טורים אישיים - כללי

"ישבתי על הספה והדמעות זלגו ללא שליטה"

"אבא שבשמיים תמיד אתנו ולפעמים מנער אותנו קצת כדי שנוציא מעצמנו קצת יותר". יעל בסיפור ישועה אישי ומרגש

| כ"ג חשון התשע"ח |
(צילומי אילוסטרציה: shutterstock)
אא

"העולם מפחיד לאחרונה... הכל מפחיד!", אמרה לי שרית, מכרה טובה כשנפגשנו שוב בשביל המוליך לגן הילדים לאסוף כל אחת את הזאטוט הפרטי שלה.

"הממ...", עניתי בהיסוס, "צריך אמונה, צריך ביטחון בהשם", שיננתי כמו תלמידה טובה, למודת הרצאות של רבנים.

היא נאנחה והמשיכה: "כל כך הרבה צרות, כל כך הרבה חולים, כל יום שם חדש לתפילה לרפואה".

"הכל לטובה, הרי זה עולם התיקון, את יודעת, נקווה לטוב", המשכתי לשנן בלי לחשוב.

נראה לי שהיא הרגישה שמילותיי חלולות, נסוגה מעט ומלמלה: "שמעת שאברהם, בעלה של... היה לו כאב ראש פשוט... כמה ימים... וגילו את הדבר הנורא", היא התכווצה בדברה.

גם אני התכווצתי, שונאת לשמוע את הסיפורים האלה, עוד מישהו שהכרתי, ששמעתי, על מסלול הייסורים המטורף הזה.

הסיפורים האלו שמעכירים, מעציבים, מציקים פתאום בצהרי יום יפה כשכל מה שבא לי זה לחשוב מה להכין צהריים לילדים.

"השם ירחם, ישלח לו רפואה שלמה, לא על אף אחד מישראל" מיהרתי לסיים את השיחה.

לא רציתי לשקוע ולחשוב מה עובר על המשפחה שלו, על הילדים, רציתי לחזור מהר לשגרה המשעממת ונעימה שלי – צהריים, יום חול, ילדים, עבודה ודי.

החגים הגיעו ואיתם אוירה חגיגית ולחוצה כאחד. מסוחררים מצאנו עצמנו נעים בין קדושת בית כנסת לדג מרוקאי, בין צמרמורות של חרדה משיעור תורה לפני כיפור לבין מתכונים לעוגה של אחרי הצום, בין 'פטיש מסמר ניקח מהר' לבין הררי הוצאות מטורפות על סוכה חדשה, קישוטים, ואוכל ועוד אוכל...

בערב חג הסוכות סקרתי את הסוכה המושקעת ובעיקר את האורחים והילדים.

הרגשתי כאילו אני צופה בסרט מהצד... "עשינו את זה", חשבתי. "הנה הגענו לחג, הכול מוכן, האורחים נהנים, הילדים מקפצים...", נשענתי אחורה בסיפוק.

 

הכאב לא עבר, המשיך לכווץ, לדחוף, לשרוט ולפעום

כאב קטן ומפלח בצבץ לפתע בבטני ליד הטבור.

ניסיתי להסיח דעתי ממנו ולהתרכז בשיחה ליד השולחן. היה קשה, הכאב הציק לי.

לפני שעליתי על יצועי לשנת לילה הכאב פחת. הרהרתי לי שאולי אכלתי משהו לא טוב או ששריר התכווץ. נרדמתי.

בבוקר המחרת תוך שאני מנווטת בין הילדים לסעודת החג הבאה, שוב החל הכאב סביב הטבור להציק לי, שולח פעימות מכווצות, כאילו מזכיר בכוח שהוא שם ודורש התייחסות.

התיישבתי, נשמתי עמוק והשתדלתי שאיש לא ירגיש, לא רציתי להיות עוכרת השמחה.

טוב, אם ימשיך אלך לרופא מחר. יש רופא מחר? למה לא, בעצם...? מחר זה חול המועד.

אויש, אבל אין לי זמן לזה!  השיחה בתוך ראשי נמשכה: הדודה באה מחר, הולכים לטייל, הבטחנו לילדים... ועכשיו התור הזה נתקע לנו באמצע, זה יהרוס הכול.

זה הזמן ליישם משהו מכל ההרצאות התורניות ששמעתי... נזכרתי בכותרת "דבר עם השם!"

טוב, אז דיברתי אתו קצת. לא פשוט, כי אני לא עושה את זה הרבה.

אפילו שצריך, אני יודעת שצריך.

נזכרתי שרב מוכר אמר בשיחת חיזוק אחת שהוא אינו מבין איך יכול אדם בדורנו להחזיק מעמד בלי לדבר עם השם כמה פעמים ביום. אולי הוא צודק...

טוב... אז... "הקב"ה, אל רחום וחנון" ציטטתי פסוק שזכרתי, "נתת לנו חגים כדי לשמוח, ושמחת בחגך, אז הנה אני רוצה לשמוח בחיק משפחתי ולטייל מחר עם כולם וכאב הבטן הטורדני לא מרפא, אפילו קצת מדאיג. בבקשה תעשה שיעבור כהרף עין".

"יצא לי ילדותי ורדוד", הרהרתי כשסיימתי, "הלוואי וידעתי לדבר בלשון מליצית מרשימה, שארגיש ששווה שהקב"ה יקשיב בכלל".

למרבה הצער, הכאב לא עבר, המשיך לכווץ, לדחוף, לשרוט ולפעום.

במוצאי החג העזתי לפתוח אינטרנט ולחפש הסבר. לפי המיקום, העוצמה, התסמינים. המחשב לא אכזב.

עשרות עשרות של הסברים, תיאוריות והנחות, סוגי מחלות, קלות וקשות, תוצאות ואסונות ושאר השערות. תיאורים פרטיים של אנשים, בעיקר טרגדיות ואסונות...

חשתי מחנק בגרון. נזכרתי בשרית, שאמרה שהעולם מפחיד והכל מפחיד. פתאום גם העולם שלי הפך להיות מפחיד. כאילו נלחץ מעצמו מקש ה-Play בסרט מתח מפחיד ואני הגיבורה.

האינטרנט ניבא רעות גדולות לסוג הכאב שלי ולתסמינים שנלוו אליו. בצר לי פניתי אל בעלי ושפכתי לפניו את מר ליבי. "האינטרנט הורג את כולם, את לא יודעת? יהיה בסדר, יעבור", אמר.

נחושה שלא להרוס את הטיול המשפחתי יצאתי לתור את הארץ, נושכת שפתיים מידי פעם כשהכאב מתגבר, מנסה לא להתכופף הרבה, לא לזוז הרבה. אף אחד לא הרגיש, חדוות הטיול והאנשים כיסתה על הכול.

"מחר אלך לרופא", הבטחתי לעצמי.

 

הדמעות זרמו מעיניי ללא שליטה, התייפחתי כילדה קטנה

הלילה הגיע. הזאטוטים הלכו לישון עייפים אך מרוצים, הבעל נרדם על הספר.

נכנסתי לסוכה המוארת באור דק וקטן, מסביב חשכת הליל.

התיישבתי על הספה הגדולה שהכנסתי לסוכה בכוח רצון שאין כמותו. נזכרתי בערב החג: בעלי לא היה בבית והחלטתי שהשנה תהיה ספה בסוכה. כבדה ככל שתהיה. והיא הייתה כבדה. מאד.

ישובה על הספה עצמתי עיניים והמחשבות זחלו פנימה. מילותיה של שרית הדהדו בי.

"שמעת שאברהם, בעלה של... היה לו כאב ראש פשוט... כמה ימים... וגילו את הדבר הנורא"...

נשימתי נעשתה מהירה לפתע, הרגשתי תעוקה. איזה פחד. פחדתי אפילו מהמחשבה והיא פחדה ממני...

מצד אחד הרגשתי מוגנת, ישובה מתחת לסכך, עטופה, הרי כך אמורה הסוכה לגרום לנו להרגיש ברוחניות, מצד שני, הרגשתי זרוקה ומוטלת על האדמה מחוץ לסוכה, מחוץ למחנה.

אדור נדר! הלמה בי מחשבה. נזכרתי שבעלי אמר לי שאסור ואסור לנדור נדרים. אבל עכשיו זה מקרה חירום.

"הקב"ה!" שמעתי את קולי לוחש בהתרגשות, "הקב"ה! אם אלך לרופא ואבדוק מה הכאב הזה והכל יהיה בסדר, וזה יהיה משהו קטן, זניח, שניתן לתיקון, הפיך..." המשכתי לגלגל מילים נרדפות, "אני נודרת שאקרא נשמת כל חי!!! 7 פעמים! ברצף!"

נשימתי נעתקה. " וגם... גם אפרסם את הנס הזה של גילוי רחמים וחסד לקטנה ועלובה שכמותי! רק בבקשה תעשה שיהיה בסדר, שזה לא מחלה קשה..." הדמעות זרמו מעיניי ללא שליטה, התייפחתי כילדה קטנה. טוב שכולם ישנו עמוק ואף אחד לא שמע. אף אחד חוץ מהקב"ה.

שבוע אחרי חול המועד התפתלתי בכיסא ההמתנה לרופאה, לא מכאבים, מהמתנה דרוכה, מהולה באימה. היא עיינה בתוצאות האולטראסאונד, ולחצה קצת על הטבור.

"יש תשובה מה זה??? זה מסוכן?" נשמעתי היסטרית למדי, אפילו שניסיתי שלא.

היא חייכה קצת.. יש לך בקע קטנטן בבטן. בקע טבורי.

"מה??? מה זה? נשברה לי הבטן???" כמעט בכיתי והיא כמעט צחקה.

"דופן הבטן עלולה להיבקע מעט כשמרימים דברים כבדים מאד או מבצעים מאמץ חד מידי, זה די שכיח. במקרה של בקע גדול יש הליך רפואי פשוט לא פולשני לאיחוי, במקרה של בקע קטנצ'יק כמו שלך, הולכים הביתה ומפסיקים להרים דברים כבדים. כואב לך עדיין?"

"כמעט ולא. תגידי... זה משהו ממש חדש, נכון?"

"כן, טרי מאד, ניכר שקרה ממש לאחרונה".

והיא צדקה. בבת אחת הלמה בי התמונה של עצמי מרימה בנחישות מטורפת ספה עתיקה וכבדה, כי השנה הבטחתי לעצמי שתהיה ספה בסוכה... אותה ספה שישבתי עליה ונדרתי, ובכיתי.

 

אבא שבשמיים תמיד אתנו ולפעמים מנער אותנו קצת כדי שנוציא מעצמנו קצת יותר

לפני כמה ימים פגשתי שוב את שרית. חיבקתי אותה בחמימות. "תגידי.. מה עם אברהם?"

"ברוך השם, גילו בזמן, זה עוד קטן, הוא התחיל טיפול. אני מתפללת עליו". ענתה מיד, מופתעת שהתעניינתי.

שרית הצדיקה, יש לה רשימה כאורך הגלות של שמות של חולים וכל אימת שהיא שומעת על מישהו היא מוסיפה לרשימה.

"אפשר לעזור להם, למשפחה, במשהו?" שאלתי במבוכה קלה.

"אתמול אשתו ביקשה שאולי יעזרו קצת עם הילדים כי היא נוסעת איתו לטיפולים".

(צילום: shutterstock)

עיני אורו. ידעתי ששמירה על ילדיהם הקטנים היא חסד של ממש.

"אני אתקשר אליה! חייבים לעזור. ו... מה את עושה עם רשימת שמות החולים?" שאלתי בכנות.

"קוראת תהילים בשבילם, לפעמים מפרישה חלה..., כשאני מספיקה, את יודעת עם הילדים והכל, בקושי מגיעה לעצמי... ולזה", היא כמעט התנצלה.

"את צדיקה! והגיע הזמן שגם אני במקום לשנן ולצטט דברי חוכמה - איישם משהו בעולם. משהו שאולי ישנה".

היא הביטה בי כלא מבינה.

"אפשר להעתיק ממך את הרשימה... שגם אני אתפלל עליהם? לפחות מידי פעם..."

"באמת?? תמיד נראה לי שקצת לא נעים לך הסיפורים שלהם... אבל אשמח לתת לך, ככל שיתפללו, אולי ייוושעו".

"באמת היה לי לא נעים, הסיפורים האלו, אבל עכשיו בעיקר לא נעים לי מהקב"ה", אמרתי בחיוך ענק.

לקחתי את הרשימה והבטחתי לקב"ה שבלי נדר, ממש בלי נדר, פעם בשבוע, אקרא פרקי תהילים בשבילם. וכך אני עושה.

את הנדר שנדתי בסוכה קיימתי: קראתי בכל ליבי נשמת כל חי, 7 פעמים ברצף... נותר לפרסם את דבר ישועת הקב"ה ליראיו כדי לחזק ולהתחזק.

ואת זה אני עושה עכשיו דרך הידברות היקרים.

והמסר? פשוט לזכור שאבא שבשמיים תמיד אתנו ואוהב אותנו ולפעמים מנער אותנו קצת כדי שנוציא מעצמנו קצת יותר.

קצת יותר מלצטט דברי תורה ואמרות חכמות, אלא באמת לחיות אותן.

קצת יותר מלצקצק בלשון ולהגיד "השם יעזור" אלא לעשות משהו כדי לעזור.

קצת יותר אכפתיות כלפי צרות של אחרים, קצת יותר חמלה, קצת יותר תפילה.

קצת יותר מעשי חסד.

בברכת בריאות איתנה ורפואה שלמה לכל הזקוקים,

יעל. (שם בדוי)

הנקראים ביותר
הידברות שופס

אליהו שירי - אמונה - הכלי להשגת השפע

160לרכישה

מוצרים נוספים

הריני מאמין - מאיר גור ואליהו שירי

פאזל - הכותל המערבי - 250 חל'

כיצד ננצל מהכעס?

סט מעמד לחלה עם כיסוי חלה

א אידישע קאפ 2

שו"ת יביע אומר - חלק י"א

לכל המוצרים