מהי המידה המגונה ביותר, וכיצד להגיב כשהילדים מכעיסים?

1. הדרך הנכונה – הדרך המאוזנת: "הדרך הטוב והישר הוא, שירגיל האדם את עצמו ללכת בדרך אמצעי – לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות זולתם, וכן לא יהא עמל בעסקיו, אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה. ולא יקפוץ ידיו ביותר, וגם לא יפזר ממונו, אלא ייתן צדקה כפי מסת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות, וכן בשאר רוב המידות, מי שהולך בדרך האמצעי – נקרא חכם". (רמב"ם הלכות דעות פרק א')

2. מידת הגאווה – יש להתרחק לחלוטין: "אבל הגאווה היא מידה רעה מאוד, ואסור לאדם לנהוג בה אפילו במועט, אלא ירגיל עצמו להיות שפל רוח. ואיך תרגיל את עצמך להיות עניו ושפל רוח? כל דבריך יהיו בנחת, ראשך כפוף, עיניך יביטו למעלה וליבך למעלה, וכל אדם יהיה חשוב ממך בעיניך שהוא גדול ממך: אם הוא תלמיד חכם יותר ממך – הרי אתה מחויב לכבדו, וכן אם הוא עשיר ממך – גם כן אתה מחויב לכבדו, כשם שמצינו שרבי היה מכבד עשירים, ותחשוב שאם ה' נתן לו עושר, מסתמא היה רוח לכך. ואם הוא קטן ממך בחכמה או בעושר – תחשוב כי הוא יותר צדיק ממך, כי הוא אם עובר איזה עברה – נחשב כשוגג ואנוס, ואתה אם עברת עבירה – אתה מזיד. אם כה תחשוב תמיד, לא תוכל להתגאות וטוב לך". (סימן כט, סעיף ג)

3. ראוי להתרחק מאוד מהכעס: "וכן הכעס היא מידה רעה מאוד, וראוי לאדם להתרחק ממנה מאוד. וירגיל את עצמו, שלא יכעס אפילו על דבר שראוי לכעוס. ואם צריך להטיל אימה יתרה על בניו ובני ביתו – יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'כל הכועס, כאילו עובד עבודת אלילים, וכל מיני גיהנום שולטין בו'".

(צילום: shutterstock)

4. לא לכעוס, אפילו לדברים המכעיסים: "בעלי כעס, אין חייהם חיים. לכן ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא דרך הטובה ודאך צדיקים, שהם עלובין ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואין משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". (סימן כט, סעיף ד)

5. ראוי להרבות בשתיקה: "לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי תורה, או בדברים שהוא צריך לחיי גופו. ואפילו במה שצריך לצרכי גופו – לא ירבה דברים". (סימן כט, סעיף ה)

6. חשיבות האיזון בעבודת ה': "שמא יאמר האדם: הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, שמוציאין את האדם מן העולם – אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון. עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא יישא אישה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא ילבש שק וכדומה – גם זה דרך רעה היא ואסור הוא לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא. לפיכך ציוו רבותינו זכרונם לברכה, שלא ימנע האדם את עצמו אלא מן הדברים שהתורה אסרה לנו, ולא יאסור על עצמו בנדרים ובשבועות דברים המותרים". (סימן כט, סעיף ז)

7. הימנעות מוחלטת ממחלוקת: "אין להתקוטט בשביל איזה מצווה, כגון להתפלל לפני התיבה או לעלות לתורה". (סימן כט, סעיף ט)

8. האיסור לשכנע את חברו למכור לו חפץ מסוים: "כל החומד ביתו או כליו של חברו, או כל דבר שאין בדעת חברו למוכרו, והוא הרבה עליו רעים, או שהפציר בו בעצמו עד שמכרו לו – הרי זה עובר ב'לא תחמוד'. ומשעה שנפתה בליבו וחשב איך יקנה חפץ זה עבר ב'לא תתאווה', כי אין תאווה אלא בלב בלבד, והתאווה מביאה לידי חימוד. והקונה את הדבר שהתאווה לו, עובר בשני לאווין. ולכך נאמר: 'לא תחמוד ולא תתאווה"'. (סימן קפב, סעיף ה)