אסף אלזרע: "על נהר הגנגס נדלק הניצוץ שהחזיר אותי ליהדות"

במבט ראשון על פניו של אסף אלזרע, ובמיוחד על פאותיו המשתלשלות מטה לצד זקנו העבות, קשה לראות את עברו מימים ימימה - חילוני מבטן ולידה, לוחם שייטת 13 עז נפש שהשתתף במבצעים עלומים בעורף האויב, איש צעיר ארוך שיער ועטוי עגילים שכמעט לא הניח יבשת בה לא ביקר. אסף צעד במסע רוחני וגשמי ארוך בחיפוש אחר הטוב, הנכון, השלם –או, כפי שהוא יודע להגדיר זאת ביתר דיוק היום – בחיפוש אחר האלוקים.

כיום, חסדי ה', אסף (41) נשוי לשירלי, קולנוענית במקצועה ובעלת תשובה בעצמה, ולהם חמישה ילדים. משפחת אלזרע מתגוררת ביישוב אור-הגנוז הסמוך למירון. אור-הגנוז הוא יישוב חרדי-חסידי שהוקם על ידי תלמידיו של המקובל הרב מרדכי שיינברגר מהעיר העתיקה בירושלים, לאור רעיונות חברתיים ושיתופיים שהגה הרב יהודה לייב הלוי אשלג, הידוע יותר בשמו 'בעל הסולם'. עיקר עיסוקו של אסף הוא ייעוץ והדרכה ברפואה טבעית, שהיא למעשה שיטה ייחודית המחזיקה בהשקפה אמיצה ועקבית בכל הקשור לבריאות נפשית וגופנית, המתיישבת באופן מופלא עם תורת ישראל בכלל, וכתבי קדשו של הרמב"ם בפרט. אך הנה בלי משים גלשנו לסוף הסיפור. כעת נשוב להתחלה.

אלזרע נולד בחיפה, בשכונת קריית אליעזר, שכונת פועלים במרחק של רבע שעה מהים, לזוג הורים חמים ואוהבים. "חשוב לי לומר שעד היום ברוך ה' אנחנו בקשר מצוין. לא כל החוזרים בתשובה זוכים לזה, חלק באשמתם וחלק שלא באשמתם, אך אנחנו ב"ה זכינו. הבית היה מעט מסורתי, אבל גדלנו לגמרי כחילוניים. למדתי בית ספר חילוני רגיל. הייתי הרבה בצופים. הייתי גם שובב וגם רציני. בנעורי למדתי בתיכון אומנויות השייך ל 'ויצו'. בכיתה י"א פחות או יותר עזבתי שם - הנהלת ביה"ס החליטה לשחרר אותי מהלימודים הפורמאליים ולאפשר לי להגיע רק לבחינות המתכונת והבגרות. הרבה יותר עניין אותי להיות בצופים".

לקראת סוף התיכון, החבר'ה מתכוננים לצבא, איך אתה נערך לזה?

"הצבא היה אצלי 'אישיו' הרבה שנים. אחי הגדול נהרג כשהייתי בכיתה ב'. הוא היה קצין בצנחנים, מ"פ בגדוד 450, ונהרג במלחמת שלום הגליל. בגלל העניין הזה, אמי ממש לא רצתה שאלך לקרבי, אך ידעתי שבכל זאת אלך. למרות אחוזי הגיוס הנמוכים בתיכון שלמדתי בו - בערך 80% מהמחזור שלי לא הלכו לצבא - היה לי ברור שאעשה זאת הכי טוב שאני יכול. קיבלתי מיונים למה שנקרא 'יום סיירות', וב"ה התקבלתי לשייטת 13, שזו היחידה המובחרת של חיל הים. המסלול שם הוא ארבע וחצי שנים. בסוף השירות שלנו בדיוק התרחש אסון השייטת, והרבה חברים שלי נהרגו שם. זו הייתה תקופה מאוד קשה ומורכבת".

איך זכורה לך התקופה בשייטת, ומה אתה יכול לספר ממנה?

"באופן כללי, ב"ה, התקופה זכורה לי כטובה מאוד מאוד. רק היום אני מבין עד כמה היא תרמה לאישיות שלי. כל כך אהבתי והערכתי את האנשים, ואת התרומה שאתה מבין שאתה מעניק לעם ישראל כשאתה נמצא שם, עד שבגיל 26, עם שיער ארוך ועגילים, עשיתי עוד חצי שנת מילואים בתנאי קבע. חשוב לי לומר, דווקא כיום כחרדי, שהאנשים ביחידה הם הכי טובים שיש. אנשים זהב. בעלי מידות. מוכנים לתת את כל מה שיש להם בשבילך ובשביל עם ישראל. כולל את החיים שלהם. במהלך השירות הייתי בפעילויות מבצעיות בחו"ל. היום בעיניים של אדם תורני, אני רואה איך ה' היה שם איתנו כל הזמן, אבל אני רואה את זה רק בדיעבד. ה' פשוט שמר עלינו כל הזמן, בכפפות של משי. היו ביחידה אנשים שתלו את ההצלחות והכישלונות בהכנות שלנו, באימונים, או לכל היותר במשהו מופשט ועמום שהם היו קוראים לו 'מזל'. היום אני מבין את המציאות באופן הכי ברור שיש - אין עוד מלבדו".

אחרי הצבא, אומר אסף, הוא לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו. "די בזבזתי את הזמן. עבדתי בכל מיני דברים, אבל כל הזמן בער בי החיפוש אחר משמעות, אחר הטוב. בגיל 26 זה תפס תאוצה, והתחלתי להשקיע יותר בחיפושים. עשיתי המון יוגה, מעט-טאי צ'י, וצ'י קונג. התעסקתי המון עם תורות המזרח הרחוק, ובגיל 28 טסתי לעוד סיבוב בהודו, בה ביקרתי גם לפני כן. רוחניות סקרנה אותי לא מעט, אך לקח לי זמן להבין שכמו בסיפור עם היהודי שחולם על אוצר גדול הטמון מתחת לגשר גדול בארץ רחוקה – הכסף הגדול והאמיתי נמצא אצלי בבית. בגיל 29 חל שינוי בחיי – התחלתי להדריך בפנימייה, ועברתי לקיבוץ לוטם".

סמינר יהדות לתפרנים

את לוטם, קיבוץ בגליל התחתון, מגדיר אסף כמקום שאליו התגלגלו אנשים 'שקצו בעולם החומר'. "אנשים פשוטים, שמחים, מחוברים לאדם ולאדמה. חלקם היו כבר בתהליך תשובה, חלקם חילוניים, וחלקם לאט לאט חזרו. בכל אופן, גרתי בלוטם, והתחלתי ללמוד רפואה סינית באור הגנוז. זה די קרוב. התחלנו אז, כמה חבר'ה מהקיבוץ, לארגן שיעורי תורה בלוטם. הגיעו כל מיני מרצים ומורים מאור הגנוז, ובאחד השיעורים פגשתי את שירלי, לימים אשתי, וב"ה מהר מאוד הדברים התחברו".

כשמדברים על שיעורי תורה שהתארגנו להם בקיבוץ לוטם, אי אפשר שלא להזכיר את האופן היצירתי בו הצליחו חברי הקיבוץ להפיק להם סמינר יהדות בעלות מינימלית.  "כשחזרנו בתשובה רצינו מאוד ללכת לסמינר של ערכים, אבל זה פשוט היה יקר מידי בשבילנו. הייתי מורה ליוגה ולא הרווחתי הרבה. תכל'ס כולנו היינו תפרנים. חשבנו מה לעשות, והחלטנו שאנחנו מפיקים סמינר התחזקות לכל מי שרוצה לבוא ואין לו כסף. החלטנו שהסמינר יעלה 100 שקל. וזהו, התחלנו לארגן. פגשתי באור הגנוז את הרב יובל אשרוב, ושאלתי אותו אם הוא יסכים לבוא להרצות לשם שמיים. הוא שאל 'מה הכוונה לשם שמיים?', ואמרתי לו שהכוונה שאין לנו מאיפה לשלם לו. הוא הסכים בשמחה. אחר כך הלכתי לרב מיכי יוספי. הוא אמר תשמע אני גר בשומרון וכל זה, אבל לשם שמיים אני בא. לקחתי את הרב אסף משה בילר, ועוד כמה, והנה נהיה לנו כבר אחלה צוות. ועכשיו היה צריך לפרסם את זה, אבל לא היה לנו כסף. רצינו שיבואו מלא אנשים, אז ביקשנו מהרבנים שיפיצו. ב"ה הגיעו 150 איש, שזה היה טירוף מבחינתנו.

"אחר כך עשינו עוד כמה סמינרים. כתוצאה מההפקות האלו, כל מיני אנשים, בעיקר חרדים בעלי תשובה, רצו לארח אותנו בכל מיני מקומות בתור קבוצה. עכשיו בגלל שאנחנו מחוברים לטבע, אקולוגים כאלה, היה לנו תנאי אחד – אנחנו באים בשמחה, רק שלא יהיה חד פעמי... אמרנו לאנשים: אנחנו נביא את הכלים, אנחנו נשטוף, נעשה הכל, רק שלא נזהם את הסביבה, ובפרט לא את ארץ ישראל הקדושה. עד היום יש לי בבית סט של 100 כלים, אם מישהו רוצה אותם..."

תשליך על נהר הגנגס

החיים של אסף היום, הוא אומר, נראים שונים לגמרי מהכיוון אותו ניבאה תחילת המסלול שלו עלי אדמות. "מסלול החיים שלי לא כיוון אותי לא לתשובה, לא לגור איפה שאני גר היום, ולא לעזור לאנשים בצורה הזו דווקא. מתוך תהליך של חיפוש אישי, בגיל 24 הבנתי שהמסלול חיים שלי לא יהיה מה שחשבתי עד כה. חשבתי שהוא יהיה משהו בסגנון של ללמוד כלכלה, משפטים, לעשות כסף ולחיות את החיים. ואז הרגשתי באופן עמוק כזה, שזה לא יוכל לספק אותי. הנשמה לא הסתפקה בזה".

ומה עשית כשהבנת שלא תוכל להסתפק בכך?

מה שבעיקר עשיתי היה להתחיל לצאת לכל מיני מסעות בעולם. מסעות ארוכים. סיבובים שלמים. לחפש משמעות, לחפש מטרה, שלמות, ייעוד. באחד הטיולים שלי בהודו עשיתי יוגה במקום שלא הרבה אנשים מגיעים אליו, מעל רישיקש, ושם גם התחילה הפתיחות שלי לקבל שיש משהו רוחני חזק ואמיתי אצלנו בבית. לפעמים צריך להתרחק המון, כדי להתקרב".

כשמדברים על התקרבות ממקום רחוק, קשה לחשוב על משהו רחוק יותר מיהדות מאשר נהר הגנגס, המקודש למאמיני ההינדואיזם. אבל דווקא שם, על נהר הגנגס, חווה אסף כמה מהחוויות הרוחניות המשמעותיות ביותר של חייו – החוויות שהחזירו אותו, בסופו של דבר, הביתה, אל חיק היהדות.

"טיילתי בצפון-מרכז הודו, והתקרב ראש השנה", הוא מספר. "הייתי כל כך רחוק אז משמירת המצוות עד שהחלטתי ללכת לעוד אשרם של יוגה, מקום מיוחד כזה, שלא מגיעים אליו הרבה אנשים. עם זאת ידעתי כמה דברים בסיסיים, למשל - שבראש השנה נוהגים לעשות תשליך. גם הלכתי לשוק המקומי וקניתי רימון, דבש, תפוח, בשביל האווירה. היה לי סידור צה"לי אחיד כזה שהבאתי מהארץ, אז התפללתי ערבית רגילה בראש השנה, ואחרי התפילה כתבתי מה אני רוצה שיקרה לי בשנה הבאה, והכנסתי את זה לבקבוק. כמו בסרטים. בתקופה ההיא כבר היה מאוד קר, ונהר הגנגס שצף, ובביטחון לא מובן כזה החלטתי שאני מגיע לאיזה סלע באמצע הנהר, מתפלל שם, ושולח את הבקבוק למים. ההודים הזקנים שכבר ראו כמעט הכל בחייהם לא האמינו, והסתכלו עלי בעיניים נדהמות. התיישבתי על הסלע הזה, החזקתי את הבקבוק בשתי ידיים, והתפללתי ליקום שאמצא את היעוד שלי. את התכלית. התפללתי שאהיה כלי. כלי לנתינה. שיתאפשר לי לעזור לאחרים. לא ידעתי למי להתפלל. התפללתי למי שאמר והיה העולם. מי שזה יהיה. היום זה נשמע לא יאומן, אבל בפתק הזה היה כתוב המון המון פעמים: "אני רוצה להגיע אל האור הגנוז. אני רוצה להגיע אל האור הגנוז". לא היה לי פחד ממים, כתוצאה מהשירות הצבאי, ואחרי מספר שעות על הסלע תוך סיכון לא קטן חזרתי לגדה והמשכתי את החג כרגיל. אחרי כמה שנים מצאתי את עצמי ביישוב אור הגנוז. היום אני מבין שמה שקרה שם זה תשליך מטורף. ממש ותשליך במצולות ים כל חטאתם".

ומשם איך הדברים התקדמו? איך בפועל חזרת בתשובה?

"האמת שהתהליכים אצלי באופן כללי הם מאוד איטיים. אני לא בן אדם של זבנג וגמרנו. אני בודק, מעכל, סופג. חשוב לי לעשות דברים נכון. כשאנשים רצים עם זה, וראיתי לא מעט כאלה, הרבה פעמים זה נגמר לא טוב. הדבר היחיד שקיבלתי על עצמי מיד היה: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". תהליך התשובה הוא גם לא תהליך שנפסק, לעניות דעתי. הוא הווה מתמשך. לכן גם קוראים לנו - חוזרים בתשובה. כל הזמן חוזרים. אם אתה שואל מה הדליק את הניצוץ, אז זה קרה על נהר הגנגס בהודו".

מה יש שם בהודו? המון ישראלים חוזרים שם בתשובה.

"תראה, הודו זה מקום מאוד רוחני. אמנם מכוחות הטומאה, אבל רוחני. לי אישית היו בהודו המון חוויות רוחניות. עד כדי כך החוויות היו משמעותיות בחיי, שפעם אחת, בין הטיולים בהודו, חזרתי לארץ וגרתי תקופה ממושכת במערה. זו הייתה תקופה מאוד מיוחדת. הניצוץ הרוחני החזק נדלק אצלי בפעם האחרונה שנסעתי להודו, בגיל 28, כשלקחתי איתי את התפילין שקנו לי לבר מצווה. זה לא משהו שאפשר לגמרי להסביר בשכל. פשוט החלטתי שאם בדקתי כל כך הרבה דברים, אני רוצה לבדוק גם את היהדות. ובנוסף, כמו כל מרוקאי טוב, לקחתי איתי ספר תהילים. גם ההורים שלי בקשו שאקח. הייתי רחוק מאוד משמירת מצוות, אבל כל יום הייתי יושב ליד הגנגס, ופשוט קורא את החלק שלו בתהילים. ושברתי את השיניים. מילה לא הבנתי.  עד היום קשה לי להסביר לעצמי למה עשיתי את זה. כנראה שזו הנשמה שהתגעגעה לבוראה. הנשמה כל הזמן מתגעגעת. פתאום אחרי חודש, בכל פעם שהייתי קורא הייתי מרגיש דברים שלא הייתי מאמין. זה התחיל להאיר לנשמה שלי אור שלא יכולתי לעמוד בו. לאט לאט הקריאה התחילה להשפיע עלי, ורציתי לדעת יותר ולשמור יותר. לאט לאט התחלתי להרגיש שה' הוא מציאות חיה ונושמת. ושמתוכו הכל יוצא. כל הבריאה. ומשם זה הלך והתעצם, הלך והתפתח"...

"כל יהודי הוא אח שלי"

אחרי 12 שנים כבעל בתשובה, מעיד אסף כי מדובר בתהליך שלעולם אינו מסתיים.

"אני יכול לומר שיש הרבה דברים שהם לא טבעיים לנו, לבעלי התשובה. לא יעזור. יש קודים מסוימים שלא מספיק ברורים לנו. בהתחלה אנחנו עושים אותם באופן חיצוני, ואז או שזה מתיישב על הלב, או שלא. אבל האמת היא שאני חושב שעיקר הקושי של בעלי התשובה הוא דווקא בדור הבא שלהם. בחינוך הילדים. תבין, אני לא יודע מה זה ילד חרדי טוב, אני יודע מה זה ילד חילוני טוב. ולעניות דעתי, וכך קיבלתי מרבותיי, הדרך להצליח בזה היא פשוט להיות אתה, ולשמור מכל משמר על הנקודה של הקשר לה', וזה יבוא לבד".

אתה מגדיר את עצמך חרדי, אבל אתה לא לגמרי נראה.

"תראה, אני לא נכנס להגדרות. אני יודע דבר אחד - אני רוצה להיות ירא ה'. אני רוצה לעבוד את ה' באמת, איך שהוא רוצה שאני אעבוד אותו. אני רוצה להיות חרד לדבר ה'. אני אפילו לא יודע אם אני בעל תשובה. אני עדיין בתשובה. המרחק אצלי בין הרצוי למצוי הוא גדול, וכל הזמן אני מנסה לצמצם אותו. ותוך כדי זה, אני משתדל מאוד שלא להרחיק את עצמי מהאנשים שלא דומים לי מבחינת אמונתם ואורח חייהם. כי באמת של האמת כל יהודי הוא כמוני, הוא אחי. אני לא יכול לתת למשהו להבדיל ולהפריד בינינו. עם זאת, ברור שצריך לשים גבולות, ושמים את הגבול בכך שאני חלק מעם ישראל, אבל למשל יש מקומות שבחיים אני לא אכנס אליהם. אבל לשבת עם כל אחד ואחד אין לי בעיה".

אתה מביא לידי ביטוי את ההשקפה הזו גם בעבודתך הייחודית, בסדנאות הבריאות שאתה מעביר?

"בהחלט. גם בסדנאות אני מדבר עם כולם בשמחה ובפשטות ובגובה העיניים. שאלו את פעם את הרב שך - למה מברכים שלא עשני גוי? למה שלא נברך שעשני יהודי? וברוב חוכמתו וצדקותו הוא ענה: 'הקב"ה עשה שלא תהיה גוי. אתה צריך לעשות שתהיה יהודי'. ויהודי זה להאהיב שם שמים ברבים. ואנחנו, בעלי התשובה, אנחנו גשר. אם הכל היה מתוקן בעולם החרדי - הייתה מגיעה גאולה. כנ"ל לגבי העולם החילוני. אבל יש בעלי תשובה, במיליונים, אז מה העניין איתם? מה התפקיד שלהם? החוזרים בתשובה הם גשר בין אלה לאלה. הם נותנים לעולם החרדי חיות, שמחה, שלא תהיה מצוות אנשים מלומדה. בעולם החילוני, לעומת זאת, בעלי התשובה מעוררים מחשבה: 'בואנה, הבן אדם הזה כמוני. הייתי איתו בצבא, בקיבוץ, הוא היה אחלה גבר. אז מה, הוא השתגע'  לא, הוא לא. הכל איתו בסדר, אם לא למעלה מזה".

ספר קצת על עבודתך, על הסדנאות שאתה עושה.

"הגעתי לעניין הקדוש והמדהים הזה בזכות הרב יובל הכהן אשרוב, שאותו הכרתי כשלמדתי דיקור סיני באור הגנוז. גם הסדנאות שאנחנו מארגנים, וגם הקליניקה הפרטית שלי, הם בשיטת הבריאות הטבעית, שלמעשה טוענת שהדבר היחיד שיכול לרפא זה כוח החיים הטבעי שהקב"ה נותן לנו בכל רגע ורגע, ולא שום דבר אחר חוץ מזה. זו שיטה שלוקח זמן ללמוד אותה לעומק, אך בסדנה אנחנו פותחים צוהר. נותנים טעימה. הרבה אנשים שמתחברים לעניין ממשיכים ללמוד וליישם, וחייהם משתנים ומשתפרים באופן מופלא. אנחנו מקיימים אותן כבר עשר שנים, בשיתוף מכללת אילמה מהאור הגנוז, ואני מנהל אותן לאורך שנים. היום זה כבר נקרא 'שיר חדש תזונה ובריאות', אפשר למצוא אותנו בגוגל. הסדנה, כמו הקליניקה, מיועדת לכל מי שרוצה לקחת אחריות על הבריאות שלו. גם לבריאים וגם לחולים. השיטה משתלבת באופן מופלא עם תורת ישראל בכלל, וכתבי קדשו של הרמב"ם בפרט. זה אחד הדברים שנותנים לנו כוח ללמד וליישם את העקרונות הללו".