ואז נפל לי האסימון... שהאבא הזה הוא גם האבא שלי

אנשים אבודים,
בעולם של שחור לבן,
בעולם נטול צבעים.
ילדה אחת, קטנה,
מתהלכת ברחובות,
בלי שום משמעות,
בלי שום מטרה,
לא מבינה אף אחד,
סתם עוד ילדה מוזרה.
היא אומרת – זה סיפור ארוך,
ומחייכת חיוך של עצובים,
מתוך עיניה חוזק, רוך,
חולשות בהבזקים.
יש לה משפט אחד קבוע,
בעולם של צבועים – אל תהיה צבוע.
שמש שוקעת,
ולילה יורד,
מחשבות מתרוצצות בראשה חסר המנוח,
מה היא כבר רוצה בסך הכל? 
להחליף ולנקות,
לקום ולנסות,
ולבסוף להתוודות –

שאני,
אני לא מלך העולם.
אז מה אני יודע?
מה אני כבר מבין?
אני סתם עוד איש אבוד,
בעולם של שחור לבן,
בעולם נטול צבעים. 
וממש לפני עלות השחר,
שבראשי הדהדה הדאגה,
ובדיוק ברגע, שחשבתי שהבדידות תארח לי חברה,
חזרתי שנים לאחור,
אל אבא של אור,
שתמיד עודד אותה,
להילחם, ולא לעצור.
חשבתי על זה,
שלהם תמיד היה טוב,
כי היה להם אבא,
שהחזיקו בו,
חזק כ"כ בלי לעזוב.
ותמיד שאלתי: " רגע, אבל מה איתי?".
ואז נפל לי האסימון...
שהאבא הזה, הוא גם האבא שלי. 
עצמתי עיני,
מצאתי עולם
של אמת ושל אור,
כבר לא איש אבוד,
כי מצאתי את הדרך,