלך (ישא אותך)" (תהילים נה, כג).