מגזין

"הלוואי ויהיו עוד אבות ובנים שיעזבו את העולם החילוני וילמדו יחד בכולל כמונו"

אריה בוני, שמגיל צעיר חיפש את האושר ומצא אותו אך לאחרונה בחיק היהדות, מספר כעת בריאיון אישי ומיוחד על הלילה בו נלכד עם ספינתו בחופי מצרים, ההתחזקות לה זכה בג'ונגלים של ברזיל, ועל הפעם ההיא שהסתכל ללוויתן ענק בלבן של העיניים

שתף במייל
| י"ד אב התשע"ח |
whatsapp
אא

"במלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים התקרבו לטוניסיה", יורה לעברי אריה בוני במבטאו המתגלגל ובדיבורו השוצף כמעט כמו מאורעות חייו הסוערים, "ההורים שלי, שכבר היו נשואים, נאלצו לנוס על נפשם. משפחתה של אמי ברחה יחד איתם, ואחד מאחיה נפטר בדרך. אמא שלי, בת 93 ותיבדל לחיים ארוכים, עד היום מקבלת פיצויים מגרמניה. אגב, נסענו לפני כמה שנים לבקר בטוניסיה. המקומיים זכרו את המשפחה שלי מעולה. לאבא הייתה באר והוא היה מחלק לשכנים מים.

"בדרך לא דרך ההורים שלי הגיעו לישראל, אבל זו הייתה תקופה קשה מאד בארץ. הם היו עשירים בטוניס, אבל בישראל כל רכושם היה פרה ותרנגולת. זמן קצר לאחר שהם עלו אחותי הגדולה נולדה פה, אבל מרוב הקשיים, וגם כתוצאה מכך שאחד מחבריהם הטובים נרצח בארץ, הם חזרו לטוניסיה, שם נולדה אחות נוספת שלי. לאחר כמה שנים הם שוב עלו לארץ, וכאן, בעפולה, נולדנו אני ושני אחי".

סיפור עלייתה ההפכפך של משפחת בוני מטוניסיה ישראל, שרק טפח ממנו נחשף כאן כעת, מכיל ואוצר בתוכו כקליפת אגוז את סיפור חייו הססגוני והסוער שיתואר כאן בפסקאות הקרובות. אריה, 60, אב לחמישה, מתגורר בירושלים כיום וחובש את ספסלי ישיבת "אשרי האיש" בישיבת אשרי האיש למתקרבים ליהדות בירושלים בראשות הרב יוסף צ. בן פורת שליט"א. ומקדיש את עיקר זמנו ללימוד תורה משותף עם בנו. עם זאת, נאמר בלשון עדינה, לימוד התורה לא היה עיקר חייו בחלק ארי משנותיו, אך לטובת הסיפור, נחזור שוב להתחלה.

"אבא ז"ל עבד בתנובה", מספר אריה, "ואמא עבדה כתופרת בלילות. עד היום אני זוכר היטב את רעש מכונת התפירה. היינו משפחה מסורתית, חיינו בדוחק, וישנו כמה ילדים על מיטה אחת. עם זאת, השמחה הייתה רבה, ושיחקנו המון עם הילדים בחוץ, מה שהיום כבר כמעט לא קורה. כשבגרתי הכניסו אותי לבית ספר מקצועי, אבל לא הסתדרתי שם, ועזבתי. לאחר מכן התחלתי ללמוד בבית ספר שמכוון אותך לשירות בחיל הים, אבל גם שם לא הסתדרתי ועזבתי.

"חיפשתי מה לעשות, ואז חבר שלי הציע לי להתנדב איתו לצנחנים. הלכתי על זה. אחר כך נהייתי מדריך צניחה, ואפילו עשיתי כמה צניחות לילה עם רפול. כשהייתי חוזר לשכונה בעפולה עם הכנפיים, כולם היו עושים לי כבוד. עם זאת, גם היה לזה מחיר.

"עמדתי מול המוות כמה פעמים בחיי, ואחת מהן הייתה בצניחה שהסתבכה. כמעט אין דבר יותר מפחיד להבין שאתה מתעופף במהירות בין שמיים וארץ, והמצנח שלך לא נפתח. קשה לתאר את ההרגשה הזו במילים. אבל זה בדיוק מה שקרה. די מהר אחרי הקפיצה מהמטוס המצנח שלך אמור להיפתח, אבל הסתכלתי למעלה וראיתי שזה לא קורה. פתחתי במהירות את הרזרבי, אבל הם רק הסתבכו עוד יותר יחד.

"לא ידעתי מה לעשות, המהירות הלכה והתגברה, וברגעים האלה אתה פונה רק לבורא עולם. כל דבר אחר נראה כל כך חסר משמעות. כנראה שהתפילות עזרו כי משהו בכל אופן נפתח שם, בדרך לגמרי ניסית, אבל בכל אופן נחתתי בעוצמה בלתי רגילה על האדמה. עשיתי גלגולים כמו שלמדנו אותנו, ויצאתי מזה בחיים.

"האמת היא שאהבתי מאד את הצניחה, כי חשבתי שזה, כמו הרבה דברים אחרים שעשיתי בהמשך חיי, יהיה מה שיביא לי האושר, את השלווה. תחושה של שלימות כזו, של הדבר הנכון לעשותו. אבל מהר מאוד זה התגלה כזיוף שחולף מהר. מגיל צעיר מאד חיפשתי את הדבר הנכון, זה שיביא לי סיפוק אמיתי. עשיתי המון טעויות בחיפושים האלה, ושילמתי עליהם מחירים יקרים. רק לאחרונה, תודה לאל, בעולם התורה, מצאתי את שלוות חיי ואת שאהבה נפשי".

 

לכודים בארץ אויב

החיפוש התמידי אותו מתאר אריה, שלדבריו טרף את שלוות חייו ורק גבר עם השנים, הביא אותו ללימודים במכון ווינגייט לאחר תום השירות הצבאי. "ראיתי שבהרבה מקומות מחפשים מדריכי ספורט, אז למדתי את המקצוע. עבדתי בבתי ספר, קייטנות וכל הבא ליד. הייתה לי גם תעודת מציל ומדריך חדר כושר, וכשסיימתי החלטתי לנסוע לאילת. השתלבתי בתחום המלונאות, ובתקופה ההיא גם טסתי המון לחו"ל. במקביל פניתי לעירייה ופתחתי קבוצת הכנה לצה"ל ליחידות קרביות. זו הייתה תקופה אינטנסיבית מאד.

"בימים ההם הכרתי את ניקול, אשתי הראשונה", מספר אריה, "אמא של יניב – שחזרתי בתשובה יחד איתו, והיום אני לומד איתו בישיבה. ניקול הייתה גרמניה שבאה לישראל כדי לחקור את השואה, אבל היא כל כך התחברה למה שקורה פה - עד כדי כך שהחליטה מעצמה להישאר בארץ ולעבור גיור אורתודוקסי מלא. בימים ההם הייתי מנהל כוח אדם במלון גדול, ובקשו ממני להוריד בשכר של העובדים, אך לא הסכמתי, ועזבתי את תחום המלונאות. 

"התחנה הבאה בה חיפשתי את האושר הייתה הים", משתף אריה. "הלכתי לעבוד בריף הדולפינים, וגם למדתי להשיט יאכטות. אחרי כמה חודשים קניתי ספינה, הפלגתי לטורקיה עם חבר, אבל פתאום נפער חור בספינה שלנו, והתחלנו לשקוע. התחלנו להיערך לנטישת הספינה, ורק חשבנו איך נצא מזה בחיים.

"ברוך ה' הצלחנו איכשהו להגיע לאחד החופים שהיו בשליטת מצרים, וספינת טילים של הצבא המצרי הגיעה למקום. חששנו מאד לחיינו. בהתחלה הם באמת היו קשוחים וצעקו עלינו ואמרו שאסור לנו להיות שם. אחר כך הם ראו את מצבנו, הביאו לנו אוכל וגם נתנו לנו להתקשר. דיברנו עם חבר מאילת שבא להציל אותנו עם הספינה שלו, וכך חיי, שוב, נצלו בנס.

"דבר מעניין נוסף שקרה לי באחת ההפלגות היה עם לוויתן ענק", מספר אריה וזיק נערות נדלק בעיניו. שטנו די עמוק בים, ופתאום ראינו אותו. הוא היה לוויתן כריש, עם נקודות ירוקות. הוא היה ענק באופן די מפחיד. התקרבתי אליו בעזרת ספינה קטנה יותר שהייתה לנו על הסיפון, עד שממש הגעתי מאוד קרוב. משכתי לו בזנב, ופתאום הוא הסתובב אלי, הסתכל עלי בעיניים, ופחדתי באופן שקשה לתאר. אם הוא היה עושה משהו הכי קטן – הייתי מת במקום. ברוך ה' פתאום הוא הסתובב, וצלל למעמקי הים.

"בימים ההם", אומר אריה, "אשתי ואני עבדנו בתחום התיירות, אבל המצב בארץ לא האיר פנים בתחום הזה, והתקשינו לפרנס ברווח את שלושת ילדינו. אני כרגיל גם חיפשתי אתגרים חדשים, אז מכרנו את הספינה ועברנו לגור בארץ שאשתי באה ממנה. עברנו להמבורג שבגרמניה.

"נפרדנו מישראל, הוצאנו את הילדים מבתי הספר והתחלנו חיים חדשים. כנראה שזה בגנים שלי לנדוד. לצערי, בגרמניה היה לי מאוד רע. לא הכרתי שום דבר ואף אחד, היה קר כל הזמן, ואני אילתי בכלל, מה לי ולשם. אני טיפלתי בילדים, אשתי עבדה, וכל יום נתקלתי בקשיים. הייתי למשל נכנס למכולת לקנות מצרכים בסיסיים, ונתקע שם שעות בגלל פערי שפה ותרבות.

"בגלל כמה דברים שקרו, היחסים עם אשתי התדרדרו, והחלטנו להיפרד בכאב גדול. לא ידעתי מה לעשות – לחזור לארץ או להישאר שם בלי עבודה, אז אספתי כמה שקלים ולקחתי את הילדים לטיול בחופי גרמניה. באחד החופים שמעתי מישהו מדבר בטלפון בעברית. ניגשתי אליו, התחלנו לגלגל שיחה ותוך כדי כך סיפרתי לו שאין לו עבודה. הוא אמר שיש לו משהו בשבילי.

"הוא הציע לי לעבוד במכירת תכשיטים בחופי גרמניה. זה קו כזה שעושים אותו הלוך ושוב ומוכרים תכשיטים לחנויות באזור החופים. חצי שנה עבדתי וחצי שנה טיילתי בעולם, לפעמים עם הילדים, כי יש חצי שנה חמה וחצי שנה קפואה. בחודשים שעבדתי זה היה קשה מאד. ישנתי ברכב והתקלחתי עם בקבוקי מים, אבל עשיתי מלא כסף. עשרות אלפי יורו בכל עונה. ככה 5 שנים".

 

"זה לא שייך לך. אתה יהודי"

ובכן, כפי שאתם יכולים בוודאי כבר לתאר, יצר הנדודים של אריה וחיפושו המטלטל אחר האושר לא פסקו, ולאחר 5 שנים בחופי גרמניה הוא חיפש בקדחתנות את הדבר הבא שאולי סוף סוף יביא את האושר. "אחרי 5 שנים הרגשתי שמיציתי את העניין של החופים, וגם את גרמניה, אז החלטתי לנסות משהו אחר. חשבתי שאולי שם יגיע השקט לנשמה.

"עזבתי את גרמניה עם תיק קטן שהכיל כמה בגדים, שמפו, 50 אלף יורו במזומן, וטסתי לברזיל. בלי שפה ובלי כלום. רציתי לקנות שטח ולהשתקע שם. כשהגעתי, שמעתי שישראלים מדברים על מקום בשם פירה קנגה. אמרו שהוא מקום מיוחד מאוד, אקולוגי, חיים ממש בטבע, כולם טבעוניים, עושים צומות ועוד. אני אוהב הרפתקאות ואקשן, אז נסעתי לשם.

"הדרך למקום לא הייתה פשוטה בכלל", אומר אריה בחיוך מרוצה ושובבי. "אחרי טיסה ארוכה מתחילים בנסיעה ממושכת בג'יפ, אחר כך שיט בסירה גדולה, אחרי זה שיט בקאנו שזו סירה צרה וקטנה, בהמשך עוד ג'יפ, ורק אז מגיעים. גרו שם שלושים משפחות ועוד כמה רווקים, ובהתחלה שמחתי מאד שהגעתי לשם. אנשים פשוטים, טובים, שרים שירים, עושים יוגה. זה מקום מקסים ממבט ראשון. שאלתי איפה אפשר לקנות שם בית, ומהר מאוד זה קרה.

"רק כשהגעתי לשם, התחלתי להבין ולהרגיש שאת האושר שחיפשתי כל החיים אולי אמצא ברוחניות. היו לי הרבה דברים גשמיים, אבל זה אף פעם לא עשה את העבודה. בגלל שינוי הכיוון הזה השתתפתי בשבוע שלם של שתיקה, וגם בצום של 21 ימים. בשבוע הראשון ממש לא אוכלים ושותים כלום, ובשבועיים הבאים שותים רק מיצי פירות.

"זה אמנם היה משמעותי עבורי, והרגשתי כל מיני דברים, אבל עדיין לא הרגשתי את השלמות. אחרי כמה ימים שמעתי שמתחילים ליד הבית שלי קורס מיוחד על שפע, ועל הדרך שבה מכניסים אותו לחיים, אז הלכתי להירשם. הייתי היהודי היחיד בכל האזור, והם ידעו שאני יהודי, והאחראים על הקורס אמרו לי: 'אתם היהודים לא צריכים את הקורס הזה. לכם היהודים יש שפע, ואין לנו מה ללמד אותך. זה לא שייך אליך. אתה למעלה מזה'. ואכן, כך היה.

"האמת היא שאחד הדברים הכי זכורים לי מהתקופה ההיא הוא שהגויים שם אמרו לי כל הזמן: 'תראה איך העצים ושאר הצמחים באזור הבית שקנית צומחים יפה. זה אף פעם לא היה ככה. זה בגלל שאתה יהודי'. ובכלל, הם העריכו מאד את עם ישראל והתורה. הדבר הזה, ועוד כמה דברים, גרמו לי סוף סוף לחפש פנימה, ולא החוצה".

מה היו הצעדים הראשונים שעשית בחיפושך אחר מקורותיך?

"האמת שזה מעניין מאד. חלק מתושבי המקום היו לדבריהם בני אנוסים, והיהדות עניינה אותם מאד. כשהם שמעו שאני יהודי, הם התחילו לשאול אותי המון שאלות. למשל שאלו אותי מה זו כיפה ולמה חובשים אותה, ולי, כמובן, לא היה מושג. היו איתי הטלית והתפילין של אבא ז"ל, אבל הידע שלי היה מועט מאד, וכמו כן ההקפדה על ההלכה.

"אז גם בגלל השאלות שלהם, וגם כי זה התחיל לעניין אותי מאד, אבל בעיקר כי התחלתי להרגיש שהנה סוף סוף אני מגיע לדבר האמיתי, פשוט שמעתי באינטרנט שיעורים של רבנים, ואמרתי לחבר'ה בדיוק את מה ששמעתי. לא היה לי שום דבר כמעט להוסיף מעצמי. בתקופה מסוימת הצטרף אלי הבן שלי, שהיום אני לומד איתו בישיבה, והוא היה מתרגם להם את מה שאמרתי, כי הוא שלט יותר בשפה.

"לאט לאט הדברים התקדמו, וכל שבת בבוקר הייתי נותן הרצאה לחבר'ה. במקביל, התחלתי לעשות להם קבלות שבת, ואפילו הייתי מכין מרק מיוחד לסעודה. בתקופה ההיא הרגשתי שאולי אנחנו חיים במקום הכי יפה בעולם, עם בננות, קוקוסים, שיט, גלישות ושפע של כסף, אבל כל הזמן היה חסר משהו. רק כשעשיתי את הדברים שקשורים לתורה, כמו למשל בשבת כשהייתי לומד, הרגשתי אושר אמיתי.

"בגלל כל זה רציתי לקחת את הדברים כמה צעדים קדימה. פסח בדיוק התקרב, וידעתי שלא נוכל לעשות פסח כמו שצריך בבית, אז החלטתי לעשות פסח בבית חב"ד הקרוב. זה היה במקום שנקרא סלבדור. הזמנתי את הילדים שלי לחגוג איתי, ועשינו שם את הסדר. ראינו איך הם שרים ומתפללים, והבן שלי התלהב כל כך, עד שהוא החליט להישאר שם. הוא רצה ללמוד, להכיר יותר, אז כבר נשאר לגור איתם, וממש עשה איתם הכל. הכין אוכל לשבת, התפלל ונכנס חזק לעניינים. זמן קצר לאחר מכן הוא נסע לסאו פאולו, ושם נכנס לישיבה".

 

"מה כתוב בשמע ישראל"?

לדבריו של אריה, תחילת דרכו בעולם היהדות עוררה אצלו סקרנות וגעגוע, והוא החליט לעזוב את הכל ולעלות ארצה. "מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה לחיות כמו שצריך, כמו יהודי אמיתי, אני צריך לעלות לארץ. אז פשוט השארתי שם הכל, וטסתי לישראל. תכננתי לחזור מתישהו ולמכור את הבית, אבל בינתיים הייתי בארץ ולא כל כך ידעתי מה לעשות, אז בשלב הראשון חזרתי לאילת, שעד לאחרונה הייתה עיר הקבע שלי בישראל.

"זמן קצר לאחר מכן הבן שלי אמר לי שהוא רוצה להתחיל ללמוד בישיבה בירושלים. אמרתי לו שאם הוא נכנס לישיבה – אני הולך איתו. בכל הכח. עשינו קצת בירורים והתחלנו ללמוד בישיבת 'אשרי האיש' בירושלים. הגענו לבדוק את המקום בדיוק ביום ההולדת ה-60 שלי. באנו לשבת, שהייתה מדהימה מכל בחינה, ופשוט החלטנו להישאר.

"אז לא הכל פשוט. אני מתרגל לאט לאט ללימוד האינטנסיבי והיום יומי, וגם אין לי ביטוחים רפואיים כי אני עדיין תייר פה, אבל התחושה הכללית מעולה. אני מתפרנס מהשכרת הדירה שלי באילת. יש לי גם אפשרות לעבוד, באחד מהתחומים שלמדתי או עסקתי בהם, אבל גיליתי את המתיקות של התורה ואני רוצה לדבוק דווקא בה. אני מקווה בעזרת ה' להמשיך להצליח בזה.

"עברתי המון בחיים. כאבים גדולים, רגעי שמחה אדירים, גירושים לא פשוטים, ואני לא יודע מה מחכה לי בעתיד. אבל עכשיו, אחרי כל הסיבובים שעשיתי, אני כאן בישיבה בירושלים, ומרגיש על גג העולם. מה חיפשתי כל החיים? לספק תאוות, להרוויח כסף ועוד דברים. אבל מה הדבר הכי טוב שאוכל להעביר לילדים שלי? איך שוחים עם לוויתן? איך משיטים יאכטות? ממש לא.

"מה כתוב בשמע ישראל? 'ושיננתם לבניך ודברת בם'. זה הדבר היחיד שאבא צריך להעביר לילדים שלו. אין מה לחפש בעולם. אין חדש תחת השמש. בסוף חוזרים הביתה ומבינים שהתורה זה העיקר. זה לא חשוב אם הילד רופא, מהנדס או משהו אחר. העיקר שילך בדרך ה'. הלוואי שיהיו עוד אבות ובנים כמונו, שיעזבו את העולם החילוני וילמדו יחד בכולל, כמונו. לא הכל פשוט, אבל יש בזה מתיקות ושלווה שקשה לתאר".  

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מגילת רות ופרקי אבות - הרב זמיר כהן

149לרכישה

מוצרים נוספים

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

מראש שניר - הרב שניר גואטה

וזאת התורה לילדים (7 כרכים)

ספר תורה לילדים

פרקי אבות לילדים

גביע קידוש מוזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה