מרן הרב יצחק יוסף
הרב יצחק יוסף לפרשת חיי שרה - הלכות בורר בשבת
נושאי השיעור: ברירה במלחיה עם אורז. ברירה בלח. פסיק רישיה בדרבנן. דוד שמש בשבת
- מרן הרב יצחק יוסף
- א' אלול התשע"ח
מלחיה עם אורז
א. יש לדון במלחיה שיש בה גרגירי אורז לא מבושלים, שנועדו כדי שהמלח לא יתגבש, אם מותר להשתמש בה בשבת ולפזר מלח על הסלט או על התבשיל, או שיש בזה חשש מצד בורר. בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ג הערה ר) מביא בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, שאסר להשתמש במלחיה כזו מדין בורר בכלי, כדין הבורר בקנון ותמחוי שאסור לברור בו מדרבנן, והסתפק עוד שמא אסור מהתורה כדין בורר בנפה וכברה, ומבואר בגמרא (שבת עד.) שהבורר בנפה וכברה אסור מהתורה גם אם בורר אוכל מתוך פסולת. ולדעתו צריך מלחיה מיוחדת לשבת, שאין בה גרגירי אורז. אבל זה תמוה לומר שמלחיה דינה כנפה וכברה, שהרי המלחיה לא נועדה להיות כלי העומד לברירה, ואין זה חשוב כבורר בכלי.
קולא וחומרא
ב. ומכל מקום נשאר לנו לברר מה נחשב דבר המתברר, אם מה שיוצא מהכלי – המלח – והרי זה כבורר אוכל מתוך פסולת, או מה שנשאר בידו – האורז – והרי זה כבורר פסולת מתוך אוכל. ונחלקו בזה הפוסקים, לדעת המגן אברהם (סימן שיט ס"ק טו) וסיעתו מה שיוצא הוא המתברר, ולכן כששופך לכיור את הנוזלים מקופסת השימורים – כמו מלפפון חמוץ או דג טונה וכדומה – הרי זה כבורר פסולת מאוכל ואסור, אבל במלחיה הרי זה כבורר אוכל מתוך פסולת לאלתר שמותר. וכן נראה מתוס' הרי"ד בספר המכריע. וכן נראה דעת הט"ז (סימן תקו סק"א) והאליה רבה (סי' שיט ס"ק כג) והפרי מגדים (א"א ס"ק טו) והתוספת שבת (סי' שיט סעיף יד) והמשנה ברורה (ס"ק נה) ושביתת השבת, וכף החיים (ס"ק קח, קיא). אבל לדעת מהרש"ל והגר"ז (סימן שיט סעיף יח-יט) מה שנשאר בידו הוא המתברר. וכן דעת החיי אדם (כלל טז אות ט) והאגלי טל (בהקדמתו, ובמלאכת בורר ס"ג סק"ה). ולפי דבריהם יהיה מותר לו לשפוך לכיור את הנוזלים של השימורים, אבל במלחיה תצא חומרא, כיון שהאורז נשאר בידו והוא פסולת עבורו.
כמי פוסקים הלכה
ג. אילו מרן השלחן ערוך היה מגלה דעתו מה נחשב דבר המתברר, היתה לנו הכרעה בנושא, והיינו פוסקים כך בין לחומרא ובין לקולא. אבל מכיון שמרן לא הכריע לנו, הרי זה כדין ספק דאורייתא. ומבואר בגמרא עבודה זרה (ז.): תנו רבנן, היו שני חכמים אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו הלך אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל. כלומר, אם רואה שחכם אחד בקי בדברי הראשונים והאחרונים ואחרוני אחרונים, ויש לו גם סברות טובות[1], ולעומתו השני הוא ראש ישיבה שיש לו סברות טובות אבל אינו בקי כמו הראשון, אפילו בדאורייתא הולך אחרי הגדול. אבל אם שניהם שוים, כמו שבימינו הרבה אנשים לא יודעים להבחין מי יותר גדול, ואפילו בני תורה מתבלבלים, כי רואים שלשניהם יש שני כפתורים מאחורה... בדאורייתא ילך אחר המחמיר, ובדרבנן ילך אחר המיקל. וכתב החזון איש (יבמות סימן קלד ד"ה הא) שכל זה דוקא כשאין שם מרא דאתרא, אבל כשיש מרא דאתרא הולכים אחריו בין לקולא בין לחומרא, בין בדאורייתא בין בדרבנן. ובנידוננו שאין לנו הכרעה של מרא דאתרא, כי מרן לא גילה דעתו, הרי זה כדין ספק דאורייתא.
אין ברירה בלח וגם את הצרעה ישלח
ד. אולם בנידוננו שהאורז לא נברר לבדו, אלא האורז נשאר במלחיה עם מלח, נראה מדברי החזון איש (סימן נג) שבורר כזה לכל היותר הוא איסור דרבנן. שם מדובר לגבי כוס משקה שנפל לתוכו זבוב או צרעה, ורוצה להוציאו מהכוס, ולכאורה אסור לעשות כן מדין בורר פסולת מתוך אוכל. אולם כתב בשו"ת מהריט"ץ[2] (סימן רג) שמותר להוציא את הצרעה מהכוס, כיון שאינה מעורבת עם המשקה, אלא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ולא שייך בורר אלא באוכל ופסולת מעורבים, ואמר על זה בלשון מליצית: אין ברירה בלח, וגם את הצרעה ישלח. אולם הט"ז (ס"ק יג) נראה שחולק על היתר זה, וכותב שאם נפלו זבובים לכוס, לא יוציא הזבובים לבדם מן הכוס, אלא יקח מן המשקה קצת עמהם, ובזה אין איסור בורר. והחזון איש מקשה על הט"ז, סוף סוף כוונתו לברור את הצרעה מהמשקה, אלא שברירה זו אינה אסורה מהתורה אלא רק מדרבנן, כיון שמוציא גם אוכל עם הפסולת. מהר"ם בן חביב (בשו"ת קול גדול סימן נ) מביא את דברי מהריט"ץ, ומבואר בדבריו שכלל זה לא נאמר בכל מקום שאין ברירה בלח, הבורר מתוך המרק את מה שהוא לא רוצה, לא שייך לומר על זה אין ברירה בלח. מהריט"ץ דיבר דוקא כשהצרעה עומדת בפני עצמה, כשהיא צפה על פני המשקה. ולכן אמר את "הצרעה" ישלח, ולא את "הצרעות". כאשר יש הרבה זבובים או צרעות יש בזה דין בורר.
ראיה מקורית
ה. הגאון מהרי"ץ[3] בשו"ת פעולת צדיק ח"ב (סימן רלג), הביא בשם מהר"י חאגיז (בפירושו למשניות עץ החיים, בהקדמה למסכת שבת מלאכת בורר אות ז) ראיה מקורית לדברי מהריט"ץ שאין ברירה בלח, ממה שאמרו במסכת שבת (ה:) לגבי דין הוצאה, שאינו עובר מהתורה אלא כשהיה עקירה והנחה, אבל אם היה עקירה לבד או הנחה לבד, אסור רק מדרבנן. ואם היה אגוז צף על גבי המים, ועקר אותו משם והניחו על גבי קרקע אסור מדרבנן, כיון שהאגוז צף, ולא נחשב שעקר אותו משם. ומדוע לא דנו לחייב אותו משום בורר, אלא ודאי שלא שייך דין בורר בלח כשהגוש צף על פני המים, והמים הם בפני עצמם, וגם הגוש בפני עצמו, האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי.
יד הדוחה נטויה
ו. אפשר לפלפל בראיה זו, יש מקום לומר שהגמרא דיברה על דיני הוצאה ולא על דיני בורר. וכמו שכתבו כעין זה התוספות ישנים (שבת ג.) על מה שאמרו שם, שאם העני פשט ידו לפנים והוציא מידו של בעל הבית, העני חייב ובעל הבית פטור ומותר. ולכאורה בעל הבית עבר משום "לפני עוור לא תתן מכשול", ותירצו, שהמשנה מדברת כאן מצד הלכות הוצאה בשבת ועל זה אמרו פטור ומותר, אבל באמת יש איסור משום לפני עוור. וכן לגבי אגוז על המים, הגמרא דיברה מצד הלכות הוצאה ולא מצד הלכות בורר. אבל יש לחלק, כי גם בורר הוא מהלכות שבת.
כשמוציא אוכל עם הפסולת הוא בורר דרבנן
ז. על כל פנים החזון איש (הנ"ל) סובר שאם מוציא את הצרעה עם המים, יש עדיין איסור בורר מדרבנן. ולדבריו בדין מלחיה שיש בה גרגירי אורז, גם אם נאמר שמה שנשאר בידו הוא המתברר, סוף סוף בדרך כלל נשאר בידו גם מלח עם האורז, והרי זה כמו שהוציא פסולת ואוכל שאיסורו מדרבנן, ומכיון שיש לנו מחלוקת הפוסקים אם מה שיוצא הוא המתברר והרי זה מותר, או מה שבידו והרי זה איסור מדרבנן, הוי ליה ספק דרבנן, ולקולא.
אפילו מצהיר בפני ויינשטיין
ח. דרך הפוסקים – בפרט הספרדים – לצרף כמה סברות להקל, שאם נסמוך על סברא אחת, אולי אחר כך ידחו אותה, ובנפול היסוד יפול הבנין, אבל כשיש כמה צדדים להקל זה פסק חזק. גם בנידוננו נחזק את ההיתר מטעם נוסף. כאשר הוא מפזר את המלח הרי אין כוונתו לברור את המלח מתוך האורז, אלא שהוא "פסיק רישיה", כמו השוחט עוף, ועומד ומצהיר בפני עורך דין גדול כמו מר ויינשטיין [היועץ המשפטי לממשלה]: אני לא מתכוין להרוג את העוף, פסיק רישיה ולא ימות?! גם כאן הרי בודאי המלח נברר מתוך האורז גם אם אין כוונתו לכך. אלא שכאמור אין כאן בורר דאורייתא, אלא לכל היותר דרבנן. ופסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן מותר, וכמבואר בתוס' שבת (קג.). וכן כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב חיו"ד סי' מב אות לא). וכן פסקו הגאון מהרש"ם (בתשובה ח"ה ס"ס מח), והגאון רבי יצחק אלחנן (בשו"ת באר יצחק חאו"ח סי' טו ענף ה).
פסיק רישיה דניחא ליה בדרבנן
אלא שהמולח במלחיה זו ניחא ליה שלא יצא האורז החוצה, ובדין פסיק רישיה דניחא ליה בדרבנן נחלקו הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ומרן זצ"ל כתב בזה באריכות בשו"ת יביע אומר בכמה מקומות (ח"א חאו"ח סימן יט אות יב והלאה, וח"ד חאו"ח סימן לד אות א-לג, ועוד). התרומת הדשן (סימן סד) מתיר, כדעת המרדכי (פרק הזורק). וכן דעת האור זרוע ח"ב (סי' עח סוף אות ח). והרא"ש מלוניל (הובא באהל מועד הל' שבת דרך ד נתיב ד). וגם כמה מהאחרונים הסכימו לזה, כמו שנראה דעת רבי יונה נבון – רבו של הרב חיד"א – בשו"ת נחפה בכסף (חאו"ח סימן ד). וכן דעת רבי אברהם הלוי בשו"ת גינת ורדים (ככל ג סימן טז). ורבי יהודה עייאש (במטה יהודה סימן שכא סק"א). והרב יד מלאכי (הובא בשו"ת בית יהודה עייאש סי' מז, דקט"ז ע"ב). ולעומתם המגן אברהם (סימן שיד ס"ק ה) אוסר פסיק רישיה בדרבנן. וכן דעת המשנה ברורה (שם ס"ק יא) ועוד אחרונים. והוכיחו כן מדברי התוס' שבת (קג.) שמותר למעט ענבי הדס ביום טוב, כאשר כוונתו לאכול את הענבים, אף על פי שהוא מתקן בזה את ההדס, משום שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן, כיון שיש לו הדס אחר למצוה. ומשמע שאילו היה ניחא ליה שיהיה ראוי למצוה היה אסור לתלוש הענבים לאכילה.
דעת מרן
ט. וכן נראה דעת מרן הבית יוסף לאסור בזה לכתחילה, ויש לזה כמה ראיות כדלהלן. הטור (סי' שטז) הביא מה שכתב בעל התרומה שאין לסגור תיבה שיש בה זבובים, גם כשאין כוונתו לצוד אותם. והטור חלק עליו והתיר. וכתב מרן הבית יוסף שהיה מקום להתיר משום שהוא פסיק רישיה בדרבנן, "ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דבעל התרומה וכתבו המרדכי, מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם". ושם מדובר דניחא ליה בצידת הזבובים, שלא יעופו עליו. ולכן למעשה לכתחילה אין להקל בפסיק רישיה דניחא ליה בדרבנן נגד דעת מרן.
ראיה שניה
י. יש עוד ראיה מדין רחיצה[4] בשבת, כתב מרן השלחן ערוך (סימן שכו סעיף ז) שהמתרחץ בנהר[5] צריך לנגב גופו יפה יפה כשעולה מהנהר, שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ארבע אמות בכרמלית. "כרמלית" היא רשות שאסור לטלטל בה מדרבנן, מלשון "אלמנה", שהיא לא נשואה ולא רווקה, כך כרמלית אינה רשות הרבים ולא רשות היחיד. ולכאורה יש להוכיח מכאן שפסיק רישיה בדרבנן אפילו בלא ניחא ליה אסור, כי הרי אינו מתכוין לטלטל מים אלו, וגם מה איכפת לו מהם. ואכן לפני עשרות שנים הקשינו למרן זצ"ל, הרי דעתו היתה להתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן, וכאן יש ראיה לאסור מדברי מרן השלחן ערוך. מרן זצ"ל שמע אותנו, ואמר שאכן זו קושיא נכונה. לאחר מכן עיינתי בזה, ומצאתי להגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (סימן טו ענף ה) שהקשה כן, ותירץ שנוח לו, כיון שנהנה מלחלוחית המים שעליו. אחר כך ראיתי שמרן זצ"ל ביביע אומר (ח"ד חאו"ח סי' לד אות ה, ועוד) כבר ציין אליו... [וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן מ אות ו]. על כל פנים מכאן ראיה שדעת מרן לאסור פסיק רישיה דניחא ליה בדרבנן.
ראיה שלישית
יא. ראיה נוספת ממה שכתב מרן השלחן ערוך (סימן שכ סעיף יא) שכאשר נוטל ידיו במים שיש בהם שלג או ברד – כפי שמצוי במקומות הקרים – לא ידחוק את הקרח בין ידיו שלא ירסק אותו. והלא אין איסור סחיטה מהתורה אלא בזיתים וענבים, אבל ריסוק קרח אסור מדרבנן ואף על פי כן הזהיר אותנו מרן על זה, למרות שאינו מתכוין לרסק, והרי זה בגדר פסיק רישיה בדרבנן.
דוד שמש
יב. ולכן למעשה יש להקל רק בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן, אבל אין להקל בניחא ליה. בענין דוד שמש בשבת כבר האריכו הרבה אחרונים, והמסקנא להקל לפתוח את ברז המים החמים שהוחמו על ידי דוד שמש בשבת, למרות שכשמוציא מים חמים, כנגדם נכנסים לדוד מים קרים ומתבשלים שם, והרי זה כמבשל בתולדות חמה שאסור מדרבנן כמבואר בשבת (לט.). רבי יצחק וייס בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן מד) חשב שהמים מתחממים ישירות מהשמש, והרי מותר לבשל בחמה בשבת. אבל זה לא נכון, שהרי הדוד מלא במים חמים, וכאשר מוציא מים קרים מיד נכנסים מים חדשים ומתבשלים מהמים החמים שכבר בדוד, שהם תולדות חמה. חכם אחד אמר שההיתר הוא, משום פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן. אבל גם זה לא נכון, שהרי פעמים רבות ניחא ליה שיכנסו מים קרים ויתחממו, ויהיה לו עוד מים חמים. אלא טעם ההיתר הוא, משום שמרן זצ"ל סמך על דברי ספר המקנה (בקונטרס אחרון סימן סד סעיף ה), שחילק בין איסורי דרבנן, איסור דרבנן של גזירה כמו תולדות חמה אטו תולדות האור, הוא איסור קל יותר, ובזה יש להתיר פסיק רישיה בדרבנן גם בניחא ליה. וכן כתב חילוק זה הרב שואל ומשיב נתנזון בספר דברי שאול (בסוגיא דמצרף ד"ז ע"ב).
מרן זצ"ל לא מפחד
יג. חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל כתב לפני שנים רבות תשובה להתיר דוד שמש, בא לרבי עזרא עטיה זצ"ל ושאל אותו אם לפרסם את ההיתר. אמר לו רבי עזרא: אל תפרסם, עד שחכם עובדיה יפרסם! מדוע? בבני ברק כולם אוסרים את השימוש בדוד שמש בשבת, ויוציאו נגדך מודעות אמה על אמה ברום שלש אמות, כדי שתחזור בך, אבל חכם עובדיה לא מפחד מהאשכנזים... ואכן חכם בן ציון המתין עד שמרן זצ"ל פרסם ביביע אומר (ח"ד חאו"ח סימן לד) תשובה להתיר שימוש בדוד שמש בשבת.
ספק ספיקא
יד. ובדין מלחיה שיש בה גרגירי אורז, כאמור לכל היותר אין כאן בורר דאורייתא, אלא בורר דרבנן, ואם כן יש לנו ספק ספיקא, שמא כדעת התרומת הדשן שמתיר פסיק רישיה בדרבנן, ואם כדעת האוסרים פסיק רישיה בדרבנן, שמא מה שיוצא לחוץ הוא המתברר והרי זה כבורר אוכל מתוך פסולת, ולכן יש להקל.
חצי שיעור
טו. יש לנו לצרף גם את דעת החכם צבי (סימן פו) שחצי שיעור בשבת אסור רק מדרבנן. ובנידוננו בודאי שאינו מוציא שיעור, שהרי מוציא מעט מלח. אמנם דבריו אינם מוסכמים, אבל יש ראיה לדבריו מהתוספתא (פ"ד דביצה). וכן דעת התורת חסד מלובלין (סימן מד אות ט). והמהרש"ם (ח"ה סימן לה). ואם כן זהו פסיק רישיה בתרי דרבנן, שיש להקל בו גם בניחא ליה.
המחמיר תע"ב
טז. בסיכום: מותר להשתמש בשבת במלחיה שיש בה גרגירי אורז, ולפזר ממנה על הסלט או התבשיל לאכול לאלתר. ומי שרוצה להחמיר להשתמש בשבת במלחיה שאין בה גרגירי אורז, תבוא עליו ברכה.
המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן
[1] מי שיש לו רק בקיאות אבל הוא שטחי, הוא קרוב לטעות בהלכה, כי יבוא לדמות מילתא למילתא בסברות של טעות. ולכן צריך את שני הדברים, גם בקיאות, וגם עיון ישר בסברות נכונות.
[2] הוא רבי יום טוב צהלון, היה בדורו של מרן הבית יוסף, לפי החשבון הוא היה בן שבע עשרה שנה כאשר מרן נפטר, ומן הסתם לא הספיק לדון לפניו. אבל היה גדול בתורה, ומרן החיד"א בספר שם הגדולים (מערכת גדולים מערכת י אות צד) כתב על מהריט"ץ שהיה "אביר בתורה". והיה חבירו של רבי משה גלאנטי, הנכד של הרב המג"ן, שהיה ראשון לציון הראשון בירושלים לפני כשלש מאות ושמנים שנה.
[3] הוא רבי יחיא צאלח, מגדולי רבני תימן לפני כמאתים שנה, היה תלמידו של רבי דוד מזרחי משרקי בעל רביד הזהב ושתילי זיתים, ומהרי"ץ העריך מאוד את רבו, וכותב עליו (בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סימן עו) שהיה "רב של דור", כלומר שהיה גדול הדור, כמו מרן זצ"ל בדורנו. ומכל מקום הוא חולק עליו בענין קבלת הוראות מרן, בשו"ת רביד הזהב (סימן כו) כותב שאף על פי שבתימן קיבלו הוראות הרמב"ם, והעריכו מאוד את הרמב"ם שהציל אותם באגרת תימן ממשיח השקר, עד כדי כך שהיו אומרים בקדיש: בחייכון וביומיכון ובחיי מרנא ורבנא רבי משה בן מימון. מכל מקום במקום שמרן פסק שלא כהרמב"ם, בתימן היו פוסקים כדעת מרן. וגם הרב פעולת צדיק סבר כך מתחילה, אבל לבסוף חלק עליו וכתב (בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סימן קפ, רנא) שפוסקים כדעת הרמב"ם. שהרי יש דין מרא דאתרא גם לאחר פטירת הרב, וכמבואר בתשובת הרשב"א (ח"א סימן רנג) על מקומות שנהגו כדעת הרי"ף והרמב"ם, שהם מחוייבים להוראותיהם. וזה למרות שהרשב"א היה כמאתים שנה לאחר הרי"ף, וכמאה שנה לאחר הרמב"ם. והוא הדין שאנחנו מחוייבים להוראות מרן גם היום, מאות שנה לאחר פטירתו. ומסתבר שבתימן יש מקומות שנהגו כרביד הזהב, ויש כפעולת צדיק.
חכם אחד בדורנו כתב, שלפי דעתו רבי יחיא צאלח היה גדול הדור, והיה יותר מכל הרבנים שלו, ולכן שומעים לו, ולא לרבו בעל רביד הזהב, ועל כן יש לתימנים לנהוג גם היום כדעת הרמב"ם ולא כמרן. אבל אני אומר, מי יכול בדורנו להכריע בגדולי עולם אלה מלפני מאתים שנה שזה גדול מזה. ועוד, שלא נחלקו אלא על תימן, אבל בארץ ישראל מסתבר שלכל הדעות על התימנים לנהוג כהוראות מרן השלחן ערוך.
הגר"א רצה לעלות לארץ ישראל, ובאמצע הדרך חזר לעירו, ואומרים, שטעמו היה משום שידע שבארץ ישראל יהיה מחוייב להוראות מרן הבית יוסף מדין מרא דאתרא, והלא אינו מסכים לכל פסקי מרן, ומכיון שאינו יכול לנהוג בארץ כדעת מרן, חזר לחו"ל, וויתר על מצות ישוב הארץ, ותורת ארץ ישראל (ע' עליות אליהו הערה פה, פו). מזה נלמד מוסר השכל כמה אנחנו בארץ מחוייבים להוראות מרן, ולא לזוז מהם ימין ושמאל. ועדות מסויימות שהיו להם מנהגים שונים בחו"ל, ימשיכו במנהגם בארץ כל עוד שאין זה נוגד את ההלכה, כמו מנהג תימן בענין המבטא שלהם, הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק – שהיה הרב הראשי הראשון בארץ – כתב (בירחון קול תורה אב תרצ"ג, ובהסכמתו לשו"ת משפטי עוזיאל ח"א) שהמבטא התימני הוא המדוייק ביותר. וכן מנהגם לגדל פאות וכדומה, כל אלו מנהגים טובים שיכולים להמשיך בהם גם בארץ, יש שנים עשר שבטים בעם ישראל, וכל אחד עושה כמנהג השבט שלו, אבל מנהגים שהם נגד דעת מרן השלחן ערוך, כמו מה שנהגו לאכול בשר גם אחר ראש חודש אב, בחו"ל התימנים נהגו להקל בזה כדעת הרמב"ם (פ"ה מהלכות תעניות ה"ו), אבל בארץ יש להם להחמיר כדעת מרן (סי' תקנא סעיף ט) שלא לאכול בשר כל תשעת הימים. וכן בשאר ההלכות ינהגו כמנהג הספרדים, התימנים הם לא עם בפני עצמו, גם הם שייכים לבני עדות המזרח.
וכן יש עדות שנהגו בחו"ל לברך על הדלקת הנרות בערב שבת לאחר ההדלקה, אבל בארץ ישראל 'מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי', הרי לדעת הרמב"ם (פ"ה מהלכות שבת ה"א, ופ"ג מהלכות אישות הלכה כג) זו ברכה לבטלה, וכן דעת שבלי הלקט (הל' הדלקת נרות אות נט) ועוד, וכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן רסג סעיף י). מרן זצ"ל היה רגיל לספר על רבי איסר זלמן מלצר שכאשר הגיע לארץ הורה לבנותיו הנשואות וכלותיו, שיברכו קודם ההדלקה, שלא לסור מהוראות מרן הבית יוסף בארץ ישראל.
[4] מבואר בשלחן ערוך (סי' שכו סעיף א) שאסור לרחוץ כל גופו במים חמים בשבת, אלא רק פניו ידיו ורגליו. ולרחוץ במים צוננים - כפי שמצוי בימות הקיץ – מותר. רק יזהר שלא יבוא לסחוט את המגבת. וכן לא יסחט את שערותיו, למרות שסחיטה בשער אינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן, כיון שאין המים נבלעים בשערות, אלא המים בין השערות. וכן יזהר לאחר הרחיצה שלא לסרוק את שערותיו, כי בזה תולש הוא נימין המדולדלים. אלא אם כן שיני המברשת רחוקות כל כך זו מזו שאין חשש תלישה. יש שטוענים שהיום אין צורך להחמיר בזה, כיון שאין לו כוונה לתלוש, אלא רק לסדר את השערות. אבל קשה להקל בדבר שמפורש בפוסקים לאסור. וכבר המשנה ברורה (סימן שג ס"ק פו) מחה על כך שנהגו בדורו להקל בזה.
[5] מעיקר הדין יש מקום להקל גם לשחות בבריכה של מים קרים בשבת, אבל לכתחילה יש להורות להחמיר בזה. לפני כעשרים וחמש שנה, בעת כתיבת ספר ילקוט יוסף שבת ב' חשבתי להקל בזה, כי מצד שרייתו זהו כיבוסו בבגד ים יש להקל, מאחר שהוא נקי, ומשמע מדברי מרן השלחן ערוך (סימן שב סעיף ט) שאין דין שרייתו זהו כיבוסו בבגד נקי. ומצד התעמלות גם אין איסור, כיון שאינו מתכוין להזיע, כשם שמותר לפתוח ולסגור את כף היד לחזק את שרירי היד. ובאותם ימים הוזמנתי לחו"ל לעיר הנופש 'דיל', למסור להם שיעורי תורה. ביום שבת הלכתי עם המארח רבי יצחק ידיד, ועל ידינו היו שני יהודים שדיברו בקול רם, אחד אמר לחבירו: כשאנחנו בברוקלין אשתי באה בשבת לבית הכנסת ושומעת את הדרשה של החכם, אבל כאן היא נמצאת כל היום בבריכה, ואחר כך באים לידי חילול שבת על ידי סירוק השער, וצביעת הצפרניים וכן על זה הדרך. וחבירו אף הוא החרה החזיק אחריו: גם אשתי נכשלת בזה. אמרתי לעצמי, מהשמים כיונו אותי לשמוע דברים אלו, כדי שלא לכתוב בילקוט יוסף להתיר שחיה בבריכה בשבת. ואכן כשהגעתי לארץ כתבתי בילקוט יוסף (עמ' יא) שיש להימנע מלהכנס לבריכה בשבת. אנחנו לא גוזרים גזרות מדעתנו, ולכן לא אומרים "אסור", אלא רק מייעצים להימנע מכך. יש ארבעה חלקים בשלחן ערוך, אבל יש גם 'חלק החמישי', שהוא שיקול הדעת של מורה הוראה שלא תצא תקלה על ידי הוראתו.