פוריות

"תמיד הייתה לנו תקווה שייוולדו לנו ילדים, גם כשלא היה סיכוי"

"כשקלטנו שהטיפול לא הצליח – משה בעלי מזג לנו כוס יין: 'לחיי הטיפול שיצליח בפעם הבאה'". בשיחה נוקבת ועוצמתית מתארת אריאלה בן ארי את התמודדותם כזוג חשוך ילדים. "היו לנו חיים מלאים ומאושרים", היא מדגישה

| י' כסלו התשע"ח |
בעיגול: אריאלה בן ארי (צילום אילוסטאציה: shutterstock)
אא

סיוון תשע"ב

ערב אביבי בשום. אנו יושבים בגינה הפורחת של ביתנו, שנתיים וחצי ביחד בפנסיה מוקדמת, נהנים מן הצוותא, מהלימודים, שמחים ומאושרים על כל הטוב שיש לנו. מדברים על החופשה המופלאה האחרונה שלנו, שחגגנו לרגל יום הולדתי החמישים ושישה. החיים מאירים לנו פנים.

אנו שרים, לומדים, מטיילים ומארחים, ואנו מלאי סיפוק, אושר ושמחה, אף על פי שלא זכינו לילדים משלנו. משה, בעלי, טוב לי מעשרה בנים, ויחד אנו מעפילים לגבהים, חשים שלמות מאין כמוה, כזוג.

במילים אלו פותחת אריאלה בן ארי את סיפרה 'הולך תמיד אתי' – ספר שכתבה על חייה עם בעלה משה. ספר על עשרים שנה בהן הם ניסו ללא הצלחה להפוך להורים, על שלושים וחמש שנות נישואין שהצמיחו אותם לגובה, וגם על תשעה חודשים של ניסיון נוראי בו התמודד בעלה עם מחלת הסרטן שהתגלתה בגופו והובילה לקטיעת כל רגלו עם חלק מהאגן, ובהמשך התפשטה ושלחה גרורות נוספות, עד שגרמה לפטירתו בטרם עת.

כריכת הספר של אריאלה בן ארי

אבל הספר לא מדבר רק על התמודדות וקושי, אלא גם על הרבה אמונה, תקווה וראיית האור. כי לאורך כל המסלול בו צעדו אריאלה ומשה במהלך השנים, הם תמיד התמקדו ב'יש', ומדהים לראות עד כמה שהיה כזה, והרבה.

כאשר יושבים לשיחה עם אריאלה דומה כי הזמן עוצר מלכת. היא אישה מרתקת ובעלת לשון צחה, פתוחה וזורמת. את הספר היא כתבה מתוך תחושה ברורה שהסיפור האישי שלה יכול להשפיע גם על אחרים, ואם כך הדבר אז היא מעוניינת לחלוק אותו ולשתף. נכון שזה פוגע בפרטיותה, אבל מה לא עושים למען הכלל?

למען האמת, רגע לאחר קריאת הספר כבר קשה להחליט מיהו זה שמעניק את ההשראה - האם משה שהתמודד באופן מופלא עם מחלתו, או אריאלה שלא עזבה אותו לרגע, או שאולי שניהם גם יחד? כי זהו סיפור של אמונה, אהבה, ובהחלט גם של ניצחון.

 

טוב לך מעשרה בנים

"הפעם הראשונה בה הכרתי את משה הייתה כאשר התחלתי לעבוד בבנק בעפולה", מספרת אריאלה. "בשנות העשרים המוקדמות לחיי התקבלתי לעבודה בבנק והמשכתי לעבוד שם במשך 32 שנה. כבר בתחילת העבודה הכרתי את משה והחלטנו לצאת לפגישה משותפת".

מהר מאוד, כבר אחרי מספר פגישות, הם הרגישו שמדובר במשהו רציני, ואז אריאלה חשה חובה לספר למשה על כך שהיא עברה באותה שנה ניתוח בטן גדול שבעקבותיו אמרו הרופאים שייתכן שיהיה לה קושי להרות. "כמובן שבאותה שיחה לא העליתי בדעתי לרגע שלא אזכה להיות אמא. אבל בכל זאת יידעתי אותו".

משה הבעל של אריאלה

ואיך הוא הגיב?

"משה ענה לי מיד: 'ואת זה את סוחבת אתך כל השנה? הרי הדבר בכלל לא תלוי בידינו, אנחנו רק צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו והכל יהיה לטובה'".

אריאלה מציינת כי בהמשך, אחרי חמש שנות נישואין שלא צלח בידם להביא ילדים, היא אמרה לבעלה: "עדיף שניפרד, אני כל כך נקשרת אליך, ואם נחכה עוד, יהיה לי עוד יותר קשה לוותר עליך". הפעם משה בחר להגיב בהומור: "את תקועה אתי". אמר, "תשכחי מזה, אף אחד מאתנו לא הולך לשום מקום". בהזדמנות אחרת הוא גם הוסיף: "מה את חושבת, שאם ה' היה רוצה או מתכנן לי ילדים אז לא היו לי ילדים ממך? את חושבת שזה משהו שלך אישי אתו? הרי גם אני קשור לזה. אם צריכים להיות לי ילדים יהיו לי ממך ואם לא אז גם לא יהיו לי מאישה אחרת".

 

שוני, אתגר ואהבה גדולה

הם היו שונים זה מזו, ואריאלה מציינת שהאתגר בנישואין לא היה פשוט. "הוא היה מופנם ואני מוחצנת, הוא היה עושה מה שצריך ואני מה שאני רוצה, הוא תימני ואני אשכנזייה. אבל הייתה בינינו אהבה גדולה וזה מה שהחזיק אותנו. האמת היא שהיו שלבים בהם חשבנו שהנישואין שלנו הם טעות קשה, בגלל החיכוכים וגם בגלל הקשיים בפוריות. תהינו אם בכלל נכון לנו להיות ביחד, אבל עם הזמן האהבה כל כך התעצמה ונוצרה בינינו הערכה שאי אפשר לתאר במילים".

כבר בתחילת הדרך הם פתחו בבירור רפואי. "הבנו שיש צורך בהתערבויות ופנינו לטיפולי מבחנה. ניסינו שוב ושוב, עברנו עשרים הפריות מבחנה ללא הצלחה. אבל גם בזמנים הקשים חיינו תמיד חיים מלאים ומשמעותיים. היינו לומדים יחד וניסינו בכל דרך לשמוח ולשמח זה את זו וזו את זה ואת הסביבה.

"אני זוכרת שאחרי טיפול כואב שלא הצליח משה היה מעיר אותי: 'קומי אשתי, הציפורים מצייצות, השמש זורחת, בואי נלך למקום בטבע'. היינו יוצאים יחד והולכים לנחלים ולטבע, העיניים היו זולגות דמעות, אבל הלב היה מתעודד. כי היה טוב לנו ביחד. בכל פעם כשקלטנו שהטיפול לא הצליח – משה בעלי מזג לנו כוס יין: 'לחיי הטיפול שיצליח בפעם הבאה'".  

אריאלה מציינת שהחיים שלהם היו מאוד אמתיים, והיא מעידה: "כל דבר בחיים שלנו היה מאוד חזק – הייתה לנו אמת חזקה, שירה עוצמתית, הומור עוצמתי, וכמובן – אהבה מאוד-מאוד גדולה. הרגשנו כל הזמן שאנחנו צריכים להגשים את החלומות זה של זה. משה לדוגמא לא יצא מהארץ בשל העניין ההלכתי, אבל הוא ידע שזה החלום שלי, אז בכל שנה הוא אפשר לי לצאת לחו"ל עם חברה, ולמרות שהוא שנא שדות תעופה וטיסות, הוא המתין לי שם כשחזרתי עם זר פרחים ענק כשהוא שר בקולי קולות: 'הייתי בפריז וגם ברומא...'"

ועדיין, זה לא מזער את הקשיים. "בוודאי שהיו קשיים", אומרת אריאלה בכנות, "המון אכזבה והתרסקויות, כאבים פיזיים ונפשיים, כשהיו עושים לי זריקות או בדיקות, הדם היה משפריץ על האחיות, מרוב שהרקמות שלי היו מצולקות. הקושי הגדול היה לא לקנא באחרים, והייתה תמיד גם מחשבה של – 'אולי אני אשמה? אולי לא שמרתי מספיק, אולי לא עשיתי מה שצריך לעשות?' עשיתי עם עצמי עבודה במשך שנים עד שבאמת הצלחתי לפרגן לאחרים מכל הלב ולהבין שאף אחד לא לוקח את התינוק שלי, אף אחד לא מקבל הריון על חשבוני. הצלחתי אפילו לשמוח בשביל אחרים. משה עזר לי לא מעט בדברים האלו".

והיא גם מדגישה דבר נוסף: "אף פעם לא הסתכלנו על עצמנו כעקרים. זו הייתה עבורנו מילה בלתי אפשרית, גם לצוות המטפל לא אפשרנו לדבר אלינו ככה. בדיוק כמו שכיום אני לא מאפשרת לאיש להתייחס אליי כ'ערירית'. זה הגיע מתוך כך שהרגלנו את עצמנו להסתכל על המלא ולא על החסר, ולהודות על היש. זו הייתה ההסתכלות שלנו.

"ואגב", היא מוסיפה, "במרוץ המטורף של הצורך האדיר בכניסה להריון גם עברנו כל טיפול אלטרנטיבי אפשרי. עברתי סדרות שלמות של טיפולים כאלו, וכיום אני יכולה להביט על הכל בהשלמה, כי אני יודעת שאין דבר שיכולתי לעשות ולא עשיתי".

אריאלה גם מבקשת להדגיש: "במשך השנים הרגשנו לגמרי הורים, לילדים של חברים שלנו, לאחיינינו, והתמלאנו מכך. היו לנו חברים מכל המגזרים ובכל הגילים, גם גברים וגם נשים, והתמלאנו מהם. היו לנו חיים טובים ויפים".

אחרי עשרים שנה הם קיבלו החלטה להפסיק בטיפולים. "הפסקנו לטפל, אבל המשכנו לצפות לנס. תמיד האמנו שעוד יכול לקרות משהו. התחושה שלי לאור כל המסלול שעברנו היא שהגענו לעולם לצורך תיקון מסוים. ולצורך התיקון הזה לא היה לנו צורך בילדים. אולי התיקון שלנו היה זוגיות. אבל אם ריבונו של עולם לא הביא לנו ילדים, זה כנראה כי הם לא נדרשו לצורך התיקון שלנו".

לא שאלת את עצמך למה דווקא את?

"לא, לא שאלתי. ואני גם חושבת שזה לא יהיה הוגן לשאול. הרי במשך כל החיים כשזכיתי לאהבה כל כך גדולה ולבעל מדהים, אף פעם לא שאלתי למה ניתנה לי המתנה הגדולה הזו. אז למה שעכשיו אשאל?"

והיא גם מציינת דבר נוסף: "במשך כל השנים הרגשנו שיש לנו מעין תעודת ביטוח – הרי אחרי כל מה שעברנו, אין ספק שנזכה להזדקן יחד לפחות עד גיל תשעים, כי הרי 'את הניסיון שלנו כבר קיבלנו'. אבל זה כנראה לא ככה, כי בגיל 60 גילו אצל משה את מחלת הסרטן ואז החיים שלנו נעצרו".

בכתבה הבאה: אריאלה מספרת על המלחמה בסרטן, על קטיעת הרגל, ועל הפרידה מהחיים.

ליצירת קשר עם אריאלה בן ארי: arielabenari@gmail.com

הנקראים ביותר
הידברות שופס

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

65 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

בחסדך בטחתי - הרב יגאל כהן

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תניא לאנשים כמוך וכמוני

ספר קהלת עם פירוש 'נזר חכמה' של הרב זמיר כהן

חובות הלבבות עם פירוש כאיל תערוג - הרב אייל עמרמי

אמון - דקלה יוספסברג

לכל המוצרים