אמנות ואמונה

גדי פולק: "כאמן חרדי, לא כל דבר אני יכול לצייר"

האומן והצייר גדי פולק מספר על המגבלות שיש לו כאומן חרדי, על דברים שהוא לא יצייר לעולם, וגם על דברים שההלכה אוסרת לצייר. ומהם הפתרונות?

| ד' שבט התשע"ז |
אא

כולנו מכירים את דברי רש"י על הפסוק: "אין צור כאלקינו" – אין צייר כאלוקינו (שמואל א' ב' ב'). גם בלי להתפלפל ולהעמיק יותר מדי, ניתן להפיק שני לקחים מעצם ההשוואה של בורא העולם לצייר: עצם ההשוואה רומזת על הקשר ועל דמיון מסוים של האומן אל הקב"ה. מצד שני, פשוט שזה לא דמיון מוחלט, אלא ההקבלה היא מצומצמת. על מנת להבין מהם קווי הדמיון בין מלאכת האמן למלאכת הקב"ה, ומהם נקודות השוני, במה האומן דומה אל הבורא ובמה הוא שונה כל כך, ננסה להבין את מהות ההבדלים  המהותיים של מקצוע הציור, משאר העיסוקים היצירתיים והאומנותיים (לדוגמא: צילום).

 

ההגבלות והידיים הקשורות 

כעקרון, כל אומן מצייר בסגנון ובאמצעים ש"בא לו", ואיך שהוא רואה ונושם את המציאות. אך עם כל הכבוד, זה לא התפרעות מוחלטת, אלא הוא עדיין נשאר מחויב להמון חוקים וכללים.

הכללים רק מתעצמים כאשר מדובר באמן יהודי, כיון שנוסף כאן עול נוסף, עול של גדרי ההלכה, שאין כאן המקום לפרט את כולם. בשביל לדבר עליהם כפי הראוי, נצטרך לכתוב מאמר נוסף, ואולי אפילו ספר שלם. לענייננו, נביא רק דוגמא אחת: איסור יצור תמונת השמש, הירח והכוכבים. השולחן ערוך (יו"ד סי' קמ"א סעיף ד') פוסק שאסור לא רק לפסל את המאורות (כמו שאסור לפסל דמות אדם), אלא אפילו לצייר את השמש והירח – אסור. זה אתגר לא פשוט – איך הצייר היהודי הכשר יכול להסתדר במלאכתו ולעשות ציורים שתמיד חסרים בהם גרמי השמיים הללו?!

אז ברוך השם יש פתרונות. האיסור הוא דוקא לצייר את הכוכב שלם, אבל אם חלק מהכוכב מוסתר – מותר לצייר שמש וכוכבים. אז הנה כמה דרכים לעשות את זה:

1 – איור מתוך "פלאי האלף – בית" , 2 – מתוך "לכתך אחריך במדבר" , 3 – הצד האחורי של עטיפת "גאותניק" (חלק ב')

כלומר, על ידי הסתרת קטע כלשהו של הכוכב, יש ציור אותנטי ואומנותי ללא כל התפשרות הלכתית:

פרט לשאלות ההלכתיות, כל אמן צריך לסבול משא של מגבלות אתיות. לדוגמא, כאשר הרב ברוך צ'ייט הציע לי לצייר בהגדה של פסח זקן יהודי עם אצבע כרותה (המדרש אומר שכל היהודים במצרים, בלי יוצא מן הכלל, היו בעלי מום) – התקוממתי. זה היה נראה לי מדי אלים. כפשרה, הסכמתי לחבוש את אחת האצבעות של הזקן המעונה. ואפילו הפשרה הזאת לא סיפקה כמה "רודפי שלום" שבאו אלי בטענות…

כאשר צאצאיי התמימים הביאו אלינו הביתה איזה ספר קומיקס על דוד המלך, שהיה מאויר שם כאילו הוא איזה אברך ג'ינג'י מתוק, נאלצתי לאכזב אותם, ולומר שלמרות שאף אחד לא יודע איך דוד המלך היה נראה, אבל דבר אחד בטוח – שהוא לא היה נראה כך.

אם כן איך אפשר להציג דמויות היסטוריות עתיקות וקדושות כאשר תמונותיהן האמיתיות נסתרות מעינינו? האמת – אני לא יודע, אבל כך אני פותר את הבעיה:

1 ו-3 – איורים מ"הגדה של פסח", 2 ו-5 – איורים מתוך: "לכתך אחריך במדבר", 4 – מתוך הפוסטר "אושפיזין"

במילים אחרות: למרות הפיתוי לראות את גדולי האומה שלנו, את האבות הקדושים, את משה רבינו או מישהו מן התנאים, צריך להודות בכך שאין לנו מסורת מבוררת איך הם באמת נראו – ולכן אני נוהג לעקוף את הבעיה על ידי כך שאני רק רומז לדמותו, על ידי הבטה מאחור, או הצללה של הפנים (דרך מקור תאורה חזק מאחורי האובייקט המצויר).

סוג נוסף של מגבלות של צייר – הם המגבלות המקצועיות. לעומת הרצון המובן מאליו של כל אמן לחופש ביטוי, יש גם חוקי טבע מסוימים שאי אפשר להתעלם מהם. לכן כדי להצדיק את התואר של אמן מקצועי, נדרש הוא ללמוד ולחדד את ידיעותיו, יחד עם ביצועיו בתחום, כמו שהקב"ה חקק בעולמו – פרספקטיבה, תאורה, פרופורציות, תנועה, מבנה הגוף ועוד.

כל הנ"ל – דוגמאות חומר לימודי ועבודות תלמידים בקורס לציור אקדמי

וכאשר אני בא לסכם את החילוק הראשון בין בורא העולם לבין צייר בשר ודם, הייתי מנסח זאת כך: האמן מוגבל ע"י חוקים שונים וכללים נוקשים שהוטבעו בטבע, בניגוד לבורא יתברך שמו – שאינו מוגבל לא בהם ולא בשום דבר אחר כלל! הוא יתברך בעצמו מכונן את החוקים ומסדר את הכללים. ובעובדה  הברורה הזאת נמצא אחד ההבדלים המהותיים בין צור העולמים לבין צייר האנושי.

 

הסתכל באורייתא – וברא עלמא

ההבדל השני קשור לעובדה שמלאכת האיור מושתתת על העבודה עם הטקסט. המסלול הקלאסי של פרוייקט הוא כזה – האמן מקבל טקסט, לומד אותו, ואחרי שיעור עיכול מסויים ("שש שעות") הוא ניגש אל הציור. נשמע טוב? אולי בתאוריה. המציאות, כדרכה בחול, שונה מהתיאוריה. לכן מתפתחות צורות מאולתרות של התפקוד המקצועי.

במספר לא מבוטל של מקרים, המאייר הוא המתחיל והמחולל של הספר – ולא הסופר, כאשר בשלבים הראשונים בראשו רק מתבשל איזה רעיון כללי (וגם זה – במקרה הטוב), וגוף הטקסט נכתב לפעמים אפילו לאחר גמר האיור.

כדוגמא לכך:

1 – "שבע כבשות לבדנה"– הרעיון התחיל להתבשל לי בזמן מלחמת הלבנון השנייה, הטקסט נכתב רק לאחר גמר האיור. 2 – סדרת "גאותניק" –  העבודה של היוצר ושותפו התחילה עוד לפני שהיה שום מושג על מה יהיה מדובר בספר, וכל האיורים היו אימפרוביזציה. כל הטקסט נכתב לאחר מכן. 3 – ספר על אירועים משפחתיים (כעת נמצא בשלב ההדפסה): בהתחלה נכתבה רשימת אירועים, אחר כך היוצר בעזרת קוראים המציא כל מיני "פנצ'רים", ורק בסוף נכתב הטקסט.

לפעמים קורה שהכול מתחיל כסדר: הכותב מביא את המלל, שלכאורה כבר מוכן. אך משום מה המאייר מתחיל "לדחוף את האף שלו" למקומות שלא בקשו ממנו – וכתוצאה מזה נאלצים לשנות את הטקסט.

1 – "הגולם מפראג". בטקסט היו כמה טעויות עובדתיות, שחלק מהן תוקנו כתוצאה מהבקשה שלי, וחלק נשאר כפי שהוא (כדי שלא אשא באחריות, אני מבקש במקים כאלה שעל כריכת הספר יכתבו רק את ראשי התיבות של שמי). 2 – "יש לי מצווה". הטקסט המקורי היה סביר, אבל קצת "יבש" בעיני. הצעתי את עזרתי שהתקבלה בברכה, והטקסט שונה. 3 – "חלות בארון הקודש". בטקסט בצבצו שגיאות השקפתיות שצרמו לי, פה ושם, ולא יכולתי שלא להתריע עליהן לפני המוציא לאור, וברוך ה' הבעיה טופלה.

ועם כל זה, החלק העיקרי של עבודתי כמאייר, מרוכז בעבודה עם טקסטים מסוג שלא ניתן לשנותם, כמו לדוגמא:

1 – הגדה של פסח. 2 – "פורימשפיל". 3 – ברכת המזון

טקסטים כאלה צריך ללמוד בחיל ורעדה, לחפור במקורות, ולא לסמוך על "ראיה אמנותית". במקרים כאלה דעתו הצנועה (פחות או יותר) של האמן – באמת לא מעניינת אף אחד.

נאמר זאת כך: מסתכלים בטקסט – ומאיירים לפי הנקרא. כן-כן, שמתם לב נכון: הגישה הזאת היא-היא זאת שמקרבת כל כך את מלאכתו של הצייר ומדמה אותה ל"מעשה בראשית". כאן במאה אחוז במקום להיזכר במדרש שאומר כי: "הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא". יוצא מפה כלל  מדהים: העולם – הוא איור לתורה.

 

וואו! פנים מוכרות!

בכל משפחה יש איזה בת שאוהבת לצייר דובים או נסיכות, אבל לפעמים, אם נהיה כנים, נראה כאילו כל הדובים והנסיכות הללו נולדו מאותה האמא, בבת אחת. מובן שאי אפשר לקרוא לילדה הזו 'ציירת', אפילו שהנסיכות שלה ממש ממש יפות. צייר – הוא מי שיודע לצייר כל מיני דברים, ו"ארגז הכלים" שלו אינו  מוגבל בציורים של נסיכות זהות ודובים. אבל, בכל זאת, לכל צייר יש דפוס אופייני, מבקרי אומנות קוראים לזה: "חותמת אישית", אך למעשה, זוהי מוגבלות. לכל צייר מומחה יש סט שלם של תבניות ויזואליות, נושאים, פתרונות קומפוזיציה, וכן טיפוסים שהוא משתמש איתם באופן קבוע. ככל שהצייר גדול יותר – כך גם "סט העבודה שלו" רחב יותר, אבל גם הסט הזה אינו אינסופי. כמעט בכל ציור ניתן לזהות את הצייר, גם מבלי לראות את חתימתו בתחתית הציור.

הבה נתבונן בסט הטיפוסים של האומן שלנו (שזה אני, במקרה הזה):

1 – פריט  מאיור לספר על שמחות. 2 – פריט  מאיור לכריכת ספר על שידוכים. 3 – פריט  מאיור לכריכת ספר על שלום בית. 4 – פריט  מאיור לספר "אנשי כפר התורה שעתיד לצאת לאור בקרוב".

זאת אומרת שהציורים לקוחים מפרויקטים שונים לגמרי, ובכולם השתמשתי באותו טיפוס. לפניכם עוד כמה דוגמאות:

1 – פריט  מאיור לפוסטר BMG. 2 – פריט  מאיור לספר "גאותניק". 3 – פריט  מאיור לספר "כפר התורה-2". 4 – פריט  מאיור לפוסטר פרסומי.

1 – פריט מאיור לספר "כפר התורה-2". 2 – פריט  מאיור לחלק השני של הספר על פישל. 3 – פריט  מאיור לפוסטר. 4 – פריט  מספר "חלות בארון הקודש".

וכמובן גם פישל שלנו – איך אפשר בלעדיו:

1 – פריט  מאיור לספר "פורימשפיל" (יצא לאור שנה לפני הספר הראשון על פישל). 2 – פריט  מאיור לכריכת הספר השלישי על פישל. 3 – כפרי עם פרה מהחלק השני של הספר על פישל. 4 – פריט מאיור לספר "שעת סיפור".

ועכשיו נתבונן על העולם מסביבנו. בכל זמן קיום העולם, בין כל מיליארדי האנשים שחיו בו לא היו שתי פנים זהות מעולם. אפילו לתאומים יש הבדלים קטנים, כי לה', כמובן, אין מגבלות במבחר שלו. ובזה – עוד הבדל מהותי בין הצייר לבין בורא העולם. אכן – אין צייר כאלקינו.

 

אני יוצר את מה שמתחשק לי

ובכל זאת, למרות כל המגבלות, יש לצייר הרבה חופש פעולה. בניגוד, לדוגמא, לצלם, שאין ביכולתו לשנות עובדות, קני מידה, פרספקטיבה ונתונים אחרים (ללא פוטושופ) – לצייר יש זכות רשמית לעוות מציאות, להכניס פה ושם שינויים ואף קצת לשקר, לטובת העניין. השימוש בטריקים אלו יכול להיות   במשימות אומנותיות, וגם – סתם ככה, לפי איזה צורך עכשווי כמו, לדוגמא, כאן:

1 – פריט  מאיור לספר רביעי על פישל. 2 – פנס ברח' מאה שערים בירושלים.

ההסבר מאחורי הציור הוא כזה: בתקופת העבודה על החלק הרביעי של הספר על פישל, נצרכתי לשחזר את האווירה של רחוב יפו בתקופת המנדט הבריטי. מאז ועד היום עברו הרחוב הרבה הרפתקאות, והוא השתנה הרבה, אבל לא היתה לי בעיה מיוחדת להוציא את הבניינים החדשים, ולחדש את המראה של הבניינים הישנים. עיקר הבעיה היתה עם הפנסים. העניין הוא כזה: בירושלים הישנה לא הייתה כמובן תאורה חשמלית, רק פנסי גז. ואיפה אני כצייר, יכול למצוא תאורת גז מרחוב יפו, הרי העירייה מזמן הורידה את הפנסים הישנים? ואז מצאתי פתרון: פשוט העברתי את הפנסים מרחוב מאה שערים לרחוב יפו (הפנסים במאה שערים נשמרו עוד מאותה התקופה, פרט לעובדה השולית שבמשך הזמן שמו בהם חשמל במקום גז). העיר – אותה עיר, התקופה – אותה תקופה, אז מה אכפת לקורא שהפנסים הם מרחוב אחר.

או, לדוגמא, הקרון מהמחלקה הראשונה בחלק השני של הספר על פישל – הקרון שמצויר שם הוא הקרון של מלכת אנגליה, שאף פעם לא נסעה ברחבי האימפריה הרוסית. את הקרון הזה משך הקטר האנגלי, שנמצא היום במוזיאון בוינדזור. גם אם היתה איזה אפשרות לקרון להתחזות לקרון מתקופת הצאר הרוסי, נניח, אבל זה לא היה עוזר לקטר של הרכבת: הקטר של האנגלים היה יותר מדי אלגנטי ויוקרתי כדי שיראה כאילו הוא תוצרת רוסיה. לכן, קצת שיניתי, וחיברתי את הקרון האנגלי לקטר אמיתי מזמני הצאר הרוסי.

1 – הקטר של מלכת אנגליה בוינדזור. 2 – הכריכה לספר השני על פישל.

אבל עובדות הן לא הדבר היחיד שאפשר להחליף לפי שיקול הדעת. אפשר לשחק ולשנות גם את הפרספקטיבה לפי רצון האומן:

1 – איור מספר "חלות בארון הקודש". 2 – איור מפרויקט חדש שעדיין נמצא בשלבי עבודה. 3 – פריט מאיור לספר על שמחות.

כמו שאפשר לראות באיורים שלמעלה, במידת הצורך אפשר להשתמש באפקט "עין הדג" כדי "להקל" את המשקל של הבנינים (1) כדי להפעיל מתח (2) או רק כדי לעוות את הציר המאונך (בקבוק, ילד, ערמת ספרים), כדי לצור תחושה שהכל קורס ונופל (3).

כמו כן, בלי שום נקיפות מצפון, הגדלתי את הבניינים המפורסמים עד גודל של שכונה שלמה כדי להקל על הצופים את ראיית הפרטים הקטנים:

פוסטר לסוכה " ברכות".

בואו ונסכם: על מנת לצייר ציור ראוי, מותר במידת הצורך להפר את הכללים, בעקביות ובמתכוון כדי להשיג את מטרת הצייר. כאשר הקב"ה עושה כך, ונוהג בהנהגה שאינה על פי החוקים הרגילים, אנו קוראים לזה נס – שזה עוד דבר, שעושה את העבודה של האומן דומה להנהגת ה'.

 

גולם הקם על יוצרו

הגענו לנושא האחרון להיום – סיפור על האומן, שגיבור סיפורו עזב אותו. שמעתם טוב. אחרי שפרויקט הסתיים, הציור מתחיל לחיות חיים עצמאיים – בלי להודיע ליוצר שלו, בלי לשאול את דעתו, ואפילו בלי לשלוח כרטיסי ברכה ליום ההולדת. שום חוק של 'זכויות יוצרים' לא מועיל כאן. זהו – הגוזל גדל ועזב את הקן. רוצים את הדוגמאות?

פורום רוסי פרסם פעם את הספר "שבעת כבשות לבדנה", והקוראים הוציאו מסקנות מרחיקות לכת לגבי הנמשל של הסיפור. לא תאמינו. היה מי שטען שהזאבים – הם קאווקאזים, ורועה צאן – זה ראש ממשלת רוסיה, פוטין. קורא אחר הציע שהזאבים – זה הבנקים, והכבשות – זה מי שלוקח את המשכנתא. עוד גרסה: זאבים – זה ארצות המערב, רועה צאן – זה כנסיה פרבוסלווית של רוסיה וכו'. תלוי מה כואב לכותב באותו רגע.

הפופולריות של גיבורי הסיפור שהצייר שלנו המציא כמובן עושה לו טוב ללב, אבל הם הולכים למרחקים ומטיילים במדינות וביבשות שונות לא רק ללא אחוזים, אבל אפילו בלי להזכיר את הייחוס שלהם.

תחפושות פורים של פישל מקרית ספר, בני ברק, ניו-יורק, וירושלים (יש אצלי עוד הרבה תמונות, ממקומות שונים).

חלון ראווה בברוקלין עם שלושה גיבורי הסיפור, שמפרסמים את האביזרים של החנות לפסח.

פוסטר שמפרסם מנורות פלורסנט חסכוניות מסין (הפעם דוקא בקשו ממני רשות).

וכו'….

נסיים בדברי המלבי"ם בפרושו על הפסוק, שהבאנו בתחילת הכתבה, "אין צור כאלקינו", שמדגיש את ההבדל העיקרי בין צייר (או כל אומן אחר) לבין הקב"ה, וכך הוא אומר: 'אין צור כאלקינו, שאינו דומה לשאר היוצרים, שאחר שיוציא כלי למעשהו, ידי היוצר מסולקים מן הפעולה והכלי מתקיים בעצמו, לא כן צור היצורים, שידיו בלתי מסולקות מן מעשהו ורק עוסקות בה תמיד, כי גם קיום הטבע היא בריאה מתמדת, ואם יסלק ידיו רגע – תופסק המציאות כולה, ובדיוק על זה אומרת חנה בתפילה שלה (שמואל א', ב:ב): "אין צייר כאלוקינו".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (96 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים