פרשת תזריע-מצורע

היתוש שהחליט להיות צמחוני

להרחקת המצורע מהחברה ובידודו, יש ערך מוסף. כשהמצורע יושב בדד יש לו הזדמנות פז לפגוש אדם מדהים, שייתכן שזמן רב הוא לא פגש – את עצמו. תובנות מפרשת תזריע מצורע

| כ"ו חשון התשע"ד |
אא

זה שנים ארוכות שהאנושות מתחבטת בשאלה איזו בריאה "נעלה" יותר – האדם או כל אחד אחר מבעלי החיים הרבים הפזורים ברחבי הגלובוס. אני מבקש מראש את סליחתו של מי שייפגע מההשוואה - אבל הבה נתבונן ביתוש הבית המצוי, כן, אותו יצור טורדני כל כך...

איני מכיר את האנטומיה של היתוש משום שאינני זואולוג - בכל אופן לעת עתה, אולם במבט שטחי נראה שהיתוש הינו יצור חכם מאוד. גופו הקטנטן מכיל את כל האברים הנצרכים לקיומו, לב, כליות, עיניים וכו', גופו מכיל מיליוני חיידקים ונגיפים שמסתובבים בתוכו כמו בתוך ארמון רחב ידיים. חוש הריח שלו מפותח בערך פי מאה משל האדם, וכשהוא מזהה את "טרפו" הוא "נוחת" עליו כדי לשאוב ממנו דם. בשלב הראשוני, מורח היתוש חומר הרדמה על העור כדי שהאדם לא ירגיש את העקיצה, כך שהכאב מופיע רק אחרי העקיצה עצמה. עד שהאדם "מרביץ" לעצמו כדי לחסל את היתוש, זה האחרון כבר מזמן התעופף לו והאדם הכה את עצמו לחינם... אגב, המדענים טוענים, שהכוח שהיתוש מפעיל כדי להצליח לחדור מבעד עור האדם, זהה באופן יחסי לכוח שהאדם צריך להפעיל כדי להחדיר אצבע לקיר בעובי ארבעים סנטימטרים...

המעניין הוא, שהיתוש לא למד את המידע הזה בכל מיני פקולטות יוקרתיות ובמרכזים אקדמאיים, אלא הכל מובנה בו "בילד אין" עם רגע יצירתו. כשהיתוש עוקץ אותנו, או כשהוא מפריע לנו להירדם בגלל שכנפיו נעות במהירות של ארבע מאות סיבובים לשנייה, הוא מבחינתו עושה את הדבר הכי נכון עבורו ואת מה שהוא צריך לעשות...

לא נראה אף פעם יתוש שמחליט להיות צמחוני ולאכול מהיום רק חסה וגזר בדיוק כמו שלא נראה שפן שמחליט לאכול שווארמה, בקיצור, היתוש עושה את מה שהוא צריך לעשות בלי לזייף...

הרעיון נכון לגבי כל בעל חי מכל סוג שהוא, חוץ "מבעל חיים" אחד. יודעים מיהו? נכון, האדם...

האדם הוא היצור היחיד שמסוגל לאכול במודע מאכלים שמזיקים לבריאותו, ללעוס מול נופי הודו כל מיני צמחים שמשבשים את דעתו, ובנוסף, הוא יכול להשקיע חלק גדול מחייו "בעסקים" שמרחיקים אותו מן המטרות האמיתיות של חייו, אגב, אמרתי את זה בניסוח עדין...

מדוע אני מזכיר זאת?

פרשתנו, פרשת תזריע ופרשת מצורע הבאה אחריה, עוסקת בפרטי טומאת וטהרת האדם. היא מרחיבה רבות בדיני היולדת, בדיני המצורע ובעוד כמה סוגים של טומאות. הנושא של טומאה וטהרה מצריך הבנה מעמיקה ודורש עיון רב, משום שנושא זה "זוכה" לכל מיני ספקולציות שונות ומשונות שאין ביניהם לבין האמת מאומה, מומלץ בחום לכל שוחרי האמת להעמיק בנושא מרתק זה.

במאמר זה נתמקד בנושא המרכזי של הפרשה - בדיני אדם שקיבל צרעת בגופו, אך נקדים לשם כך הערה מעניינת.

המתבונן בסדר הפרשיות מגלה, שהתורה עוסקת קודם בעניינם של בעלי החיים – מי מהם מותר באכילה ומי מהם אסור, אלו בעלי חיים מטמאים במותם ואלו לא – את כל זה למדנו בפרשת שמיני, ורק אחר כך – בפרשיות תזריע ומצורע, התורה "מתפנה" לעסוק בעניינם של בני האדם. על פניו, היה מן הראוי, שהתורה תעסוק קודם בעניינו של האדם – נזר הבריאה, ורק לאחר מכן בעניינם של בעלי החיים, והנה משום מה, התורה בחרה להתעסק קודם בעניינם של הלטאה והעכבר (פרק יא', כט' – ל') ורק אחר כך בעניינו של נזר הבריאה – האדם.

הלא דבר הוא.   

מי שמתייחס לעניין הוא רש"י בפסוק הראשון בפרשה. רש"י מביא את דבריו של רבי שמלאי, אחד מבעלי האגדה בתלמוד: "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". זאת אומרת, כשם שבששת ימי הבריאה, ברא אלוקים קודם את בעלי החיים ורק אחר כך את האדם [הדגים והעופות נבראו ביום חמישי, שאר בעלי החיים נבראו ביום השישי ואחרי שהם נבראו נברא האדם], כך כשהתורה עוסקת בדיניהם היא עוסקת קודם בדיניהם של בעלי החיים, ורק אחר כך בדיני האדם.

השאלה שצריכה להישאל היא, מדוע אם כן נברא האדם אחרון למעשה בראשית, מדוע אלוקים לא "העניק" לו את הכבוד הראוי ולא ברא אותו ראשון לנבראים?

התלמוד במסכת סנהדרין (דף לח') דן בשאלה זו, והוא מביא מספר תשובות. אחת התשובות מובאת  בדרך משל. משל לאדם שהזמין אל ביתו אישיות חשובה לארוחת ערב משותפת. כיצד מתכונן בעל הבית לקראת בואו של האורח? קודם הוא מנקה ומארגן את הבית, מכין את הארוחה ומסדר את השולחן, ורק אחרי שהכל מוכן הוא מכניס את האורח אל ביתו, שהרי זה לא מתאים שהאורח החשוב ימתין לניקיון הבית ולשאר ההכנות. כך גם עשה הבורא, כיוון שהעולם נברא עבור האדם ולהנאתו, ברא אלוקים קודם את העולם על מרכיביו הרבים, ורק כשהכל היה מוכן הוא הביא את האדם, שהרי הכל נברא לצורכו...

התלמוד מביא תשובה נוספת, עמוקה ומהותית: "שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית". זאת אומרת, אמנם האדם הוא נזר הבריאה, אולם יש חשש שהאדם "ירגיש יותר מידי טוב" עם עצמו, וינצל את מעמדו להתרברבות יתר ולהתנשאות שלילית, ולשם כך, כדי שלא תזוח דעתו עליו, אלוקים ברא אותו רק אחרי שאר בעלי החיים.

נבאר יותר. לא כל אדם ראוי לזכות בתואר "נזר הבריאה". אדם שרוצה לזכות לתואר הנכסף עליו למלא את ייעודו כמו שצריך, אולם אם הוא מנצל את ייחודיותו וכוחותיו לדברים שליליים, אומרת לו התורה – הי! בן אדם! מה אתה "מתלהב", אפילו היתוש נברא לפניך... זאת אומרת, כשאדם חי את חייו באופן שגוי ומוטעה, הוא עלול למצוא את עצמו בדרגה פחותה מבעל חיים מצוי, משום שבעל חיים עושה את "מלאכתו" נאמנה, ואילו האדם מזייף משהו...

העובדה שהאדם נברא אחרון למעשה בראשית, אמורה להכניס את האדם לפרופורציות נכונות ולתת לו מבט נכון על מעמדו ומצבו.

יותר מכך. דוד המלך כותב בתהילים "אחור וקדם צרתני" (מזמור קלט') – האדם נברא אחור וקדם. על פניו יש כאן פרדוקס, איך אפשר לומר על דבר שהוא אחור וקדם, או שהוא אחור, או שהוא קדם, הלא כן? חכמים במדרש (ויקרא רבה יד', א') מבארים, שאכן תלוי מיהו האדם, זכה, אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית – זאת אומרת, שאתה קודם במעלתך ובחשיבותך לשאר הנבראים ואתה תכלית כל הבריאה, לכן אתה מגיע לבריאה ערוכה ומוכנה. ואם לא זכה אדם, אומרים לו יתוש קדמך, היתוש עדיף עליך...

בידי האדם ישנה הבחירה, האם להיות קדם למעשה בראשית או להיות אחור למעשה בראשית...

אגב, הרעיון של הדואליות הזו, בא לידי ביטוי בעובדה, שהאדם הוא היצור היחיד מבין שאר בעלי החיים, שיכול להיות גם טמא וגם טהור בעודו בחיים. זאת אומרת, בעל חיים, כל עוד שהוא בחיים, לא יכול לקבל טומאה, רק כשהוא מת, נבלתו הופכת לטמאה והיא מטמאת את מי שבא איתה במגע (לא כל בעלי החיים מטמאים במותם, ניתן לעיין בפרשת שמיני בפרטים), ואילו אדם, גם בעודו בחיים ישנם מצבים שהוא נהיה טמא, כי כשאדם לא מממש את "האדם" שבו, הוא יכול להיות יותר גרוע מבעל חיים מבחינה רוחנית...

זו כוונת דוד המלך – "אחור וקדם צרתני", ביד האדם מצויה ההחלטה, האם לתת ביטוי משמעותי לנשמה שלו ולהיות קודם במעלתו לשאר הנבראים, או ללכת שבי אחר יצריו ותאוות גופו, וכך הוא בעצם "מצדיק" את עובדת היותו אחרון למעשה בראשית...

זו הסיבה שפרשיות תזריע מצורע, העוסקות בטומאות האדם, באות לאחר פרשת שמיני העוסקת בבעלי החיים, משום שכשאדם מקבל צרעת – כפי שמיד נראה - זה מהווה סימן שהוא מעל בתפקידו וממילא כעת הוא בדרגה פחותה מהעכבר המצוי, משום שהעכבר תמיד עושה את מה שהוא צריך לעשות...

כעת נתייחס מעט למושג "צרעת".

התורה מאריכה רבות בתורת המצורע על כל פרטיה, באופני הזיהוי, בתהליך "ההחלמה" ואופן הכפרה. כל בר דעת מבין, שאם התורה מאריכה כל כך בעניינו של המצורע, ודאי שטמון כאן רעיון חשוב מאוד, משום שאין שום מחלה גופנית שהתורה מתייחסת לעניינה, ודאי שלא מאריכה כל כך. בדרך כלל התורה משאירה לרופאים שבכל תקופה לאבחן נכון את המחלה ולנסות לרפא אותה. הנגע הגופני היחיד שהתורה מייחדת עבורו שתי פרשיות הוא נגע הצרעת.

נצטט את לשונו הזהב של רבי שמשון רפאל הירש על פרשה זו: "הלכות נגעים – יותר מכל שאר חלקי התורה – שימשו מקור לדעות המשובשות על 'אופיים הסניטרי של חוקי תורת משה'. אכן, המבט השטחי יכול למצוא סימוכין לכך. שהרי לכאורה מדובר כאן במחלות – במחלה מדבקת, הנפגעים ממנה נשלחים לבידוד, לשם איזו מטרה אם לא כדי למנוע הדבקה? היה די בכך כדי לקבוע את אופיין של הלכות אלה, כל עצמן לא באו אלא לשמור על בריאות העם כביכול, והכהנים המשמשים במסגרת זו אינם אלא חכמי רפואה. אולם מכל הרשימה הפתולוגית של מחלות אנושיות הוצאה דווקא 'מחלת הצרעת', רק כנגדה ננקטו אמצעים משטרתיים, נראה אפוא, שהיהודים סבלו ביותר ממחלה איומה זו, והבדייה של טציטוס – כאילו נתגרשו היהודים ממצרים בעטיה של צרעתם – יש לה, כנראה, על מה שתסמוך!" (פירוש רש"ר הירש, ויקרא יג', עמוד ריג').

הרב הירש מביא כמה ראיות שמוכיחות בעליל, שנושא הצרעת לא קשור כלל למחלה גופנית טבעית, אלא הרבה מעבר לכך, נביא כמה מראיותיו.

אחד מתהליכי טהרת המצורע הוא הרחקתו מחוץ למחנה ישראל – "בדד ישב מחוץ למחנה" (ויקרא יג', מו'). העובדה שהתורה מבודדת את המצורע ושולחת אותו מחוץ למחנה, נתפסת כביכול כדאגה לשלום הציבור מבחינה רפואית וכבניית מערכת היגיינה ציבורית. אולם עיון בפרטי ההלכות מוכיח כמו אלף עדים שלא כך הדבר. נעיין בכמה מהם, ונראה שכל פרשת המצורע לא קשורה להיבט רפואי טבעי כלל ועיקר.

א. התורה מציינת, שאם הצרעת כיסתה את הגוף כולו, האדם טהור – "ואם פרוח תפרח הצרעת בעור, וכיסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן, וראה הכהן והנה כיסתה הצרעת את כל בשרו, וטיהר את הנגע... טהור הוא" (ויקרא יג', יג'). נו, אם הרחקת המצורע מהחברה נובעת בגלל חשש הידבקות, מה ההיגיון להשאיר אותו בתוך החברה דווקא כשהמחלה נמצאת בשיאה – כשכל הגוף נגוע?

ב. אחד מסוגי הצרעת הוא צרעת הבתים – "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, וצווה הכהן ופינו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית" (ויקרא יד', לד' – לו'). זאת אומרת, אם אדם רואה כמין נגע באחד מקירות ביתו, ייתכן מאוד שזו צרעת ועליו לקרוא לכהן שיבדוק את הנגע ויכריע האם זו צרעת והבית על תכולתו נטמא, או שזהו סתם עובש...

ממתי שמענו על מחלת בית מדבקת? ובנוסף, גם אם נניח שבימי קדם היו מחלות לבתים, מה ההיגיון של התורה לצוות לפנות את כלי הבית לפני שהכהן מגיע – "וצווה הכהן ופינו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית", הרי אם הבית מדבק והכלים נדבקו במחלה, יש להשאירם בבית ולא להוציאם החוצה – "והרי זו התנהגות מוזרה מטעם "משטרת התברואה", היא מסלקת בגדים, מיטות וכלים החשודים כספוגים בחומר ההדבקה כדי לחוס על בעליהם" (לשון הרב הירש)... 

ג. אם הצרעת זוהי מחלה מדבקת וזו הסיבה לבידוד המצורע, ההיגיון מורה שבזמנים מיוחדים של התכנסות המונית, אירועים משפחתיים או כנסים מיוחדים – על המצורע להיזהר שבעתיים כדי שחלילה לא ידביק את ההמונים, והנה, קובעת ההלכה, שדווקא באותם זמנים הכהנים "יוצאים לחופשה", הם לא רואים נגעים ולא מבודדים מצורעים, כך כותב הרמב"ם - "חתן שנראה בו נגע, נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, וכן ברגל (באחד משלושת רגלים) נותנין לו כל ימי הרגל" (רמב"ם, הלכות טומאת צרעת פרק ט', הלכה ח'), זאת אומרת, אם אדם רואה נגע צרעת בחג, הוא לא צריך להראות את הנגע לכהן ועליו להמתין עד סוף ימי החג. הלא דבר הוא, דווקא בזמן שעם ישראל עולה בהמוניו לירושלים - לבית המקדש, כשהצפיפות רבה ויש חשש להידבקות המונית - דווקא אז המצורעים יכולים להתהלך בחופשיות בינות להמונים...

וכן אם חתן רואה נגע בשבעת ימי המשתה שלו, ימים בהם הוא מוקף במשפחה ובחברים – עליו להמתין עם ראיית הנגע עד סוף שבעת ימי המשתה שלו. אם בידוד המצורע נעשה מסיבות בריאותיות, היה מן הראוי שדווקא בימי התכנסות אלו יהיה עליו להתרחק ולהיזהר שבעתיים מלהדביק אחרים...

הרב הירש מאריך להביא ראיות נוספות, אולם נסתפק במה שהבאנו.

הראיות שהבאנו מביאים אותנו לכלל מסקנה ברורה – מחלת הצרעת עליה מדברת התורה איננה מחלה מידבקת, ואין זו הצרעת שאנו מכירים מספרי הרפואה (מחלת הנסן) והתורה כלל לא עוסקת בריפוי המחלה ובמניעתה...

התורה מדברת על משהו אחר לגמרי.

כדי להבין את הרעיון, נצטט את דבריו הנפלאים של הרמב"ן, בפסוק העוסק בצרעת הבגד – "זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים. אבל בהיות ישראל שלמים להשם, יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו" (רמב"ן, ויקרא יג', מז'). נבאר את דבריו.

הנגעים אינם באים בנסיבות טבעיות חומריות, אלא בנסיבות רוחניות בלבד! כשעם ישראל היה במצב רוחני מרומם וכשהם היו שלמים ויראים, הקדוש ברוך הוא פתח איתם "ערוץ תקשורת" ישיר, דרכו הם ידעו את מצבם הרוחני האמיתי. כשאדם מישראל לא נהג כפי שראוי לנהוג, הקדוש ברוך הוא, מתוך רחמים ואהבה, הדליק לו "נורית אזהרה", שיידע שמשהו לא בסדר, וכך יידע האדם שעליו לשפר את דרכיו.

במילים אחרות, הנגעים באים על האדם מתוך רחמים ואהבה – "את אשר יאהב השם יוכיח" (משלי ג'), השם קורא אליו מן השמים כמו אבא אוהב שקורא לבנו להתקרב ולא להתרחק יותר מידי מחשש שיקרה לו משהו. נצטט את דבריו של רבי ירוחם ממיר, בספרו "דעת תורה" (עמוד פח'): "כשאדם רואה אלה המראות המשונות וכן כל הנגעים כי יהיו באדם, הלא עליו להתבונן בהם, ולהסיק כי יש כאן משא ומתן שמנהלים איתו מן השמים, השם הוא כאן המדבר איתו, להעיר אזנו על עברות שבידו", ובהמשך הוא מוסיף (עמוד פט'): "הוא סוד כל עניין הנגעים... הכל רק "הצלפת שוט, משיכה במושכות", לעוררך להקיצך וללמדך, להכיר כי מדברים עמך, להורותך כי מלמדים את הדרך תלך בה". 

חכמים כותבים, שעונש צרעת בא בין היתר כתוצאה מעוון לשון הרע. הרמב"ם, שהיה מגדולי הרופאים בהיסטוריה, התייחס לעניין זה - "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע" (הלכות טומאת צרעת, פרק טז', י'). זאת אומרת, נגע הצרעת בא בעיקר לאדם שדיבר לשון הרע על חברו, במידה כנגד מידה. כך כותב התלמוד (ערכין טז') – "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב". זאת אומרת, כשאדם מספר לשון הרע מטרתו לגרום לחברה להתרחק מנשוא הסיפור, הוא מספר עליו דברים שליליים שיגרמו לחברה להתרחק ממנו, לכן, במידה כנגד מידה, המספר מקבל צרעת ועליו לשבת בדד...

להרחקת המצורע מהחברה ובידודו, יש ערך מוסף. כשהמצורע יושב בדד יש לו הזדמנות פז לפגוש אדם מדהים, שייתכן שזמן רב הוא לא פגש – את עצמו. כשאדם רחוק מהמולת העיר ומתכתיבי החברה, נפתחות בפניו דלתות פנימיות והוא מסוגל לגלות בתוכו עולם עשיר, עולם פנימי עצום. הוא חושב על משמעות חייו והוא מעלה תובנות שיכולות להוביל אותו מכאן ולהבא לעתיד טוב יותר, זוהי מטרת ההרחקה שלו...

נסיים במשל שיבהיר לנו את חומרת מעשה סיפור לשון הרע. נדמיין לעצמנו שאנו יוצאים "לסיור" בקומת הניתוחים של בית החולים. אנו רואים חדרים חדרים ולא יודעים אילו חולים נמצאים בתוכם. כיצד נוכל לדעת מה מצבו הרפואי של כל אחד מהם? פשוט מאוד, אם נראה חולה נכנס, ויוצא כעבור חצי שעה, נדע שהוא עבר טיפול קל ומהיר, אם נראה חולה שיוצא כעבור ארבע שעות, נדע שהוא עבר טיפול מורכב יותר, ואם נראה שסביב חדר מסוים ישנה המולה חריגה, רופאים נכנסים ויוצאים ואחיות מביאות מכשירים מכל מיני סוגים, נדע שבפנים שוכב חולה במצב רפואי מאוד קשה. לרוב, רמת הטיפול ומורכבות הרפואה מעידה על רמת המחלה.

כלפי מה הדברים אמורים? בתורה ישנן כמה סוגי כפרות, חלקן "פשוטות" וחלקן "מורכבות". ישנם עוונות שצריך להביא עליהם קרבן חטאת, ישנם חטאים שצריך להביא עליהם קרבן אשם, ואילו כאן, במצורע, הליך הכפרה כל כך מורכב – בדידות נגזרת עליו, הוא צריך להביא קרבן ציפורים, עץ ארז ואזוב, חייב טבילה במקווה, גילוח השיער, קרבן כבשים... (ניתן לעיין בתחילת פרשת מצורע בכל פרטי הטהרה).  ההליך המורכב של כפרת המצורע, מעיד על חומרת עוון לשון הרע...

ייחודיות האדם על פני שאר בעלי החיים באה לידי ביטוי בכוח הדיבור שלו. בפרשת בריאת האדם נכתב "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'), מה הפירוש "נפש חיה"? תרגום אונקלוס מתרגם – "לרוח ממללא" – כוח הדיבור. הדיבור מאפיין את האדם, זוהי מהותו וזוהי ייחודיותו, לכן, כשאדם פוגע בכוחו המהותי והעיקרי על ידי דיבור לשון הרע, הליך ההחלמה ארוך ומורכב...

יש כל כך הרבה מה להאריך בעניין המצורע, אולם המסגרת אינה מאפשרת להרחיב יותר מכך, נסיים בתפילתו המפורסמת של רבי אלימלך מליז'נסק – "אדרבה, תן בליבנו, שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו, בדרך הישר והרצוי מלפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה"...


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (89 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים