לומדים תורה
הרב יצחק יוסף לפרשת יתרו - הלכות בישול בשבת
נושאי השיעור: מלאכות שבת למדנו מהמשכן. בישול מים בשבת. בישול דברים הנאכלים חיים
- מרן הרב יצחק יוסף
- א' אלול התשע"ח
בישול בשבת
א. כתב הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"א): האופה כגרוגרת חייב. אחד האופה את הפת, או המבשל את המאכל או את הסממנים, או המחמם את המים, הכל ענין אחד הוא. כלומר, הגם שמלאכת בישול היתה במשכן בבישול הסממנים, להפיק מהם צבע אדום כדי לצבוע את עורות האילים ולעשותם מאָדָּמים, וכן לצבוע את הצמר בגווני תכלת וארגמן, ומהיכן ישיגו צבע, מ'טמבור'?... היו זורעים סממנים – צמחים מיוחדים – והיו מבשלים אותם ומפיקים מהם את הצבעים. מכל מקום אין חילוק בין אופה פת למבשל ומחמם מים, אלא הכל בגדר אב מלאכת מבשל.
מלאכות המשכן
ב. מלאכת מבשל – כמו שאר המלאכות – לא לומדים מהמלאכות שהיו בעבודת המשכן, כגון אפיית לחם הפנים ושתי הלחם, אלא ממלאכת הקמת המשכן, שנאמר שם: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת" (שמות לה, א-ב). משה רבינו בא לצוות את ישראל לבנות את המשכן, ומזהיר אותם שיעשו רק ששה ימים ולא בשבת, דהיינו שמלאכות הקמת המשכן אסורות בשבת, ומכאן למדנו שכל מלאכה שהיתה חשובה במשכן היא נחשבת אב מלאכה. ובמשנה מסכת שבת (עג.) שנינו: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה. ובגמרא (עד:) הקשו: מדוע התנא הביא דוגמא של מלאכת אופה, ולא מלאכת מבשל שהיתה במשכן בבישול הסממנים? והשיבה הגמרא: תנא דידן סידורא דפת נקט. כלומר, מאחר שכבר שנה את המלאכות הקשורות בפת לפי סדר עשייתן, המשיך ושנה לנו אופה. ומבואר להדיא שמלאכת אפיה ובישול היינו הך, וזו כוונת הרמב"ם שהאופה והמבשל הכל ענין אחד הוא, כולם אב מלאכת מבשל.
סתירה ברמב"ם
ג. הרמב"ם הוסיף "וכן המחמם את המים", במים לא שייך לשון "מבשל" אלא "מחמם", ומכל מקום גם המחמם את המים הוא אב מלאכת בישול. אלא שהרמב"ם עצמו באותו פרק (פ"ט הלכה ג) כתב: המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור. ומכאן למד בספר מנחת כהן (שער ב פרק ד) – היה קדמון מלפני כ-360 שנה – שהמבשל על האש פירות הנאכלים חיים כמו תפוח עץ ותפוז, צימוקים ושזיפים, פטור, כדין דבר המבושל כל צרכו. וכן כתב הגאון רבי עקיבא איגר (סי' רנד סעיף ד). והנה בדרך כלל כשנאמר בהלכות שבת "פטור", פירושו שאינו אסור מהתורה אלא מדרבנן, וכדברי הגמרא בשבת (ג.) אמר שמואל, כל פטורי דשבת פטור אבל אסור [פטור מחטאת, אבל אסור מדבריהם לכתחלה. רש"י]. וכך כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות שבת ה"ג), שכל מקום שהוא כותב בחיבורו בהלכות שבת פטור, הרי זה אסור מדברי סופרים. ולפי זה דברי הרמב"ם נסתרים, כי בהלכה א' כתב שהמחמם את המים עובר על מלאכת בישול דאורייתא, ואילו לפי מה שכתב בהלכה ג' אין לאסור מהתורה חימום מים בשבת, שהרי אפשר לשתותם בלי בישול כלל. כך מקשה הגאון רבי אברהם מסוכוטשוב בעל האבני נזר, בספרו הנפלא אגלי טל (מלאכת האופה אות יט סק"י). בדרך כלל רגילים להקשות סתירה בדברי הרמב"ם מהלכות אלו להלכות אחרות, או מפרק לפרק, אבל כאן זו סתירה לכאורה באותו פרק מהלכה א' להלכה ג'.
דעת הרדב"ז
ד. אמנם גם הרדב"ז (ח"א סימן ריג) כתב בפירוש שהמבשל דברים הנאכלים כמות שהם חיים, אין בהם איסור בישול דאורייתא אלא מדרבנן, ולדבריו הוא הדין המחמם מים אינו עובר על בישול מהתורה. אלא שהוא דיבר לדעת הפוסקים שאין איסור דאורייתא בדבר המבושל כמאכל בן דרוסאי. אבל הרמב"ם סובר (בפרק ט מהלכות שבת הלכה ג) שכל שלא נתבשל כל צרכו, אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך בו בישול מהתורה, ואף על פי כן כתב שהמבשל דבר שאינו צריך בישול אינו עובר מהתורה, ולכאורה הוא הדין גם בבישול המים, ואם כן הסתירה בעינה עומדת.
תירוץ הסתירה
ה. יש שכתבו לתרץ לפי דברי המגן אברהם (ס"ס רנד בתירוצו השני) שיש חילוק בין המחמם מים לשתיה או להדחה, כי מים המיועדים לשתיה דינם כדבר הנאכל חי שהרי שותים גם מים מהברז שלא התחממו, אבל מים המיועדים להדחת כלים או לרחיצה דינם כדין דבר שאינו נאכל חי, שהרי הוא מוכרח לחמם את המים כדי לרחוץ בהם, ולכן עובר על איסור בישול מהתורה. אבל זה תירוץ דחוק להעמיד מה שכתב הרמב"ם בסתם "המחמם את המים", שהוא דוקא בחימום לרחיצה ולא בחימום לשתיה.
חילוק בין תפוז למים
ו. יש תירוצים אחרים בדעת הרמב"ם, הרב חיד"א בברכי יוסף (סי' שיח סק"ג) כתב לחלק בין דבר שדרך לאכלו חי ואין דרך לבשלו כלל כמו תפוז, בזה הוא שכתב הרמב"ם שפטור על בישולו משום שאינו צריך בישול כלל, מה שאין כן דבר שדרך לבשלו, כמו מים שדרך לחממם כדי להכין כוס תה וקפה או מרק, עובר איסור מהתורה על בישולו. כיוצא בזה כתב המשנה ברורה (ר"ס שיח) שאף על פי שהמים ראויים לשתיה בלא בישול, מכל מקום כיון שמשתבח על ידי הבישול חייב מהתורה. תירוץ זה מדוייק גם בלשון הרמב"ם שכתב: המבשל דבר שאינו צריך בישול כלל פטור, לאפוקי מים שמשתבחים בבישול.
גם לפי המדע
ועוד שגם לפי דברי הרופאים מים שהורתחו טובים יותר, כי כל החיידקים נשרפו בבישול, וגם עינינו הרואות שלאחר שהרתיח מים ונעשו פושרים הם נקפאים מהר יותר, ואם כן חימום המים פועל במים ומשנה את מהותם, ולכן המחמם מים חייב.
חימום יין
ז. ובכלל, דברי הרמב"ם – שהמבשל דבר שאינו צריך בישול כלל פטור – אינם מוסכמים, והארחות חיים (הלכות שבת סימן עד) והסמ"ק (סי' רפ) כתבו בפירוש שאפילו בדבר שנאכל כמות שהוא חי שייך בו בישול מהתורה. ולדבריהם מי שבישל פירות ועשה קומפוט, חייב משום מבשל. וגם האור זרוע (ח"ב סי' סב, דט"ו סע"ב) הביא מתחילה מה שכתב הריב"א, שהמרתיח יין[1] אין בו משום בישול, ושוב מצא שחזר בו הריב"א והסכים שיש ביין משום בישול. ואין זה דומה לבישולי גוים שאין איסור בדבר הנאכל חי, כי בישולי גוים הוא איסור דרבנן, ולכן הקילו בו חכמים, מה שאין כן בבישול בשבת, שהרי מים אין בהם איסור בישולי גוים, אבל בשבת יש בהם איסור תורה.
לא להתבייש כשחוזר בו
ח. חכמי ישראל לא התביישו לחזור בהם, אפילו הרמב"ם כתב באגרת: "טעיתי בדבר זה, וכל אחד יתקן בספרו". כמה פעמים הייתי בא למרן זצ"ל ומקשה לו, כגון: אתה אמרת לי שלא לברך על בושם העשוי מחומר סינטטי [א.ה. ע' בילקוט יוסף הלכות ברכות סי' ריז סעיף ג, ובהסכמת מרן זצ"ל לספר], ועכשיו כתבת בספרך (חזון עובדיה ברכות עמ' שיג) לברך?! מרן היה משיב לי: מה יש, הרמב"ם חזר בו, גדולי הדורות חזרו בהם, גם אני חוזר בי. אני מכיר היום חכמים שאף פעם לא חוזרים בהם, כי הם חושבים שדורות לא היו כמותם, ואי אפשר לחלוק עליהם.
בישול הקפה
ט. בספר פרי האדמה ח"ד (פ"ו מה' שבת הי"ב) של הראשון לציון הגאון רבי מיוחס בכ"ר שמואל, היה גדול הדור לפני כ-300 שנה, והוא כותב שאם גוי הדליק את האש ובא היהודי והרתיח קפה בשבת אינו חייב מהתורה, כיון שאבקת הקפה נאכלת כמות שהיא. ומרן החיד"א בספר טוב עין (סי' יח ס"ק סה) העיר עליו, שאין ליהנות ממה שהגוי הדליק את האש עבור ישראל. וכמו שכתב מרן הבית יוסף (סימן רנג) בשם הרשב"א בתשובה, שמי שאמר לגוי להדליק אש ולחמם תבשילו, אפילו אחר שנצטנן אסור לו באותה שבת, שקונסים אותו על מה שאמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא. ועוד מעיר הרב חיד"א בצדק, מדברי הרמב"ם הנ"ל, שהמחמם את המים חייב, ואם כן חייב על בישול המים. ומלבד דברי הרמב"ם יש לנו סוגיות מפורשות שחימום מים אסור מהתורה, כמבואר בביצה (לד.): אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן לתוכו תבלין, ואחד מגיס, יש שתי ברייתות, באחת מהן כתוב כולם חייבים, ובשניה כתוב האחרון חייב וכולם פטורים. ותירצו, אם הביא אש בהתחלה כולם חייבים, ואם הביא אש בסוף כולם לא עשו כלום, ורק האחרון שהביא אש בישל וחייב. ומכל מקום אם היה אש מתחילה חייב על בישול המים, וכדברי הרמב"ם. ואמנם מרן הכסף משנה (פ"ט מהלכות שבת ה"ד) כתב בשם רבו מהר"י בי רב, שמדובר שנתנו את המים יחד עם הבשר, ולפי זה כתב בספר טל אורות בן ג'וייא (דל"ז סע"ד), שלעולם לא חייב על בישול המים לבד, אלא רק כשעושה מהם תבשיל והמים משתנים מכמות שהיו. אבל מכל מקום נלמד מכאן שהמרתיח מים עם קפה ומשנה את המים מכמות שהיו, בודאי שחייב מהתורה.
עוד ראיה
י. יש עוד ראיה לאסור בישול מים מהתורה, ממה שאמרו בגמרא מסכת יומא (פד:), שמותר לחמם מים עבור חולה שאין בו סכנה. ומשמע שאם אין בו סכנה אין להתיר לחמם לו, כיון שיש בזה איסור מהתורה, אבל אם היה איסור רק מדרבנן, היה צריך להתיר גם עבור חולה שאין בו סכנה.
ראיה נוספת
יא. יש עוד ראיה מהגמרא במסכת שבת (מ:): מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו. מותר להתרחץ בשבת במים צוננים, אבל לא במים חמים, וכן לא במים פושרים כל שהם בחום הגוף, כמו חום הרוק שבפה. יש שמתירים לטבול במקוה חם כיון שהוא לצורך מצוה ולא רחיצה של תענוג. אבל לפי הדין אין חילוק בזה, וגם לטבול במקוה חם אסור. שהרי אין חיוב מעיקר הדין לגברים לטבול לפני התפלה, והכל חסידות, שהרי אין מברכים על טבילה זו, ואם כן איך יעשה חומרא דאתי לידי קולא שרוחץ במים חמים בשבת?! אבל במים קרים מותר לרחוץ בפרט בימי הקיץ שחם לו ורוצה לרחוץ עצמו במים קרים מותר, רק יזהר לא לסחוט את השערות, ולא את המגבת. וכן יזהר שלא להסתרק לאחר הרחיצה, שלא יתלשו שערות, אלא יסדר את השער בידו, שלא יראה פרוע. אלא אם כן המסרק רחב והשינים רחוקות זו מזו, שאין חשש שיתלשו שערות. על כל פנים אסרו חכמים לעמוד כנגד המדורה עם המים שעליו, שלא יתחממו. ואמנם אין משם ראיה כל כך, שהרי האיסור הוא משום שנמצא כרוחץ במים חמים, אבל כל מה שאסרו חכמים לרחוץ במים חמים, הוא שמא יבוא לחמם מים בשבת, ואם כן מוכח שחימום מים בשבת אסור מהתורה. ואמנם יש לדחות ולחלק בין חימום מים לרחיצה לבין חימום לשתיה, וכאמור לעיל, מכל מקום משאר הראיות מבואר שגם המחמם מים לשתיה עובר איסור מהתורה.
בסיכום: המחמם מים בשבת, עובר איסור מהתורה.
המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן
[1] מרוויחים בבישול היין שאין בו דין יין נסך, אבל לכתחילה צריך שיבשל ממש את היין ויתאדה ויתמעט ממדתו, וישתנה טעמו מעט. היום בכמה יקבים עושים פיסטור בלבד, שהוא חום של כ-80 מעלות בלבד. בזמנו מרן זצ"ל כשהיה רב ראשי ביקר באחד היקבים הגדולים והמפורסמים, כדי לתת להם הכשר לפסח, והם ביקשו שיוסיף ויכתוב שאין חשש של יין נסך, כיון שהם מפסטרים את היין, ומרן סירב לכתוב כן, כיון שאין זה מוסכם לכל הדעות, מרן זצ"ל בכף החיים על יורה דעה ח"ב (סימן קיח סק"ז) הביא את דעות הפוסקים, וכתב שלכתחילה יש לבשל ממש את היין.
הרב כף החיים עליו השלום נפטר באמצע כתיבת חיבורו כף החיים יורה דעה חלק ב', ובא בנו רבי משה סופר למרן זצ"ל וביקש ממנו להמשיך את החיבור עד סוף החלק, מרן אמר לו: אין לי הרבה ספרים שהיו לרב כף החיים, ובנו מסר לו את הספרים כדי שימשיך את החיבור. ואכן מרן זצ"ל המשיך מסימן קיז ס"ק יב עד סוף סימן קיט, בסימן קיז לפני ס"ק יג כתוב: "כאן נתבקש בישיבה של מעלה הרב הגאון המחבר זצ"ל. ומכאן והלאה עד סוף הספר ליקטתי ואספתי כאשר השיגה ידי אנכי הצעיר באלפי ישראל עובדיה יוסף ס"ט". מרן זצ"ל המשיך את הספר באותה מתכונת, רק עם קטעים ארוכים יותר, והרבה מקורות מספרי האחרונים.
כאמור, יש להקל בדיעבד ביין מפוסטר שמזג אותו גוי או מחלל שבת בפרהסיא, שמותר לשתותו, איסור סתם יינם הוא מדרבנן, ורק כשהגוי ניסך בכוונה לעבודה זרה הוא אסור מהתורה. אבל לכתחילה אם יודע שבא אצלו לשבת אורח מחלל שבת בפרהסיא, כגון שהוא רוצה להחזיר אותו בתשובה, כמו בארגון "ערכים" שמחזירים בתשובה ועומדים אתם בקשר, פעם הייתי בבית מלון בשבת שארגנו ערכים, והיו שם יהודים רבים שחזרו בתשובה על ידם, וערכים שומרים אתם על קשר ומחזקים אותם, וכאשר הוא מזמין את אותו יהודי לשבת, יתכן שיבוא ברכב, אבל 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה'. וגם יתכן שלאחר שיראה איך נראה שלחן שבת אצל שומרי המצוות הוא יתחזק ויחזור ברגל. על כל פנים מאחר שהוא יודע שהאורח אינו שומר שבת לא יסמוך לכתחילה על מה שהיין מפוסטר, אלא יבשל אותו בסיר על הגז, ולאחר שהיין רתח שם הרי זה מבושל לכל הדעות ואין בו דין יין נסך. ואם לא עשה כן, ויהודי מחלל שבת מזג לו מהיין, בדיעבד יסמוך על מה שהיין מפוסטר.
פעם אחת בחופה של תלמיד שלנו, לאחר ברכת האירוסין הנחתי את כוס היין בצד, ולאחר קריאת הכתובה וחתימת העדים נעלם לי בקבוק היין. אצל האשכנזים נוהגים שחותמים על הכתובה לפני הקידושין, אבל זה לא כל כך טוב, כי זה קצת "מיחזי כשיקרא", שהרי כתוב שם "אנן סהדי איך החתן אמר לכלה" וכו', ועדיין החתן לא אמר כלום לכלה, לכן מרן זצ"ל היה נוהג תמיד – במשך עשרות שנים שראינו אותו מסדר קידושין – להחתים את העדים לאחר קריאת הכתובה. מתחילים את מעמד החופה בברכת הגפן וברכת האירוסין, הרב שבירך טועם, ונותן לחתן לטעום, ואחר כך נותן לאם הכלה להטעים את הכלה, ולאחר שהחתן מברך שהחיינו על טלית חדשה קוראים את הכתובה וחותמים, אם אין זמן לקרוא, כגון שרוצים להספיק את החופה לפני השקיעה, אין הקריאה מעכבת ויכולים לקרוא אחר כך. ומנהג ירושלים שגם החתן חותם על הכתובה, אבל אין חתימה זו מעכבת, ודי בחתימת העדים אם הם כשרים, אין להם 'איפון' חס ושלום... וכן מוסר לה את הכתובה בפני עדים כשרים. יש שפרסמו בשם מרן זצ"ל שכתב שהעדים חותמים רק לאחר שבע ברכות. אבל זה לא מדוקדק, מרן כתב כן לעצמו בכתיבת טיוטא, ולמעשה הוא היה נוהג להחתים מיד לאחר קריאת הכתובה. ואחר כך היה מוסיף יין על הכוס של ברכת האירוסין, כפי המנהג שמברכים על אותו כוס, רק שמוסיפים עליו יין או מעט מים כדי לתקן את הכוס הפגום ששתו ממנו.
והנה באותה החופה נעלם לי בקבוק היין לפני השבע ברכות, עד שהתברר שהצלם שמר אותו אצלו, וכשראה שאני מחפש את היין מיד בא ומזג לי את הכוס, הצלם היתה לו חזות חילונית, וחששתי שהוא מחלל שבת בפרהסיא, היין לא היה מבושל אלא של יקבי רמת הגולן, אבל לא רציתי לבייש את הצלם ולומר לו שהיין נעשה יין נסך, אמרתי להם: זה יין חזק, תביאו לי יין אחר, מיץ ענבים, כדי שלא יפגע...
פעם אחת היינו בחתונה של אחד התלמידים שלנו, והנה ראיתי שלחן אחד שיושבים שם אנשים שנראים כמו תאילנדים, שאלתי את החתן: אלו מהמשפחה שלך? לא! מהמשפחה של הכלה? לא! מי אלו? התברר שהם פועלים שסיימו יום עבודה ובאו לאכול על חשבון החתן... מיד גרשו אותם משם, 'כי גרשום היום מהסתפח בנחלת ה''... באו הבחורים מהישיבה שלנו וישבו שם במקומם, הזהרתי את הבחורים שישטפו את הכוסות, כי כל היין שם נעשה יין נסך. אפילו אם הם מוסלמים היין שמזגו נאסר, אבל אם הם היו נוצרים גם מה שנשאר בבקבוק היה נאסר.
בשו"ת בשמים ראש (ס"ס לו) המיוחס לרבינו אשר, הרא"ש, כתב בשם רבינו תם, שהיה ראוי לאסוף את חכמי ישראל כדי לבטל את איסור יין נסך, כיון שהיום הגוים לא מנסכים לעבודה זרה. אבל כבר נודע שהספר הזה אינו מוסמך כל כך, כי המוציא לאור של הספר הוא רבי שאול ברלין שהיה תלמיד חכם גדול, אבל היה מקורב למשכילים המודרניים והושפע מהשקפותיהם, ופעמים הכניס רבי שאול גם דברים משלו בתוך הספר, ולכן יצאו גדולי הדור נגדו. גם היום גם יש חכמים כאלה עם השקפות מקולקלות, ולצערנו מכבדים אותם, ויש מהם שנעשים אפילו רבני ערים... אבל אז גדולי הדור יצאו נגדו, בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סימן קנד) קרא לספר זה "כזבי הרא"ש". וגם הגאון שואל ומשיב תנינא ח"ב (סי' נה) ערער על ספר זה. ובתחילה גם החיד"א בספריו טוב עין (ס"ס ט, וסי' יח אות כט) ושם הגדולים (מערכת בשמים ראש) יצא כנגד ספר בשמים ראש, אבל אחר כך ראה מה שכתב אביו של רבי שאול, הגאון רבי צבי הירש ברלין, דחה את הטענות נגד בנו, והעיד שהיו לבנו כתבים אמיתיים מתשובות הרא"ש, ולכן כתב הרב חיד"א (בספר מראית העין בליקוטים סי' יא אות ח) שצריך לבדוק כל תשובה לגופה, ואם כתובים דברים שמסתברים יש להסתמך עליהם. אבל אין לסמוך על דברים מוזרים הכתובים שם.
גם מרן זצ"ל אחז בדרך זו, וכמה פעמים בתשובותיו הוא מביא מספר בשמים ראש, אבל דברים שהם מוזרים הוא מעיר עליו. כגון מה שכתב בשו"ת בשמים ראש (סי' שמח) שמה שנהגו שלא לאכול אורז בפסח, זה הגיע מהקראים שחשבו שהוא מחמיץ כמו הדגן. אבל זה לא נכון, כתב המרדכי (פ"ב דפסחים) שהטעם שהחמירו באורז, מפני שהוא דומה לחיטים, ויש תערובת של חיטים באורז על ידי שהשדות סמוכים זה לזה, וכן משתמשים בשקים של החיטה לאורז ונשארים קצת גרגרי חיטה בשק והם מתערבים באורז, ולכן נמנעים מאכילת אורז שלא יבואו לידי תקלה.
יש עוד חידוש שכתוב בספר בשמים ראש (סימן שמה) לגבי המאבד עצמו לדעת, שנפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן שמה סעיף א) שאין מתאבלים עליו. בדרך כלל אדם מישראל שנפטר - אפילו רשע - מקבל איזה עונש בגיהנם או בכף הקלע, ולאחר שתיקן את נשמתו נכנס לגן עדן, אבל המתאבד אין לו חלק לעולם הבא, הוא מרחף למעלה ואין לו לא עולם הזה ולא עולם הבא, זה חמור מאוד. יש אומרים שאם יעשו לו תיקון בעשרה יקבל בשמים מתנת חינם, איזו דירת עמידר... ובספר בשמים ראש כתב שאם אותו אדם התאבד מחמת הצרות שסבבוהו, אין דינו כדין המאבד עצמו לדעת. ועל זה כתב החתם סופר (יו"ד סימן שכו אות ג) שמכאן מוכח שהספר בשמים ראש מזוייף, ולא יתכן שהרא"ש יקל בנושא חמור כל כך.
כאשר גדולי הדור יצאו נגד רבי שאול ברלין, הוא סבל הרבה, כי היה כמו מנודה, והיה נודד ממקום למקום, והלך לגור אצל אחיו, ושם נפטר צעיר בהיותו ערירי כבן ארבעים שנה.