איך לכייל את מכשיר הלב שלי כדי שישיג רמת דיוק גבוהה יותר בעולם?

פעם ראשונה שאני יושבת מול המסך עם האור המרצד, במבוכה. אחרי הטור האחרון, אני די מרגישה בין הפטיש לסדן - מצד אחד, כך כל רוצה לכתוב לכן על רצף הניסיונות האחרונים בשידוכים, מצד שני - מילותיה של ש. שמואלי שחדרו עמוק אל האפידרמיס ההכרתי שלי, זועקות אליי בשנית לעצור. 

לעצור ולהתבונן ולהסיק את המסקנות הראויות בין הרצוי למצוי, בין מה שהיה לבין מה שיכול להיות - ממש ברגעים אלו. 

האמת היא שזו התלבטות ענקית עבורי, והחלטתי לשתף אתכם ולשאול לדעתכם - מה אתם הייתם עושים במקומי? כיצד הייתם נוהגים בתוך הניסיון של הרווקות - כשמצד אחד יש לפניכם כלי אדיר לחזק את רווקי ורווקות ישראל במה שעובר עליהם (כל אחד בגלות האישית שלו) ומצד שני - אין לכם רצון לחזק את הברגים של הרווקות. אתם רוצים, באמת ובתמים, לחיות את הישועה כאילו היא כבר כאן. 

מצד אחד אני מרגישה שהמילים שאני כותבת הן לא באמת שלי, ושנבחרתי - אם תרצו - לתאר את שלל הניסיונות שעוברים רווקים ורווקות בדור הזה. מצד שני, אחרי 16 שנה שאני מתבוססת בתוך הכאוס הזה, ברור שהדבר האחרון שאני רוצה הוא לקבע את חיי הרווקות בחיי, ולאפשר לניסיון לעגון לזמן ארוך יותר ב'חוף המבטחים' שלי. 

מה אתם הייתם עושים במקומי?

האם הייתם עוזבים את הרווקים והרווקות 'לנפשם', ופוטרים את עצמכם בכך ש'יש מספיק שיעורי תורה, הדרכות וחיזוקים למי שזקוק לכך', או שהייתם מתעקשים לפרסם את הטורים האלה שנכתבים בדם ליבכם - ולו רק תזכו לחזק עוד רווק או רווקה?

יודעת אני שלא פעם תיארתי מצבים לא קלים ל'עיכול' בטורים האלה. מצבים שהנפש לא יכלה לסבול, והלב לא יכל להכיל - ולמרות ה'המתקה' שאני משתדלת לעשות, אין באמת אפשרות לדלג על שני השלבים האחרים של עבודת הנפש לפי הבעל שם טוב: הכנעה והבדלה. 

כל מה שהיה לפני שלב ה'המתקה' היה בבחינת הכאות בסלע הלב שלי 

איך אפשר להכניע את הרע כליל ולעשות בירור פנימי מעמיק (שלב ההבדלה) אם לא על ידי 'שתיקה'? היות ואי אפשר לדבר עדיין את הרגשות שעולים בנו בשני השלבים הקריטיים הללו - כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לשתוק ולהתבונן בהם - ואני בחרתי את השתיקה הזו לעשות בדרך של כתיבה והצפה של כל הדברים שעוברים עליי, ל'עיניים' אחרות. 

שלב ההמתקה הוא השלב שבו מלנו את העורלה שבלב, וכעת אנחנו כבר מסוגלים לדבר בצורה מפוכחת על הניסיון שלנו. דיבור כזה, כשהוא מגיע אחרי התבוננות, אחרי בכי מלב נשבר, אחרי תפילות מרקיעות שחקים, ואחרי לימוד מעמיק של מי אני בתהליך השידוכים - אני יכולה סוף סוף לדבר בבחינת 'אל תכה בסלע - דבר אליו'. 

כל מה שהיה לפני שלב ה'המתקה' היה בבחינת הכאות בסלע הלב שלי, שלא באמת ידעתי כיצד לדבר אליו. בכיתי את הניסיון, מיררתי את חייו, צעקתי עליו, גירשתי אותו, קיללתי אותו, שנאתי אותו, הרעבתי אותו, דיברתי עליו מאחורי גבו, ואפילו אפילו סקלתי אותו באבנים. 

אבל הוא לא ויתר, ושוב ושוב חזר אל חיי בוורסיות שונות - רק כדי להגיד לי דבר אחד ויחיד: "עד שלא תלמדי לחייך אליי ולאהוב אותי - לא יעזור לך שום דבר. אני כאן כדי להישאר".

חשבתי שאני עושה רצון השם, בעוד שלמעשה עשיתי רצון עצמי

עכשיו זה כבר קל להודות שכל מה שעשיתי במשך שנים היה להתרכז בשאלות שאין להן מקום באמת בחייו של יהודי מאמין. שאלות שלא מכירות בשורש כל השורשים שהוא הקב"ה וברצונו הכל קורה (וגם לא קורה), אלא מתעקשות להיצמד להפך הענווה ולנסות לחפש תשובות לשאלה למה דווקא הניסיון הזה היה רצון השם, ולמה דווקא אני נבחרתי כדי לעבור אותו?

במשך שנים היה לי קשה לקבל את זה שמה שנלקח ממני היה רצון ה' יתברך שרקם את הסיטואציות הללו במסע שלי, ומה שאני סירבתי לעשות הוא לגייס ענווה כדי לקבל את רצונו ולהפסיק לשאול שוב ושוב את השאלות הכי לא נכונות. 

למרות שחשבתי שעשיתי אינספור תהליכים אל תוך נפשי פנימה, האמת היא שללא הענווה הנדרשת - לא באמת הייתה לי אפשרות לבנות בי קומה כלשהי, להבין תובנה כלשהי, לשמוח בהישג רוחני כלשהו. 

הייתי מקובעת. 

חשבתי שאני עושה רצון השם, בעוד שלמעשה עשיתי רצון עצמי. 

וגם עכשיו - טוב ורע מתערבבים בי בכל כוחם בניסיון הזה: מצד אחד אני יודעת שאני עושה את רצון השם בעצם כתיבת הטורים הללו, שכן אם זה לא היה רצון השם הוא לא היה שם במוחי את המילים הללו. מצד שני, איך אני יכולה לטעון שטורים אלו הם נטו לשם שמיים, בעוד הם מסבים לי סיפוק אדיר בעצם כתיבתם? 

איך אני יכולה להטעין את עצמי ב'חומרים' אחרים, לכוונן את התדר לכזה של נשואה ולכייל את מכונת הלב שלי באופן כזה שתשתפר רמת הדיוק שלו בעולם?