איה קרמרמן

הטור של איה קרמרמן: געגועים לרב אדלשטיין זצ"ל

איך נשארנו בתחושה של יתמות לאורך כל השנה האחרונה, גם באופן אישי וגם כגדול בדורו. וגם: ריבת אתרוגים עם ברכת הרב

אא

שנה שאני מתפללת לנס. שנה שאני מתפללת שה' יחליט שדי. די. הוא חומל ומרחם עלינו. שומע את תפילותינו. את תפילותי. כבר שנה שאני מתפללת לנס. מתפללת שה' ישלח לנו משיח. מתפללת שתגיע כבר תחיית המתים. מתפללת שהרב זצ"ל יחזור.

אבל עברה שנה. ה' לא קיבל את התפילות, או שהן מתעכבות, תקועות בהסתרה. תקועות איפשהו. האמת, בכלל לא מעניין אותי איפה הן תקועות, רק שישתחררו כבר מהפקק. בינתיים, כך מחליט ה', הרב נשאר לשבת עם גדולי הדורות בפמליה של מעלה. שנה שאני מתקשה לקבל את הדין הזה. שנה שאני נאבקת להאמין שהדין הזה הוא בכלל מגודל רחמנותו יתברך.

עברה שנה מאז שהרב אדלשטיין נפטר, ואין יום שאני לא מתגעגעת. אין יום ששמו לא מוזכר בבית, אם זה בשיחה ביני ובין בעלי, אם זה חסרונו שמורגש בלב הילדים. הם מתגעגעים, בדרכם הטהורה. מתגעגעים לחיוך שלו, לעיניים שלו, לברכות שלו. מתגעגעים לשקט שהרב הפיח באבא ואמא. מתגעגעים, והעיניים דומעות כל פעם מחדש.

עברה שנה, והרבה פעמים שאלתי את עצמי האם אני בוכה על הרב או בעצם על עצמי, כי התעוררה בתוכי מחדש הרגשת היתמות. האם אני מתגעגעת לרב כמו שמתגעגעים לסבא, לאדם קרוב? האם החיסרון שלו נובע מאהבה? או אולי אני מתגעגעת לגדול דור, שהיה לנו כמטרייה, שהאיר לנו את הדרך, שנתן לנו גב רחב, אם זה בחיים הפרטיים ואם זה בחיים המקצועיים? אולי אם הלב יפסיק לבכות, או אם אי פעם אדע את גדולתו האמיתית של הרב, אדע את התשובה. כרגע אני מרגישה שגם וגם.

האמת, אני שמחה שלא באמת הבנו כמה גדול הרב. האהבה אליו ותחושת הקרבה גברו על היראה. זה אפשר לנו לבוא אליו כמו שבאים לסבא, בלי לחשוב פעמיים. פעם, שעה לפני שמחת תורה, התיישבנו לו בסוכה. פשוט התיישבנו, כי הרגשנו אבודים וידענו מי יכול למצוא אותנו. הרב נכנס להיפרד מהסוכה, הסתכל ולא הבין מאיפה צצנו או אם מישהו מבני הבית בכלל יודע שאנחנו שם. באותה שנייה הוא חייך והציע עוגה, כדי שנברך מזונות ולישב בסוכה בפעם האחרונה. וכמו תמיד, הוא ישב איתנו והקשיב בסבלנות למה שלנו נדמה כהר, ולו נראה קטן כפירורים שנשארו מהעוגה.

עברה שנה, וכל פעם שאני אומרת בלי לחשוב "לרפואת הרב", ונאלצת לתקן את עצמי, אני מצטמררת. וכשמישהו מזכיר את הרב, קווץ' הגעגוע מכווץ את הלב. בלי שליטה. ובאותו הרגע ממש, הלב גם מתרחב, בהודיה על הזמן שזכינו לאבא, למישהו שידריך אותנו. והאבא הזה הבין שהוא חייב לאמץ אותנו, כי אין לנו מנהג אבות ואין לנו את מי לשאול.

עברה שנה, ואין שבוע שלא שואלים אותי "נו, אז מי הרב שלכם?". "הרב... הרב הוא הרב שלנו", אני עונה. "אבל מה לעשות, הוא איננו. הוא נפטר. אתם צריכים למצוא רב חדש". הם לא יודעים שהם תוקעים לי סכין בלב. הם פשוט לא יודעים. עברה שנה, ובשנה הזאת אין שבוע שלא הרגשנו שאנחנו צריכים רב. שידריך, שיכוון, שיאיר, שילטף. מה, אנחנו לא יודעים שאנחנו צריכים רב? יודעים שצריכים, ועדיין, לא מסוגלים. כי הלב מסרב להיפרד.

והאמונה נותנת את הפייט שלה. זהו? הרמת ידיים? הרב נפטר וזהו? ויתרת עליו? את כולך פקה פקה? דיבורים ריקים? מה את, קטנת אמונה? האמונה שואלת. מה את לא מחכה לו בכל יום שיבוא? היא לא מניחה. מה את לא מתפללת לבניית בית מקדשנו בקרוב ממש? היא לוחצת. הרי כשיגיע בן דוד, הרב יחזור. רק צריכים עוד כמה תפילות. אם תבחרי רב חדש, את אומרת שאני חסרה בתוכך. היא מרביצה בי מוסר, האמונה שלי. מסרבת לראות את קטנותה. את קטנותי. או אולי היא מחזקת את רוחי, האמונה העקשנית. היא לא מוותרת, מפיחה בי תקווה שבאמת כל מה שצריך זה עוד כמה תפילות. "ינון ואליה אני שולח".

עברה שנה, ובשנה הזאת היה רגע של נחמה, שהצליחה לחדור את חומת כאב הפרידה. זה היה בערב פסח. בברכת המזון מברכים: "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו טוב... יום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ויהי חלקנו עמהם". עצמתי עיניים ודמיינתי את הרב יושב בהסבה, ליד שולחן מפואר, ומסביבו צדיקי ענק. בין הדמעות עלה לי חיוך. שם מקומו הראוי. שם הוא יושב ומתפלפל בדברי תורה כאהבת נפשו. שם אין לו כאבי מחלה, שם אין הוא צריך לקחת על עצמו דינים, אין הוא צריך לסבול כדי לבטל גזירות. שם הוא פשוט נהנה מזיו השכינה.

 

ריבת אתרוגים

בחרתי לתת השבוע מתכון לריבת אתרוגים. ייתכן שהתזמון נראה מוזר, כי למי יש אתרוגים בשלוף באמצע החורף? אסביר למה.

לפני כמה שנים, לקראת אחת הלידות, השגתי חתיכה מריבת האתרוגים האחרונה שהכינה הרבנית קנייבסקי ע"ה, ריבה שידועה כסגולה ללידה קלה. הטיימינג היה מושלם, שכן זה היה אחרי חג סוכות. החלטתי להגדיל ראש וביקשתי מבעלי שיאסוף את כל האתרוגים שבירכו עליהם מתפללי בית הכנסת, ומהם הכנתי גם אני ריבה. אבל מכיוון שלי אין שום יכולת לברך את הריבה, הפלתי על בעלי משימה. בהתחלה הוא הרים גבה, אבל מהר מאוד הבין שהוא עומד מול אישה עקשנית בסוף היריון, ועדיף לו להרים ידיים ופשוט לבצע.

שלחתי אותו לרב אדלשטיין עם שתי קופסאות הריבה, הריבה שלי והריבה של הרבנית. הרב לקח את הריבה של הרבנית קנייבסקי, ערבב אותה לתוך הריבה שלי והסביר: "הברכה בריבה של הרבנית תהיה כמו טיפת מים מהאוצר של המקווה, מעט המשפיע על הרבה". בעלי סיפר שהרב החזיק את הקופסה, עצם את עיניו ובירך דקה ארוכה. אחרי כאלה ברכות, פתחתי באופן רשמי גמ"ח ריבת אתרוגים להריוניות. את הריבה חילקתי לקופסאות קטנות – ולפריזר. ברוך השם כל מי שלקחה את הריבה לפני לידה נתברכה בלידה מצוינת. בזכות ברכות הרב, הרבנית ע"ה ובזכות בעל מפתח היולדת, כמובן.

למי שיש עדיין אתרוגים, או שיכול להשיג אתרוגים טריים, אפשר להכין את הריבה למשלוחי מנות.

אופן ההכנה:

מקרצפים את קליפת האתרוגים הצהובה, חותכים לרבעים ומוציאים את הגרעינים / חותכים לקוביות קטנות ומכניסים לסיר עם מים, מרתיחים ומבשלים 5‑6  דקות נוספות, שופכים ומסננים / לחזור על הפעולה כשבע פעמים. אם לאחר מכן האתרוגים עדיין מרים, יש להמשיך ולחזור עד שהמרירות יוצאת / מסננים היטב את האתרוגים וסוחטים בעדינות, אך לא מוציאים את כל המים / על כל כוס אתרוגים חתוכים מוסיפים כוס סוכר וכף מיץ לימון / מבשלים את האתרוגים, הסוכר והלימון על אש קטנה מאוד, עד שמתקבלת ריבה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".

תגיות:איה קרמרמןהרב יעקב אדלשטיין

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה