מפתחות לחיים

מפתחות לחיים: גוף ויופי ביהדות

לא לחינם הטביע הבורא בטבע האדם להתפעל מיופי. תכלית האדם בעולם הינה להגיע לשלמות הרוחנית, בכוחות עצמו. משום כך האדם שואף בתוככי נשמתו לשלמות

| כ"ו חשון התשע"ד |
אא

רבים מגדולי האומה הוזכרו בתורה לשבח, במראם הנאה. למשל, על רחל נאמר "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה".[1] וכן על דוד המלך "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי".[2] וכך על עוד רבים אחרים. והדבר אינו מובן, הלא נאמר "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי. אִשָּׁה יִרְאַת ה´ הִיא תִתְהַלָּל".[3] מדוע אם כן יש להזכיר את היופי כמעלה?

אולם לא לחינם הטביע הבורא בטבע האדם להתפעל מיופי. תכלית האדם בעולם הינה להגיע לשלמות הרוחנית, בכוחות עצמו. משום כך האדם שואף בתוככי נשמתו לשלמות. היופי אינו אלא ביטוי של שלמות וההתפעלות מהיופי נעוצה בהתפעלות משלמות. אלא שאחרי הכל, היופי החיצוני הינו שלימות חומרית וזמנית. אדם המשקיע רבות ביופיו החיצוני משום שרואה בו יעד חשוב, מזניח בהכרח את עולמו הרוחני הפנימי, וכלפיו מכריז הפסוק ואומר: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי". אבל כאשר יראת השמים ניצבת במרכז חייו של יפה התואר, הוא אינו מתגאה ביופיו ונזהר שלא להיכשל באיסור ושלא להכשיל אחרים, הרי עליו או עליה נאמר "אִשָּׁה יִרְאַת ה´ הִיא תִתְהַלָּל" - גם ביופיה. כלומר, היא תתהלל גם במה שהוזכר בתחילת הפסוק כשקר וכהבל. שהרי יופי שלמותה החיצונית, אינו אלא מוסיף על שלמות יופיה הפנימי ואף משמש ככלי להעצמת עולמה הרוחני הפנימי. אצל אדם כזה, היופי הוא אכן מעלה הראויה לשבח, בהיותו משלים את מכלול מעלותיו.

המתבונן בתורה מגלה כי מצוות רבות נועדו - על פי הפשט, לשמר את יופיו הטבעי של היהודי ולהזכירו בכך כי בן מלך הוא. כלומר, לא רק שלא קיים בתורה שום זלזול במראה הגוף, אלא היא אף אוסרת על היהודי להשחית את מראה גופו אפילו בזמנים קשים בהם הוא חש צורך לעשות זאת.

למשל, בעת אבלות על המת, הצטווינו בתורה שעל אף כאבנו הרב, אל לנו ללמוד מאומות העולם המתגודדים ברמחים, שורטים ופוצעים את עצמם, או מגלחים את מרכז בלוריתם כדי לכער את מראם לשם ביטוי הצער. אלא: "בָּנִים אַתֶּם לַה´ אֱלֹהֵיכֶם! לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה´ אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה´ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".[4] כלומר, בני מלך אתם! ואינכם רשאים לנהוג בזולות כאחד האזרחים הפשוטים. שהרי כבודכם, כבוד המלך הוא. עליכם לייצגו בכבוד באמצעות הופעה נאה, מכובדת ושלימה.[5]

ואם אפילו סריטה או גילוח זמני מכוער בדרך האמורה, הצטווינו בתורה שלא לגרום לעצמנו, על אחת כמה וכמה שאסורים אנו להשחית את מראה גופנו באמצעות קעקוע קבוע. ככתוב: "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם. אֲנִי ה´."[6] הסיומת אֲנִי ה´ שבסוף, נועדה להוסיף אזהרה למתפתה לעשות כן: זכור כי אני ה´ מלכך ובוראך. הנאמן לתת שכר לנאמני ועונש לעוברים על דברי.

עבירה זו, אשר לצערנו רבים מצעירי ישראל אינם מודעים כיום לחומרתה ומקעקעים בגופם, הינה כה חמורה, עד שכאשר הנביא מספר על תועבותיו של מלך רשע בשם יהויקים, הוא מציין את השינוי הגרוע שביצע בגופו, כדבר החמור יותר מכל התועבות שביצע בחייו, עד שיש להזכיר את הדבר לגנאי בפני עצמו. ככתוב:[7] "...דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהַנִּמְצָא עָלָיו..." ומהו הדבר "הנמצא עליו" כלומר, הנמצא על גופו? במדרש[8] מובא שיש אומרים שכתב כתובת קעקע בבשרו, ויש אומרים שמשך את ערלתו שלא ייראה כנימול.

בתורת הקבלה הדברים מבוארים יותר בעומקם. פגם הקעקוע שיצר בגופו, נותר על האדם גם לאחר מותו (לכן כתוב: "וְהַנִּמְצָא עָלָיו"). כלומר, על נשמתו. לפי שהמקעקע בגופו, יוצר במקביל פגם במבנה הרוחני של נשמתו, אשר לבושה ומתמזגת בגופו. נמצא שבמעשה בלתי מחושב זה, יוצר הוא השחתה קבועה בין בגופו ובין בנשמתו. והדבר אינו מסתיים בכך, אלא מכאן נמשך הפגם לעולמות רוחניים מקבילים, אשר שורש נשמתו בא מהם. שהרי האדם הוא "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", כמבואר לעיל. כל פעולה שפועל כאן, לטובה או לרעה, פועלת למעלה וחוזרת ומשפיעה למטה. וכשמגיע לעולם הבא עם פגם זה שבנשמתו, מבלי שיעשה תשובה עליה,[9] אוי לה לאותה בושה.

אלא שכאמור, לכל מצוה ישנה גם משמעות תועלתית בעולם הזה. כגון בענייננו, לשמר את יופיו הטבעי של הגוף, מתוך היותנו בני ובנות מלך - מלכו של עולם [ובאשר למצוות המילה הנראית כמקלקלת את מראה הגוף, לאמיתו של דבר הינה דווקא משלימה אותו. בדומה לסרט פלסטי המחובר למכסה, אשר הסרתו הופכת את הכלי לראוי לשימוש ורק מאז הוא נקרא כלי, הראוי למלא את ייעודו. ואדרבה, והרי זה כחותם ´ברית קודש´ בבשרו של האדם, כי שייך הוא למשפחת המלוכה. והתועלת הבריאותית הרבה שבמילה, מעידה כי טוב לו לגוף לחיות בלעדי הערלה. ראה על כך ועל הפלא שביום השמיני ללידה, בספר "המהפך", פרק "יום בשלות גורמי הקרישה בדם"].    

גם באשר לשמירת הגוף ומראהו הנאה, היהדות מעודדת את שמירת בריאות הגוף באמצעות תזונה נכונה ותרגילי כושר סבירים, לשם התועלת הבריאותית והרעננות בחיי היום יום. אולם אינה תומכת בפיתוח הגוף ועיצובו כמטרה בפני עצמה. ועל כך ניטש המאבק בין ישראל ליוון בימי אנטיוכוס. התרבות היוונית עסקה בפולחן הגוף, כמשתקף מעיצוב הפסלים היוונים. בספרטה הוקמה תרבות הספורט שעסקה בהצבת הגוף במרכז, והייתה תקופה בה כל תינוק שנולד נבדק על ידי רופא אם יהיה כשיר לפיתוח גוף איכותי. ואם לאו, הושלך התינוק האומלל באכזריות אל הסלעים. ומאידך היו ביוון אנשי רוח שפרשו אל ההרים והמדבריות, אכלו עשבים ושתו מי שלוליות, בשאיפה להיות אנשים רוחניים. וכאשר ראה אנטיוכוס תרבות שונה לחלוטין בארץ ישראל, תרבות המשלבת בין חומר לרוח מתוך איזון מיוחד. הרוחניות, היא העיקר בחיים, אבל יש לחיות באופן נורמלי. לאכול ולהתלבש כראוי, לשאת אשה וללדת ילדים, להתעמל במידה נכונה ולהשתמש בכל מה שברא הבורא בעולמו, בגבולות מסויימים. חרה לו. הוא ביקש להעביר לתרבות היוונית את כל היהודים, עד אשר נוצח על ידי קומץ המכבים נאמני תורת ישראל וגורש עם כל צבאו האדיר מארץ ישראל.

בסיכומם של פרקים אלה נמצא, שחיפוש רוחני המוביל להתעלמות מוחלטת מהגוף כאילו שאינו קיים, אינו מעשי וחוטא לאמת. ומאידך גם הקצנה אחר הגוף, מביאה למיאוס ולסבל רוחני וגשמי. רק האיזון הנכון, על פי הוראות הבורא בתורתו, מעניק לאדם את עונג ושלוות הנפש ואת סיפוק צרכי הגוף, ברמה הטובה ביותר.

וכפי שסקרנו בקצרה מצוות רבות מהיבט תועלתן לאדם בעולם הזה, על אף שעיקר תכליתן נועד לחיי נצח. בפרקים אלה נוכחנו לראות שישנן מצוות המועילות לבריאותו הפיזית של האדם וישנן המועילות לבריאותו הנפשית. ישנן שתועלתן נראית מיד לעין וישנן שתועלתן תלויה רק בפעולתן הרוחנית הבלתי נראית. וכולן מחנכות את האדם ואת ילדיו לשליטה עצמית ולדחיית סיפוקים - תכונות הגורמות להצלחה בתחומים רבים בחיים - מלבד התועלת החינוכית המיוחדת הטמונה במצוות מסויימות. כגון מצוות שילוח הקן, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד,[10] וכל דיני צער בעלי חיים.


[1] בראשית כט, יז.   

[2] שמואל א´ טז, יב.

[3] משלי לא, ל.

[4] פסיקתא זוטרתא, בראשית פרק כג.

[5] ומה גם שגוף האדם אינו רכושו הפרטי, אלא שייך הוא לבורא. ולכן אסור לאדם לחבול בעצמו (עיין שלחן ערוך חושן משפט, סימן תכ, לא). והמכה את חברו עובר בלאו מהתורה (שלחן ערוך שם, א). והשולח יד בנפשו, נענש לא פחות מרוצח את חברו ואף יותר. ובכלל, סבור הוא שבכך נפטר מצרותיו ואינו יודע שרק עובר הוא מצרות קלות לצרות קשות הרבה יותר בגלל מעשהו החמור.

[6] ויקרא יט, כח

.[7] דברי הימים ב´ לו, ח.

[8] מדרש תנחומא, פרשת לך לך, סימן כ.

[9] אמנם אם כבר קעקע בגופו, יעשה תשובה אמיתית ויתכפר לו. ולעניין אם עליו להסיר מגופו את הקעקוע על אף הייסורים והוצאת הממון, העליתי בתשובה (שתודפס אי"ה בשו"ת נזר כהן חלק ב) שכן נכון לעשות לכתחילה. אמנם אם קשה עליו הדבר מאד, יכול לסמוך על הסוברים שהאיסור הוא רק בעצם המעשה ולא בהשארת הקעקוע עליו.

[10] ויקרא כב, כח.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (74 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים