פרשת וילך

בשביל לבוא – צריך לצאת, בשביל לעלות – צריך גם לרדת

בחייו של כל אדם יש עליות וירידות, קימות ונפילות. אם אדם כבר לא יכול "לצאת", אם הוא כבר לא יכול למעוד, חייו כבר אינם קרויים חיים

| ד' תשרי התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

פרשת "וילך" היא הפרשה עם מספר הפסוקים הקטן ביותר בתורה, ויחד עם זאת היא בעלת עוצמה רבה.

בפרשה זו מובאים הדברים האחרונים שנושא משה ביום פטירתו, והם כוללים דברי אזהרה ותחזיות קשות מצד אחד, ודברי תקווה, ביטחון וחזון אופטימי מצד שני.

משה רואה בנבואה את כל האירועים שיקרו לעם היהודי עד קץ הימים, והוא יודע שגם בימי העצב הקדוש ברוך הוא לא יניח לעם ליפול: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, כִּי השם אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" (דברים ל"א, ו'). התקווה של משה "מנצחת" את העצבות, ומתוכה גם נולד טבעו של עם ישראל לדורותיו, שהפך אותו ל"עַם התקווה". יש די והותר עצב בהיסטוריה היהודית, אולם יחד עם זאת היהודים תמיד היו מלאי תקווה לגבי עתידם.

משה מדגיש בדבריו, שהעוגן היחידי שיחזיק את עם ישראל לאורך ההיסטוריה הוא התורה, ולכן הוא מצווה את בני ישראל את המצווה האחרונה בתרי"ג המצוות – מצוות כתיבת ספר תורה.

מתברר, שהשילוב בין העצבות לתקווה הינו חלק מהותי מהחיים עצמם, וננסה להבין מדוע.

משה אומר לבני ישראל את הדברים הבאים: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, והשם אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ל"א, ב').

רש"י מבאר (בפירושו הראשון) על פי דרך הפשט, ששתי הנקודות האחרונות הן בעצם אחת. משה אומר, איני יכול עוד לצאת ולבוא בגלל שהשם אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.

ננסה להבין מעט יותר לעומק את כוונתו של משה באמרו "לא אוכל עוד לצאת ולבוא". הרי השם ציווה את משה לא לעבור את הירדן ופשוט שמשה לא יעבור על ציווי השם. מדוע משה מוסיף "לא אוכל עוד לצאת ולבוא"? מה עומק כוונתו?

בחכמת הפיזיקה בתחום תורת החומר והמבנה הפנימי של האטום אנו יודעים, שאת הגרעין שבתוך האטום מקיפים אלקטרונים המלאים תנועה ללא הרף. כוחות חשמליים פנימיים הם הגורמים לתנועה בלתי פוסקת זו. מלבד הכוחות הפועלים בתוכיות הגרעין, הרי גם בין גרעין לגרעין קיימים כוחות דחייה עצומים המונעים את התרכבותם אלו באלו - ואם לא כן, הייתה מופעלת אנרגיה אטומית עצומה.

כח הדחיה העצום הזה, כמו גם כח המשיכה המקיפים את כל המציאות בעולם החומר, משקפים את המתרחש בתוך "העולם הקטן" – האדם. גם האדם נמצא בתנועה מתמדת של "יוצא ובא" ושל דחיה וקרבה כל ימיו.

כלפי מה הדברים אמורים?

רבי צדוק הכהן מלובלין ("פרי צדיק" בפרשתנו) מבאר, שמהות חיי האדם מבוססת על ה"מתח החשמלי" שעל הציר של דחיה ומשיכה, ובלשוננו כיום – עליות ונפילות, ובלשונו של משה רבינו – לצאת ולבא. וכך הוא כותב:

"וזה ההבדל בין מלאך לאדם. דמלאך נקרא עומד, שעומד תמיד במדרגה אחת, מה שאין כן האדם, צריך להיות הולך במעלה תמיד ממדרגה למדרגה, עד שמשלים עצמו ומגיע אל בית עולמו.

"וזה שאמר 'וילך משה', דמשה רבינו עליו השלום היה הולך תמיד במעלה ממדרגה למדרגה, עד שבא אל מדרגה זו שאמר 'לא אוכל עוד לצאת ולבוא'. היינו, דכל שלא יוכל עוד לצאת, לנפול ממדרגתו, על ידי זה לא יוכל לבוא עוד למדרגה למעלה הימנו גם כן, וכמו שנאמר 'כי שבע יפול צדיק וקם'. והיינו, שעל ידי הירידה חס וחלילה, על ידי זה מתגבר עוד בחילא יתיר (בכוח גדול) וקם, ואז הוא נקרא 'הולך', אבל כל שלא יוכל לצאת, עוד לא יוכל לבוא גם כן... וכן צריך כל אדם להיות הולך תמיד".

מדהים. בחייו של כל אדם יש עליות וירידות, קימות ונפילות. את זאת כולנו יודעים. רבי צדוק הכהן מחדש, שהמצב הזה של "יוצא ובא" הוא עצם החיים, ובלעדי הנפילות החיים כבר אינם קרויים חיים. אם אדם כבר לא יכול "לצאת", אם הוא כבר לא יכול למעוד, חייו כבר אינם קרויים חיים. ביום פטירתו של משה, שהתורה מגדירה אותו ביום זה "איש האלוקים", כנראה באיזשהו מקום הוא הגיע למדרגה כל כך נעלה שכבר ניטלה ממנו הבחירה והוא לא יכול לצאת ולהיכשל, כך שממילא הוא גם לא יכול להתקדם, מה שמעביר אותו ממצב של "אדם הולך" למצב של "מלאך עומד". כל ה"חכמה" בהתקדמות היא כשיש אפשרות של נפילה, אחרת, אין להתקדמות כל משמעות.

משל למה הדבר דומה? לבדיקת א.ק.ג. כל עוד שהגרף על גבי המסך מראה תנועה גלית מעלה ומטה, אות הוא שהאדם חי, אולם כשנפסקת התנועה הגלית ומופיע קו רציף, אות הוא להפסקת החיים.

כמובן, אדם צריך לתת דגש בעיקר על מצבי העלייה, אך עליו להפנים, שבמידה ומתרחשת נפילה, עליו להפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהעלייה עצמה.

"עֵת לַחֲבוק וְעֵת לִרְחוק מֵחַבֵּק" (קהלת ג', ה') – כך אומר שלמה, אולם עת הריחוק היא המטעינה את עת החיבוק.

דברים אלו נכונים לא רק ביחס לעבודת האדם היחיד בעולמו, אלא גם ביחס למערכת היחסים שבין השם לעמו. אותם כוחות משיכה ודחיה הנמצאים בעולם ובאדם, קיימים כמובן גם בין שני אלו לבין בוראם. עם ישראל חווה מצבי ירידה רבים והוא מתפלל מדי ערב: "ושמור צאתנו ובואנו לחיים ולשלום".

עומדים אנו כעת בפתיחתה של שנה חדשה, וכולנו מתפללים לשנה של ריבוי רחמים. אף אחד מאתנו לא יודע עוד כמה ניסיונות נכונו לנו. משה רבינו בפרשתנו מזכיר שיהיו מצבים של חרון אף, צרות ורעות (ל"א, ט"ז-י"ח), אולם משה מוסיף שהמצבים הקשים הם אלו שיובילו אותנו לעלייה – "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים ל"א, י"ז), המצב הזה יוביל אותם לתשובה שלימה.

עם ישראל יודע, שגם בעת של "לרחוק מחבק", בורא עולם לא מפר את בריתו עמנו, וכפי שמבטיחה התורה בפרשתנו: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי" (ל"א, כ"א), וכפי שמרחיב רש"י – "הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרען לגמרי".

בימי תשובה אלו, כולנו מתבוננים על מצבי "היציאה והביאה" שלנו, ואנו בודקים היכן אנחנו עומדים מול השם. התבוננות אובייקטיבית תציב בפנינו מצבי יציאה רבים, ועל כך אנו מתוודים ביום הכיפורים. אולם יחד עם זאת עלינו לגרום לכך שמצבי הירידה הללו לא יפילו אותנו אל תוך זרועות הייאוש אלא להיפך, לנצל אותם לתשובה אמתית ולעלייה מחודשת.

משה הולך, עם ישראל הולך, נופל וקם, אולם כבר הבטיחה התורה: "והשם הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ, לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת" (ל"א, ח').

הנקראים ביותר
הידברות שופס

כסא האושפיזין המפואר - לבן קרם

250 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

כסא האושפיזין המפואר - בורדו

ולבקר בהיכלו - ימים נוראים

חובות הלבבות עם פירוש "לב טוב"

בחסדך בטחתי - הרב יגאל כהן

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

כסא האושפיזין המפואר - כחול רויאל

לכל המוצרים