הרב יצחק יוסף

הרב יצחק יוסף לפרשת לך לך: הלכות הזכרת ושאלת טל ומטר

נושאי השיעור: ממתי מזכירים ושואלים גשמים. תקנות קדומות שבטל טעמם. טעות בהזכרת ושאלת גשמים. חיוב נשים בתפלה

| כ"ז טבת התשע"ז |
אא

הזכרה ושאלה

א. במוסף של שמחת תורה התחלנו להזכיר את הגשמים, משיב הרוח ומוריד הגשם, אבל רק השבוע התחלנו לשאול גשמים. ובגמ' מסכת תענית (י.) מוסבר טעם החילוק ביניהם, אמנם זמן הראוי לגשם הוא כבר מסוף חג סוכות, ולכן משבחים את ה' יתברך "משיב הרוח ומוריד הגשם", אבל עדיין לא מבקשים על הגשם מפני תקנת עולי רגלים, כי ממתינים עד שיגיע האחרון שבהם לנהר פרת, ושיערו שהוא עד ז' בחשון.

 

בטל הטעם לא בטלה התקנה

ב. ובזמן הזה שבית המקדש חרב, לדעת הרמב"ן (הובא בפירוש תלמיד הרמב"ן תענית י.) והארחות חיים (הלכות תפלה סי' קט) שואלים גשמים מיד במוצאי שמחת תורה, כיון שלא שייך עוד הטעם של עולי רגלים. אולם מדברי הרי"ף (תענית י.) והרמב"ם (פ"ב מהלכות תפלה הלכה טז) מבואר שגם בזמן הזה אין שואלים גשמים עד ז' במרחשון. והסביר הר"ן (תענית י.) שגם לאחר החורבן היו נוהרים ומתאספים מכל סביבות ארץ ישראל לעלות לרגל לירושלים. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן קיז סעיף א). ואמנם היום יש מטוסים ואפשר להגיע מהר ממקום למקום, ואם כן לכאורה בטל הטעם של התקנה לשאול גשמים רק בז' במרחשון, מכל מקום תקנת חכמים נשארה במקומה, כי בטל הטעם לא בטלה התקנה. ואין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. [א.ה. ראה בספר שלחן המערכת חלק א' מערכת ב', ערך בטל הטעם, שם יש אריכות בענין זה מתי אמרינן בטל הטעם בטל הדין, ומתי לא אמרינן כן].

 

חזרת הש"ץ

ג. כמו בחזרת שליח צבור שנתקנה בשביל להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל, ובזמן הזה כולם יודעים להתפלל, ואף על פי כן תקנה ממקומה לא זזה, ונשאר דין חזרת שליח צבור גם היום, כי בטל הטעם לא בטלה התקנה. [א.ה. ראה עוד בילקו"י תפלה כרך ב' (עמ' קמז) שהביא שכן כתב הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סי' קמח). והוזכרה תשובה הרמב"ם זו בבית יוסף (סימן קכד), וכ"כ עוד ראשונים].

 

ברכת מעין שבע

ד. וכן ברכת מעין שבע נתקנה בזמנם משום שבתי כנסיות היו מחוץ לעיר, כי השלטונות של הגוים לא הרשו לבנות בתי כנסיות גבוהים, ומאידך גיסא לא רצו לבנות בתי כנסיות נמוכים, "שכל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה" (שבת יא.), ולכן היו בונים בתי כנסיות מחוץ לעיר, והיה מצוי שאנשים מאחרים לבוא, לפיכך תיקנו חכמים ברכה מעין שבע בשביל המאחרים שמפחדים לחזור מפני המזיקים, כגון חיות רעות וכדומה, וכדי שיוכלו לכוין היטב בתפלה, מי שמפחד לא יכול לכוין כראוי, לכן קבעו חכמים לדורות ברכת מעין שבע. כיום טעם זה לא שייך, שהרי בתי כנסיות נמצאים בתוך העיר[1], ואף על פי כן לא ביטלו ברכת מעין שבע, על פי האמור, שגם אם בטל הטעם לא בטלה התקנה, כי אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, ולכן ממשיכים גם בזמן הזה בתקנה של ברכת מעין שבע.

 

תרופות בשבת

ה. וכן לגבי תרופות בשבת. מי שחלה כל גופו ונפל למשכב מותר לו לקחת תרופות בשבת, אבל אם הוא מתחזק והולך כבריא ויש לו רק מיחושים כמו כאבי שיניים וכדומה, גזרו חכמים שלא להתחיל לקחת תרופות בשבת, שמא יבוא לשחוק סממנים ולהכין תרופות בשבת. היום אנחנו לא בקיאים בהכנת תרופות, ואף על פי כן הגזרה קיימת, כי בטל הטעם לא בטלה התקנה.

 

אקמול, ויטמינים, ומשחה

ו. בכדור 'אקמול' יש מתירים בשבת במקום צורך, מפני שאינו מרפא, רק משכך כאבים, ויתכן שלא היה בכלל הגזרה, ולכן מותר אף להתחיל לקחתו בשבת, שאינו בכלל גזירת שחיקת סממנים, שהגזרה היתה על דבר המרפא את החולי. [א.ה. ראה בילקוט יוסף שבת כרך ד' (עמוד קמג), שהיקל בזה רק למי שהתמכר לזה ואינו יכול בלעדי זה. אולם לאחר שנים רבות יצא לאור הספר חזון עובדיה שבת ג', ושם (עמ' שסח) נטה יותר להקל בזה למי שיש לו מיחושים ומצטער]. וכן כדורי ויטמינים מותר לקחת בשבת. אבל תרופות שמרפאות כגון אם יש לו יובש ביד ויוצא לו דם, ורוצה למרוח משחה על היד, אסור למרוח משחה כיון שהיא מרפאת את הפצעים. אבל אם התחיל כבר למרוח מערב שבת, בזה לא גזרו, כיון שמן הסתם כבר הכין את הסממנים מערב שבת, ויהיה מותר לו להמשיך למרוח בשבת. וגם מצד 'ממרח' אין איסור אם כוונתו שהמשחה תבלע בגופו, וכמו שכתב המגן אברהם (סימן שטז ס"ק כד) שכל איסור ממרח הוא דוקא כשרוצה שהדבר המתמרח ישאר שם, כמו הממרח שעוה על סדק שבחבית, אך אם רוצה שיבלע אין בו איסור. והסכימו עמו המהרש"ם (בארחות חיים החדש סי' שכח סק"כ), ועוד אחרונים. ומרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' כח אות יג בסופו) מביא את דברי המג"א ואת האליה רבה שחולק עליו, וכותב על דברי המג"א: "יתד היא שלא תמוט".

 

התעמלות בשבת

ז. אסור גם להתעמל בשבת כשכוונתו לרפואה, כמבואר בשלחן ערוך (סימן שכז סעיף ב, וסימן שכח סעיף מב), כלומר שמתעמל כדי להזיע, שכך היא הרפואה של האדם, שברגע שמתעמל ומזיע הוא מוציא מהגוף את כל הדברים הלא טובים, וזה מבריא אותו, ויש בזה גזירת שחיקת סממנים, שחכמים חששו שיבואו לשחוק סממנים כדי לגמעם בשביל להזיע. וגם היום שאין שחיקת סממנים תקנה ממקומה לא זזה. [א.ה. ראה עוד בילקוט יוסף שבת כרך ד' (סימן שכח הערה פו) מה שכתב בזה].

 

בדיעבד יצא

ח. והוא הדין גם בענין שאלת גשמים, למרות שכאמור בטל הטעם של עולי רגלים, לא בטל הדין. וכן המנהג פשוט בכל המקומות בארץ ישראל, שלא שואלים גשמים עד ז' בחשון. ומכל מקום אם אדם טעה ואמר במוצאי שמחת תורה "ברך עלינו" אינו חוזר, כיון שסוף סוף הוא זמן הראוי לגשם, ואינו סימן קללה, ובפרט שלדעת הרמב"ן והארחות חיים בזמנינו גם לכתחילה היה לו לשאול גשמים בימים אלה, ולכן בדיעבד אינו חוזר. וכן פסקו המהריק"ש ומרן החיד"א. ואם רוצה לצאת מכל ספק, יחזור על התפלה בתנאי של נדבה, שאם אינו חייב לחזור הרי זו תפלת נדבה. אך צריך להשתדל לכוין היטב בכל התפלה.

 

למדני חוקיך

ט. החל מז' במרחשון שצריך לומר ברך עלינו, הטועה ואמר ברכנו, אם נזכר לפני שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה, יחזור ויאמר "ברך עלינו". ואם אמר "ברוך אתה ה'" ונזכר, יאמר "למדני חוקיך" ויחזור לומר "ברך עלינו", כי עדיף  להפסיק בפסוק של למדני חוקיך בשביל לשאול טל ומטר.

 

בין ברכה לברכה

י. אם כבר חתם "מברך השנים", נחלקו בזה האחרונים. המאמר מרדכי (סימן תכב סק"ד) כותב בדין הזכרת יעלה ויבוא בראש חודש, שאם לא אמר צריך לחזור, שאין לו להזכיר יעלה ויבוא לאחר שחתם "המחזיר שכינתו לציון", אלא יחזור לברכת רצה. ולפי זה הוא הדין בברך עלינו, לדעתו אין לו לומר "ותן טל ומטר לברכה" לאחר שחתם מברך השנים. וכן דעת האליה רבה (סי' קיד סק"ח). וכן דעת המשנה ברורה (בבאור הלכה סי' קיד סד"ה בלא, ובמ"ב סי' קיז ס"ק טו) שלא יאמר לפני תקע בשופר, אלא ימתין לברכת שומע תפלה, ושם לפני שיאמר "כי אתה שומע תפלת כל פה" יאמר ותן טל ומטר לברכה, כי מאחר שיכול לומר ב"שומע תפלה" למה יעשה הפסק בחינם. וכן פסק בקיצור שלחן ערוך גאנצפריד (סי' יט אות ב, ו) שאם כבר חתם מברך השנים, ישאל בשומע תפלה. אולם מרן החיד"א (במחזיק ברכה סי' קיז  סק"ב) חולק וכותב שיאמר בין ברכת השנים לברכת תקע בשופר. וזה עדיף יותר, כי שמא ישכח לשאול בשומע תפלה. ועוד, זיל בתר טעמא, שכל עוד שלא התחיל בברכה הבאה, הרי הוא נחשב עדיין בברכה הקודמת, וכמבואר בדברי הראבי"ה (תענית סימן תתמו). וכך ההלכה למעשה.

 

תחנה מרכזית

יא. אם כבר התחיל "תקע בשופר", ימשיך ויאמר בברכת "שמע קולנו", שם זה כמו 'תחנה מרכזית' ויכול לבקש על כל דבר. ואם שכח לומר בתוך שמע קולנו וחתם "שומע תפלה", יאמר שם "ותן טל ומטר לברכה", שכל עוד לא התחיל בברכת רצה, הרי נחשב לו כאילו הוא עדיין בברכת שומע תפלה. אך אם אמר תיבת "רצה" - וכל שכן אם המשיך עוד בתפלתו ונזכר שלא אמר ותן טל ומטר - יחזור לברכת ברך עלינו.

 

העומד ליעקר כעקור דמי

יב. אם לא נזכר עד שאמר "יהיו לרצון" השני, חוזר לראש התפלה. ואפילו לא עקר רגליו, שכל העומד להיעקר כעקור דמי. ואף על פי שהחיי אדם (כלל כד סעיף טו) כתב, שכל עוד שלא עקר ממש חוזר לברך עלינו, העיקר להלכה כמו שכתב המגן אברהם (סימן תכב ס"ק ב) שאם סיים התחנונים, נחשב כמו שעקר רגליו. וכן דעת כל האחרונים, וכמו שכתב הבאור הלכה (סימן קיז סעיף ה ד"ה כעקורים). אבל אם הוא רגיל להוסיף עוד תחנונים בסוף התפלה, עדיין נחשב הוא באמצע התפלה וחוזר לברך עלינו.

 

הרבנית התפללה שלש תפלות

יג. בכל זה אין הבדל בין איש לאשה. כידוע, למנהג הספרדים אשה חייבת להתפלל תפלה אחת ביום. אמנם אם היא רוצה להתפלל כל התפלות יכולה, וכמו שהרבנית ע"ה היתה מתפללת בכל יום שלש תפלות, אך לא מחייבים אותה יותר מתפלה אחת שהיא חובה מדאורייתא, וכמבואר בדברי הרמב"ם (פ"א מהלכות תפלה ה"א), שמהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" למדנו חובת תפלה מהתורה, איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה, ומכיון שמן התורה אין זמן קבוע לתפלה, אשה חייבת בתפלה אחת, כדין כל מצוות עשה שאין הזמן גרמא. אבל מה שקבעו חכמים שלש תפלות ביום - שחרית מנחה וערבית - אין הנשים חייבות, כדין מצוות עשה שהזמן גרמא.

 

נשים בברכות השחר

יד. מרן השלחן ערוך (סימן מו סעיף ד) כותב שנשים מברכות ברכת "שעשני כרצונו", במקום ברכת שלא עשני אשה. ומשמע ששאר ברכות השחר הנשים מברכות בשם ומלכות כמו האנשים, ואין זה נחשב כמצות עשה שהזמן גרמא, כי זמן ברכות השחר כל היום. אם הודיעו לאדם לפני שבירך ברכות השחר שנפטר לו אחד משבעה קרובים ל"ע, הרי הוא פטור מתפלה ומכל המצוות[2], ולאחר שקבר את מתו יברך מיד כל ברכות השחר. הגאון מליסא (בסידור דרך החיים) כותב, שיכול לברך רק עד ארבע שעות. אך אין הלכה כמותו, וגם המנהג לא כך, ולכן אין לחוש ל"ספק ברכות להקל" במקום מנהג. המשנה ברורה (סימן נב סק"י) כותב שמי ששכח לברך ברכות השחר ונזכר בלילה לפני שהלך לישון, יאמר כל ברכות השחר חוץ מברכת "המעביר חבלי שינה" כי איך יברך ועכשיו הולך לישון?! אבל שאר ברכות השחר זמנן כל היום, ולכן אין זה כמצות עשה שהזמן גרמא.

 

רוב האשכנזיות

טו. והוא הדין גם לגבי תפלה פעם אחת ביום, אין זה נחשב כמצוה שהזמן גרמא, ויכולה האשה לבחור איזו תפלה להתפלל. כל זה לספרדים ההולכים כשיטת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך (סימן קו סעיף ב), אך האשכנזים נוקטים כדעת התוס' והרמב"ן (ברכות כ:) שחיוב תפלה הוא מדרבנן, ונשים חייבות בתפלה משום שתפלה רחמי נינהו, אטו גברי בעו רחמי נשי לא בעו רחמי?! [וכי אנשים זקוקים לרחמי שמים ונשים לא זקוקות לרחמי שמים?!]. ולפי טעם זה כתבו השאגת אריה (סימן יד) והחתן סופר (בשער התפלה סי' ג, דק"ב ע"ב) שנשים חייבות בכל שלש התפלות. אך המשנה ברורה (סימן קו סק"ד) כתב, שגם למנהג האשכנזים, יתפללו רק שחרית ומנחה, אבל אינן חייבות להתפלל ערבית, כיון שערבית היתה תפלת רשות, אלא שקיבלוה כחובה, אבל הנשים לא קיבלו אותה כחובה. ואכן רוב הנשים האשכנזיות מתפללות רק שחרית ומנחה כדעת המשנה ברורה.

 

נשים בברכות קריאת שמע

טז. לענין ברכות קריאת שמע שחרית וערבית, נשים פטורות, כדין מצוות שהזמן גרמא, שזמנן עד ארבע שעות. אלא שיש להקל למנות את השעות הללו מהזריחה ולא מעלות השחר, וכדעת הגר"א (סימן תנט ס"ב). שכן דעת רבינו סעדיה גאון בסידורו (סוף עמ' יב). וכן משמע קצת בפירוש המשניות להרמב"ם (פ"ג דפסחים משנה ב), ומדברי הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן מד). אבל אי אפשר לברך לאחר ארבע שעות. וכן ברכות פסוקי דזמרה אין לברך אותן לאחר חצות היום, ולכן ברכות אלו דינן כמצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, ולא יוכלו לברך בשם ומלכות. וכן פסק מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן ג).

 

עם כל הכבוד לבית יעקב

יז. יש חכם אחד שכתב בספרו לחלוק על מרן זצ"ל, וכתב שנשים יכולות לברך ברכות קריאת שמע וברכות פסוקי דזמרה, משום שקבלו עליהן כחובה, וכשם שקבלנו תפלת ערבית כחובה, כך בבתי ספר של 'בית יעקב' קבלו עליהן כחובה ברכות אלו. והדבר חמור מאד שפוסקים הלכה לרבבות נשים לברך על פי סברא, בלי לחוש לברכה לבטלה. כי תפלת ערבית מבואר בפירוש מבואר בתלמוד ובפוסקים שקבלוה כחובה, מה שאין כן בזה. ואין זה מדרכי ההוראה לחלוק על גדולי עולם על פי סברא. עם כל הכבוד לבתי הספר לבנות של בית יעקב שהצילו את הדור במסגרות חינוך אלה, אבל מחנכים שם את הבנות שלנו לעשות הכל כמנהג האשכנזים, והבנות מתביישות לשנות ומברכות את כל הברכות ונכנסות בחשש ברכות לבטלה. וגם בישיבות הרבנים האשכנזים אומרים הלכות גם לספרדים כדעת האשכנזים, ומתעלמים מדעת מרן, וחבל.

 

הכל הפוך מיביע אומר

יח. וכן יש רב אחד ממקסיקו שכתב בסידור שלו: מנהגנו שהבנות מברכות ברוך שאמר וישתבח בשם ומלכות. ותמוה, איך הוא לא מפחד להורות לברך ברכה שיש בה חשש ברכה לבטלה?! לו יהי אלא ספק מהיכן כוחו להורות לאלפים ורבבות במה שיש לחוש בו לברכה לבטלה. ובסידור שלו כתב ברוב הדברים 'איפכא מסתברא' מכל מה שמרן זצ"ל כתב בספריו, והוא הרגיל עצמו לחלוק עליו במהירות, בלא מתינות. וגם מה שכתב בסידורו  לברך על ההלל בראש חודש, הוא נגד המנהג בארץ ישראל. פעם מרן אמר לי על חכם אחד: כל דבר הוא אומר הפוך מיביע אומר. מזל שלא כתוב ביביע אומר עשרת הדברות, כי אז הוא היה חולק גם על עשרת הדברות...

 

סידור לבת ישראל

יט. ומכל מקום נשים המתפללות שחרית צריכות לומר ברכות השחר, וכן מברכות ברכות התורה, כמו שפסק מרן השלחן ערוך (סי' מז סעיף יד). ואחר כך יאמרו פסוק ראשון של קריאת שמע, לקבל עליהן עול מלכות שמים, וכן יאמרו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ותפלת העמידה. אם רוצות יכולות לומר כל פסוקי דזמרה, וקריאת שמע, בלי ברכה, ועלינו לשבח, אבל לא חייבות לומר. היום יש סידור 'לבת ישראל' של "חזון עובדיה", ושם כתוב ברכת ברוך שאמר וישתבח בלי שם ומלכות, וכן ברכות קריאת שמע בלי שם ומלכות, אם רוצה יכולה לומר כל הברכות הללו בלי שם ומלכות.

 

שוויון זכויות

כ. כאמור, אשה שמתפללת דינה כמו האיש לענין טעות בתפלה, אם לא אמרה יעלה ויבוא בראש חודש צריכה לחזור. וכן בברכת השנים, אם לא אמרה ברך עלינו דינה כמו האיש, כל שלא חתמה בשם ה' תחזור לומר ברך עלינו, אמרה שם ה' תאמר למדני חוקיך, אמרה מברך השנים תאמר שם ותן טל ומטר לברכה, התחילה תקע בשופר תאמר בשומע תפלה, אמרה ברוך אתה ה' תאמר למדני חוקיך, חתמה שומע תפלה תאמר שם ותן טל ומטר לברכה, התחילה רצה תחזור לברך עלינו, סיימה תפלתה תחזור לראש. 'שוויון זכויות' לגמרי.... והוא הדין גם בתפלת מנחה, וגם בערבית, אף על פי שלא חייבת בתפלות אלו, כיון שחייבה עצמה להתפלל צריכה להתפלל כראוי.

 

ראיה מהרי"ף

כא. יש לזה ראיה מדברי הרי"ף (פרק תפלת השחר), לגבי מי שטעה בערבית של יום טוב והתפלל תפלה של יום חול, שצריך לחזור. והלא תפלת ערבית רשות, ומדוע מחזירים אותו? אלא מכיון שקיבל עליו להתפלל תפלה זו, צריך להתפלל אותה כראוי. והוא הדין באשה שמתפללת תפלה שאינה חייבת בה, צריכה להתפלל אותה כראוי.

 

תשעים פעם במרפסת

כב. מי שטעה ואמר מוריד הטל במקום משיב הרוח ומוריד הגשם, בדיעבד יצא ידי חובה, כיון שזהו 'שבח' ולא 'בקשה', ולא הזכיר דבר שאינו נכון, שהרי הטל יורד תמיד, גם בימות הגשמים. בעיקר צריך להקפיד בקיץ שלא לומר מוריד הגשם שהוא סימן קללה. מרן זצ"ל היה נוהג שנים רבות בכל יום טוב ראשון של פסח לאחר שחרית, בבית היו מתארגנים לסעודה, והרב היה מנצל את הזמן הזה, והיה יוצא למרפסת, עמנו או עם אחד האחים, ואומרים תשעים פעם "רב להושיע מוריד הטל". וכן תשעים פעם "רופא חולי עמו ישראל ברכנו", כי לאחר תשעים פעם כבר הורגל לומר כפי הדין, ויועיל לו לספק, שאם הוא מסופק מה אמר אינו חוזר. ומכל מקום גם בחורף טוב שיאמר תשעים פעם "רב להושיע משיב הרוח", כדי שלא יטעה.

 

ראיה מהרא"ש

כג. מי שאמר מוריד הטל ונזכר לפני שחתם, חוזר ומתקן ואומר משיב הרוח ומוריד הגשם. ואם כבר אמר ברוך אתה ה', לא יאמר למדני חוקיך, אלא יחתום מחיה המתים, וימשיך אתה קדוש. וגם לא יאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בין הברכות, ולא כמו שכתב הבן איש חי (בשלח אות טז) שמי שלא אמר משיב הרוח וחתם, יאמר שם לפני אתה קדוש. הוא למד דין זה מדין ברך עלינו, שכתב הריטב"א (פ"ק דתענית) שכל שלא התחיל בברכה הבאה יכול לתקן. אבל יש חילוק בין הדינים, שם אם לא אמר חוזר, ולכן עדיף שיעשה הפסק ולא יצטרך לחזור, מה שאין כן במשיב הרוח שאינו חוזר, אין לו להפסיק ולומר בין ברכה לברכה. ויש לזה ראיה מדברי הרא"ש (פרק תפלת השחר סי' יז), שאם לא אמר אתה חוננתנו וחתם ברכת אתה חונן, אינו אומר שם אפילו שלא התחיל בברכת השיבנו.

 

האשכנזים לא אומרים

כד. אצל אחינו האשכנזים יש שנוהגים שלא אומרים בקיץ מוריד הטל כלל. מי שנוהג כן, ובחורף לא אמר משיב הרוח צריך לחזור, כך מפורש בש"ע (סימן קיד סעיף ה), ולכן יאמר בין ברכה לברכה. אבל אצל הספרדים - וכן הרבה מהאשכנזים - נוהגים לומר מוריד הטל בקיץ. ולכן אם לא אמר משיב הרוח בחורף, מסתמא אמר מוריד הטל ואינו צריך לחזור.

 

הידידים הכי טובים של מרן

כה. היום מי שחולק על הבן איש חי, ברוך ה' לא צריך לפחד, בזמנו כמה מרן זצ"ל סבל בגלל שחלק על הבן איש חי. כשרצו למנות את מרן לבית הדין הגדול, הרבנים הספרדים התנגדו לו ונלחמו שלא יבחר בשום פנים ואופן, משום שחלק על הבן איש חי, בראשם היה הראשון לציון הרב יצחק ניסים ועוד. הרב בצלאל ז'ולטי התקשר למרן ואמר לו: היום יש הצבעה לבחירת דיינים לבית הדין הגדול, תגיש מועמדות. הרב אמר לו: אבל יש לי מתנגדים. אמר לו הרב ז'ולטי: תגיש מועמדות, ואני אחראי שתִבָּחֵר. וכך היה, הרבנים האשכנזים בגוף הבוחר - הרב גולדשמיט והרב אלישיב והרב ז'ולטי - תמכו במרן והוא נבחר. גם בבחירות לראשון לציון, מרן לא רצה להתמודד נגד רב מכהן, אבל הרב אלישיב התקשר אליו בחול המועד ואמר לו: תבוא אלי מהר, יש כאן כנס דיינים חשוב. מרן הגיע אליו מאוחר בלילה, ושם ישבו הרב שלזינגר והרב קוליץ והרב אוירבך ועוד, וכולם דרשו ממנו להציג מועמדות לראשון לציון. לפעמים מרן היה אומר בשיעור איזו בדיחה על אשכנזים, ויש אשכנזים שהיו נפגעים, "הרי אנחנו קידמנו אותו", אבל הרב היתה כוונתו לשם שמים, רק רצה לעורר את הקהל. מרן אמר לי: הידידים הכי טובים שלי הם אשכנזים...

 

היינו עלולים לאבד את מרן

כו. מרן זצ"ל למד מהאשכנזים איך לעודד את הצעירים, ולפרגן להם. צריך ללמוד ממרן איך שהיה מעודד, אברך צעיר שהיה מחבר ספר, מרן מיד היה כותב לו הסכמה, והיה אומר ברבים: תקנו את הספר הזה. אצל הספרדים יותר ביקורתיים, ויש שמלגלגים על מחברי ספרים צעירים. סיפר לי מרן זצ"ל: בדידי הוה עובדא, כשחיבר קונטרס יביע אומר על הוריות, זה חיבור מדהים, מקיף את כל הש"ס, בבקיאות עצומה. בזמנו החיבור הזה עשה רעש בעולם, הרב היה בן שבע עשרה, והיה לומד בכיתה בישיבת פורת יוסף, יום אחד הקשו קושיא בשיעור, והנה פונה המלמד למרן: יש לך תירוץ? לא. אתה כבר 'מחבר', ולא יודע לענות?! העיקר לחבר, 'שמך נקרא עלינו'?! הרבה מהתלמידים שהיו מקנאים בו, כמו שכותב הרב חיד"א (במדבר קדמות מערכת י אות כח) שמי ששמו יוסף, זה גורם שיקנאו בו, אותם הקנאים שמחו על הפגיעה הזו במרן ומילאו פיהם שחוק. לאחר השיעור מרן פרץ בבכי, והלך הביתה בהחלטה שהוא יוצא לעבוד ולא מגיע לישיבה יותר. והנה אחר הצהרים ראש הישיבה רבי עזרא עטיה שהיה רגיל להשתעשע עם מרן בדברי תורה רואה ש'הילד איננו', שאל עליו, וסיפרו לו התלמידים על הפגיעה ברב, מיד שלח לקרוא לו, ופייס אותו בדברים. חס ושלום היינו עלולים לאבד את מרן! צריך לדעת לא להעביר רק ביקורת, צריך גם עידוד.

 

טוב לעודד

כז. שאלתי את מרן זצ"ל: למה אתה נותן כל כך הרבה הסכמות? תראה את הרב שך, עד שהוא נותן הסכמה לוקח זמן רב. כשאני פניתי לרב שך שיתן לי הסכמה על הספר 'איסור והיתר', חשבתי שיעשה לי פרוטקציה בזכות שאני בנו של מרן, ויתן לי מיד הסכמה, אז הוא היה בידידות עם מרן, לפני שהתפלגה הארץ... אבל הרב שך אמר לי: תשאיר פה את הספר לעיין בו, רק לאחר שבועיים נתן לי הסכמה. אמר לי מרן: אני רוצה לעודד את המחברים. אפילו אם אף אחד לא יקרא בספר, יש הרבה מחברים ששהספר שלהם 'ויישם בארון במצרים', אבל בזכות ההסכמה שקיבל ימשיך ללמוד ולכתוב. כל אחד ישתדל לפרגן ולעודד ולחזק, כדרכו של מרן.

 

כדרכה של תורה

כח. בדור שלנו כבר מותר לחלוק על הבן איש חי, את כל הסבל לקח מרן על כך שחלק, אנחנו כבר לא סובלים מכך. כולם כבר יודעים שמותר לחלוק כדרכה של תורה, כמו שיש מחלוקת אביי ורבא. או מחלוקת רש"י ורבינו תם, לדעת רבינו תם רש"י הניח תפלין פסולות, אבל זו מחלוקת כדרכה של תורה.

 

חידוש גדול

כט. בשו"ת שבט הלוי ח"ו (סי' טז) כותב חידוש גדול: מי שאמר בקיץ משיב הרוח, ותיקן תוך כדי דיבור, אינו מועיל, ואף על פי שבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי, אבל כאן זו קללה, ומי שקילל ומיד בירך תוך כדי דיבור, סוף סוף קילל. וגם בזה, הקללה של מוריד הגשם קיימת, ולכן צריך לחזור. גם בספר אשי ישראל (עמ' רכג הערה קח) על הלכות תפלה, מביא שכן דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך. וגם האור לציון (ח"ב פרק ז אות כט) סובר כן. אבל לעומתם הרב אלישיב (הובא באשי ישראל שם) חולק על זה וסובר שמועיל לתקן תוך כדי דבור, וכן פסק בילקוט יוסף (סימן קיד סעיף ו)...

 

מהות תוך כדי דבור

ל. יש לחקור מה המשמעות של תוך כדי דבור, הרשב"א בתשובה (ח"א סימן לה) ביאר שמי שאמר האל הקדוש, ותוך כדי דבור אמר המלך הקדוש יצא ידי חובה, כיון שמה שאמר האל הקדוש הרי הוא כמוסיף שבח בתוך ברכתו. ולפי זה אם קילל שלא שייך לומר תוספת שבח, לא מועיל תוך כדי דבור. אבל בנדרים (פז.) אמרו: תוך כדי דיבור כדיבור דמי, חוץ ממגדף, ועובד עבודה זרה, ומקדש ומגרש. והסביר הר"ן שם, שתוך כדי דיבור הוא מוחק ועוקר דבריו הראשונים, אבל במקדש ומגרש וכדומה, זהו מעשה גדול, אדם לא עושה עד שגומר בדעתו לחלוטין, ולכן אינו יכול לחזור בו, אחרי שאמר לה "הרי את מקודשת לי", פתאום מתחרט, זה לא מועיל. וכן אם נתן גט ואחר כך מתחרט, זה לא מועיל[3]. לפעמים יש מעשים בתיכון לא דתי או חצי דתי, נער נותן טבעת לנערה ואומר לה: הרי את מקודשת לי, אחר כך באים לבית הדין ושואלים מה לעשות, הם התכוונו לשחוק, אבל אנחנו מטרטרים אותם ולא פוסקים מיד, כדי שילמדו לקח, למען ישמעו ויראו, שלא יחשבו שזה דבר קל, עד שלבסוף מתירים אותה, בית הדין צריך לחקור הרבה על זה. כך למדתי מהרב שלום משאש זצ"ל.

 

דרשות מהטלפון

בשנת תשל"ז, הייתי נותן שיעורים במושבים פעמיים בשבוע, מרן זצ"ל דחף אותנו לזכות הרבים. עוד כשהייתי בחור צעיר בישיבה בן 17, הפעילים של יד לאחים לקחו אותנו לאשקלון לשכנע את הצבור להעביר את הילדים לתלמוד תורה, ולקחו אותי בתור "בנו של הרב של תל אביב" כדי להשפיע עליהם, אבל לא ידעתי מה להגיד בדרשה, התקשרתי למרן זצ"ל, אז היו אסימונים, אמרתי לרב: תרשום את המספר ותחזור אלי, מרן בענוותנותו לקח את המספר וחזר אלי, וכך במשך חצי שעה אמר לי בטלפון משלים ומעשיות לומר בדרשה. עד היום יש לי מחברות עם דרשות מהטלפון. חברים שלי היו הולכים אתי גם כן לדרוש בבתי כנסת, אצלם לאחר כמה דקות הצבור היה אומר להם: חזק וברוך! כדי שיסיימו... אצלי היו שומעים בשקיקה. שאלו אותי: מה ההבדל בינינו? אמרתי להם: אצלי מרן מכין לי את השיעור, אם היה מרן מכין לכם, גם הייתם זוכים להקשבה כזו.

ובשנת תשל"ז מסרתי שיעורים במושבים נס הרים, בר גיורא, מטע, יום אחד פנה אלי יהודי, וסיפר לי שבתו לומדת בתיכון שבעוונות הרבים לומדים בו בנים ובנות, וקידש אותה חבר שלה, בטבעת שלה, היו נוכחים שם גם אחים שלה, וגם היו קידושי שחוק. שאלתי על כך את הרב משאש, אמר לי: אפשר להתיר, אבל תשלח אותם לבית הדין, כדי שלא יעשו עוד צחוק כזה.

 

צודקים הרב אלישיב והילקוט יוסף

על כל פנים, מבאר הר"ן (הנ"ל) שבכל התורה מועיל תוך כדי דיבור משום שהוא עוקר דבריו הראשונים, כאילו מעביר 'טיפקס' על מה שאמר. ולכן אפשר שגם הרשב"א יודה לזה, אלא שהוא דיבר על המלך הקדוש ולכן הוסיף טעם של תוספת שבח. וכן מבואר גם ממה שכתב השדי חמד (ח"ה עמ' 327 ע"א) בשם מהרי"ט אלגאזי. וכן מוכח ממה שכתב המעדני יום טוב (פרק תפלת השחר אות נ) שהגדר של תוך כדי דיבור הוא ביטול דבריו הראשונים. וכן כתב בשו"ת חמדת משה (סימן נו). וכן כתבו עוד אחרונים. ולכן צודקים הרב אלישיב והילקוט יוסף להלכה ולמעשה.

 

 

[1] וגם אם יש בתים גבוהים יותר מבית הכנסת אין בזה איסור, וכמו שכותב המאירי שם בד"ה לעולם (הרביעי), שכל האיסור לבנות בנין גבוה מבית הכנסת, הוא דוקא כשעושה כן לשם נוי בלבד, אבל אם בונים בנין גבוה לשם דיורין מותר אף שהוא גבוה מבית הכנסת, כמו שיש כאן בשכונה בתים גבוהים יותר מבית הכנסת ה'יזדים'. ובפרט במקום מצות ישוב ארץ ישראל. [א.ה. דברי המאירי הובאו במחזיק ברכה (סימן קנ סק"ב). וראה עוד בילקוט יוסף על הלכות בית הכנסת (עמוד ריט). ע"ש].

[2] ואפילו מסר את המת לחברא קדישא הוא פטור, שהרי מבואר בירושלמי (פרק מי שמתו) שלפי הטעם שאונן פטור מהמצוות הוא מפני כבודו של המת, אפילו יש מי שישא משאו, כגון שמסר את המת לחברא קדישא שיקברו אותו, הוא פטור. וכשנפטרה הרבנית ע"ה, מרן זצ"ל אמר לנו לא להתפלל ולא התפללנו שחרית באותו יום, האח של הרבנית הגיע בצהרים לפני הלוויה, הרב דאג לו ומזג לו לאכול, וכשבא לברך הרב אמר לו: אל תברך! אמר: איך אני יאכל בלי לברך? אמר לו הרב: כך ההלכה, אונן לא מברך!

[3] היה אצלנו - בבית הדין הגדול - השבוע עו"ד מכובד, נציג של היועץ המשפטי לממשלה, ישנה בעיה של פסולי חיתון, אנשים עושים את כל העבירות שבעולם ואחר כך מבקשים להתיר אותם. מרן זצ"ל חינך אותנו לדון בכחא דהיתרא, אבל כשאי אפשר להתיר, זה אסור. הם חיים בהפקרות, עבדא בהפקרא ניחא ליה, זילא ליה פריצא ליה (גיטין יג.). ואותו עו"ד טוען: תעקור את הקידושין משום מקח טעות, כיון שנודע שיש לבעל חרדות, ואם היתה יודעת לא היתה מתחתנת אתו. אבל כמה אנשים יש להם חרדות, האם נעקור לכולם את הקידושין?! מה לעשות, העו"ד הזה לא יודע תורה. צריכים למצוא דרך אחרת, לחקור אם עדי הקידושין היו כשרים, אולי היה מגלח בתער.

דברתי פעם עם אחד מראשי השלטון, וסיפרתי לו שפסלתי עד בשביל שהיה מחלל שבת. אותו אחד גם הוא מחלל שבת, כששמע כך נבהל, אמר לי: מה אתה פוסל אותנו לעדות? אמרתי לו: אם נכשיר אותך יהיו ממזרים...

פעם מרן ערך חופה לבנו של ראש הממשלה יצחק רבין, יובל רבין, כשמרן הגיע שאל את ראש הממשלה: יצחק, אני עד אחד, מי העד השני? אמר לו: פלוני, שהיה שר בכיר בממשלה. אבל הוא מחלל שבת, מרן לא יפגע בו. אמר לרבין: אני והרב משאש עדים, והוא יהיה עד כבוד. רבין השיב: ודאי, עד כבוד... החכמה של הרב היתה לפתור בעיות במקום.

לפני החופה צריך לחקור שהעדים כשרים. השבוע התקשרו אלי משיקאגו ושאלו: יש רב אחד שעושה גיורים, הוא עם זקן וחליפה, אבל הביאו עדויות שהוא פסול לעדות וכל שכן לדון, הוא רשע גדול, יש עליו סיפורים מזעזעים בעניני קדושה, ולכן רוצים לפסול את כל הגיורים שלו. מצד אחד זה טוב להתיר ממזרים על ידי פסולי עדות, אבל לכתחילה כשעורכים חופה צריך לקחת עדים כשרים.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

אליהו שירי - אמונה - הכלי להשגת השפע

160לרכישה

מוצרים נוספים

הריני מאמין - מאיר גור ואליהו שירי

פאזל - הכותל המערבי - 250 חל'

כיצד ננצל מהכעס?

סט מעמד לחלה עם כיסוי חלה

א אידישע קאפ 2

שו"ת יביע אומר - חלק י"א

לכל המוצרים