המסע לתיקון המידות: כי ישנתי קמתי

"אז מה אמרתי עכשיו"

הסתכלתי עליה מבולבלת, מנסה להבין מה היא רוצה.

"אהה, משהו על העני שבסוף התעשר?" שאלתי מסופקת, לא יודעת אם קלעתי.

"לא, אמא, את לא הבנת, זה לא עני אלא...

מזל שחשבה שלא הבנתי כשבעצם לא שמעתי אותה כלל.

היום היה ארוך ועמוס בחוויות. ב"ה היה הרבה אקשן בבית, אנשים נכנסו ויצאו, וההמולה רבה, וכשהילדים נכנסו למיטות, התיישבתי לצדה של בתי הבכורה שסיפרה לי את קורות חייה ב-5 דקות ואני לאט לאט אני מנקרת לה מול העיניים.

בסוף נכנעתי לעייפות, ופספסתי את השורות האחרונות, שמסתבר שהיו הכי קריטיות.

"אז מה את חושבת שאני צריכה להגיד לה?" התקילה אותי בבוחן פתע.

מה, למי? נהיה לי 'בלאק אאוט' טוטאלי, ולא ידעתי איך לצאת מזה מבלי שתרגיש שהחמצתי את עיקר הסיפור.

"טוב, אמא, את עייפה, נכון? אני מוותרת לך, אבל פעם הבאה תקשיבי לי עד הסוף, טוב?"

"אה, הבנתי. טוב, בואי נגיד שמע ישראל".

הילדה נרדמה, ואני פניתי לעיסוקי במחשבה לראות מה הספקתי, ומה עוד יש לעשות.

באמת לא יפה איך שנרדמת לילדה, נזף בי המצפון. חשבת שהיא לא תבחין שנרדמת לרגעים? טוב, לפחות מחר תשתדלי יותר, ותהיי סופר עירנית כי כשהיא תשאל אותך בסוף מה סיפרה שלא יהיה בושות. כן, מחר אשתדל יותר.

כמה נפלא שיש מחר. חסד השם. מצד שני, עד מתי יהיה "המחר"? אם כל יום אעשה טעויות, ואגיד 'מחר' מתי יקרה 'היום'? נכון, יש דברים שמבחינה טכנית רק המחר יכול לתקן, אבל מה עם כל הנפילות שאפשר לתקן עכשיו? ברגע זה, שמא יהיה מאוחר.

ובאמת, לא חסר מה לתקן. צריך רק להיות אכפתי למעידות, ולהתייחס אליהן ברצינות. אנחנו ממשיכים בחיים, אבל הנפילות עדיין צריכות מישהו שיקים אותן.

אם פגעתי בחברה, לא לטאטא מתחת לשטיח, אלא לטפל בזה מיד ולפייס. אם גזלתי אי פעם מהעבודה, לא לחכות לשנה הבאה, אלא באותו רגע לחשוב איך ולמי להחזיר. אם הענשתי את הילד שלא כהוגן, להתעלות על הכבוד ולבקש ממנו סליחה, אם עשיתי משהו בניגוד לבקשת ההורים, לעשות 'אחורה פנה', ולהשלים את מבוקשם. אם דיברתי בבית הכנסת - להחליט שזו הייתה טעות חד פעמית, ולא לשוב לשגרה כאילו לא הכתמתי את הנשמה.

כמה אני צריכה להשתדל לתקן מה שקלקלתי אם זה בדיבור, במחשבה או במעשה, כי אף אחד לא מבטיח לנו קיום אפילו בשעה הקרובה... לצערנו, אנשים חושבים שרק אנשים זקנים מתים, אבל - כמה אנשים אנו מכירים שלא התעוררו בבוקר?כמה אנשים דיברנו איתם, ואחרי שעה נהרגו בתאונה חס ושלום? מפחיד לחשובשאדם יכול להישאל... עוד שעה!!, עוד שעה?, רגע.. אולי אפילו גם עוד דקה...

איש לא יודע מה ילד יום, ואיש לא מבטיח לי שהנשמה תוחזר לי מחר בבוקר. לא נעים לחשוב על זה, אבל זו המציאות, וביכולתי להחיות את הנשמה לנצח גם בעולם הזה החולף, אם רק אתן משמעות לימים שעברו בתיקון העבר ובקבלה לעתיד.

מוריה, את ישנה בעמידה. יבוא הרגע, וישאלו אותך בשמיים מה עשית בחיים היקרים שניתנו לך? מה כבר הועלת בכישורים ובתכונות איתם נולדת? מה השדר שהטמעת בנימי החיים? את התשובות רק את יכולה לדעת, ואף אחד לא יענה זאת במקומך.

הילדה סיפרה לי סיפור על היום שעבר עליה, עשתה לי בוחן פתע כדי לראות אם אני מיושרת קו איתה, וגם על החיים שלי אצטרך לתת דין וחשבון בבוא היום, בבוחן פתע שמימי שיכריח אותי להתמודד עם כל מה שעשיתי בסיפור החיים שניתן לי במתנה.

החיים עמוסי מעללים שאותם אצטרך לסכם אחרי 120, ולא יועילו לי התירוצים שפה התעצלתי ושם הייתי עייפה, ובכלל שהוא יעשה את זה במקומי, ואין לי כוח לענות לה עכשיו. מעשי יעידו עלי, ואצטרך לענות איפה הייתי ומה עשיתי.

כולי תקווה, ולכך אני שואפת, כי בבוא היום כשבשמיים ישאלו את השאלות וידרשו תשובות, אהיה מוכנה למעמד בהתאם, בלי גמגומים. ככה, נקי.

עם הילדה שלי יצאתי בזול, אבל שם? אסור לישון בעמידה.