ר' יצחק אברהם: "חיפשתי את האמת ומצאתי אותה, עכשיו אני פועל כדי שגם אחרים יכירו את האמת הזו"

ר' יצחק אברהם הוא אברך כולל המתגורר במשך 18 השנים האחרונות בעיר מודיעין עילית (קריית ספר). במשך כל השנים הללו הוא לומד בכולל הלכה שנמצא במקום, וכלפי חוץ ניתן לחשוב שהוא עוד אחד מאלפי האברכים המתגוררים בעיר החרדית שבמרכז הארץ.

אלא שלא. לפחות פעמיים בשבוע, בשעות הערב, תוכלו לראות אותו נוסע לעיר מודיעין הסמוכה, שם הוא מנהל מדרשיה המיועדת לנוער חילוני מסורתי. "אני קצת משחד אותם", הוא מסביר בחיוך, "וכדי לייצר אצלם את הרצון הראשוני להגיע למדרשיה אני מציע מבצעים על סיגריה אלקטרונית ומביא להם פיצה או שווארמה, אבל אחר כך הם מגיעים כבר מעצמם, כי התורה פשוט מעניינת אותם. יחד איתי אני מביא עוד מכוניות עמוסות באברכים מקריית ספר, שיושבים עם הבחורים ממש אחד על אחד, פותחים איתם משניות, מספרים להם על היהדות ועונים להם על שאלות".

ויש במדרשיה הרבה חיזוק וסיפורים מדהימים ומרגשים. "רק השבוע נכנס אחד הבחורים שלנו לישיבה בירושלים, יומיים לפני כן התחתן בחור שלמד במדרשיה וכעת הוא עומד להקים בית כשר ונאמן בישראל, ויש לנו גם בחורים שהפכו לאברכים", הוא מספר בסיפוק.

מימי בחרותו

שאלות באמצע הלילה

ההצלחה הגדולה של המדרשיה מגיעה ללא ספק הודות למסירות העצומה של העומדים בראשה, אבל היא נובעת גם מסיבה נוספת: מכיוון שר' יצחק מכיר את תחושותיהם של הבחורים מקרוב ממש, שכן הוא עצמו היה לפני כעשרים שנה במקום דומה מאוד.

"נולדתי למשפחה מסורתית", הוא מספר, "הייתה לנו מזוזה בפתח הבית, היה גם ליל הסדר ויום כיפור, אבל לא יותר מזה. בילדותי נשלחתי כמובן לבתי ספר שאינם דתיים, וכנער למדתי בבית ספר מקצועי. סיימתי לימודי הנדסאות, מחשוב ובקרה, ואז, אחרי דחיית שירות, התגייסתי לחיל הים ושירתי בספינות הטילים של חיל הים.

"התפקיד שלי היה להעמיס פגזים על הספינה, וגם להעמיס מכשיר חכם ולוחמה אלקטרונית. המטען היה מאוד כבד, ובאחד הימים, תוך כדי סחיבה, התחלתי לחוש כאבים בגב התחתון. בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, אבל הכאבים ליוו אותי במשך כמה חודשים, ואז הבנתי שאני צריך לבדוק למה כואב לי. עברתי סדרה ארוכה של בדיקות, שלאחריה הייתה המסקנה של הרופאים שאני כנראה מדמיין את הכאבים האלו. הרגשתי צער גדול, כי כאב לי מאוד, ובעיקר - בגלל שאף אחד לא האמין שבאמת כואב לי. זה הוביל אותי לחשוב קצת על מהות הסבל בעולם – למה אדם סובל כל כך".  כיום, במבט לאחור, הוא מציין שזו הייתה ההתחלה הראשונית של הקשר שלו עם אלוקים.

בינתיים המשיך יצחק לשרת בצבא, והוא גם חתם על שירות קבע. "החברים הטובים שלי השתחררו ונסעו לחו"ל", הוא מספר, "לצערי שניים מהם נהרגו בתאונות טיולים ואחד נוסף איבד את חייו אחרי שבילה בקופנהגן ועישן שם כל הלילה דברים בעיתיים. אני זוכר שנפגשתי עם החברים שכן חזרו, ואחד מהם גם התגורר איתי בדירה. היו לנו הרבה שיחות לתוך הלילה, הוא סיפר לי על כל אמונות המזרח שהוא פגש וראה, ואני, מתוך תמימות, שאלתי אותו: 'אם כבר אני מפנה זמן כדי ללמוד את כל אמונות המזרח האלו, למה שלא אנסה קודם כל לגלות את השורשים האמתיים שלי?'"

והוא לא שאל זאת סתם, כי היה לו באמת רצון חזק להתחבר פנימה, לשורשים, אלא שבאותם ימים לא היה לו מושג איך לעשות את זה וגם לא היה אף אחד שהיה אפשר לשאול אותו על כך.

ואז, באחד הימים, כשחזר יצחק מהבסיס, הוא גילה מודעה מתחת לדירתו, בה היה כתוב שהרב אורי זוהר עומד להרצות במתנ"ס הסמוך לטכניון. "הדירה שלי הייתה קרובה מאוד לטכניון, והחלטתי שאם הרב מגיע עד אליי, אז אני חייב לבוא לשמוע אותו מדבר".

כיפת הלוויות

יצחק הגיע למתנ"ס, הציץ ונפגע. "זה היה מפתיע, כי דווקא תחילת ההרצאה לא חידשה לי כלום. הרב דיבר על כך שיש גיהינום, יש עולם הבא ויש גלגולי נשמות. כל זה לא היה חידוש עבורי, אבל מה שהקסים אותי במיוחד היה כשלאחר מכן הוא עבר לדבר על העגבנייה במשך רבע שעה. הוא ניסה להמחיש לנו מה היה קורה לעגבנייה אילו לא הייתה לה קליפה – הרי היא לא הייתה מחזיקה מעמד לרגע, ובכלל – איך זרעי העגבנייה שנמצאים בתוך האדמה יודעים לאיזה כיוון הם צריכים לצמוח? איך זה שהם יודעים איפה השמיים ויוצאים דווקא לכיוונם? ועוד, ועוד. מהדבר הזה אני הוקסמתי. זה נתן לי פתח לראות את החיים בעין אחרת, כדבר שלא מובן מאליו, הבנתי שמוכרח להיות מישהו שמנהל את הדברים".

ההרצאה הסתיימה וכשהוצע ליצחק להצטרף לסמינריון, הוא ידע באופן ברור שיעשה זאת. "הייתי אז בדיוק באמצע לימודי תואר ראשון, והחלטתי לנצל את הזמן הפנוי בסמינריון כדי להתקדם מבחינה לימודית. כמובן שבסופו של דבר לא למדתי מילה בשביל התואר, אלא נשביתי בקסמן של ההרצאות. אלו היו בדיוק ההרצאות שחיפשתי, רציתי להבין את האמת ולקבל תשובות לכל השאלות הנוקבות שהיו לי, ובאמת, היו שם את המרצים הכי טובים של לפני עשרים שנה, והם דיברו והסבירו, והצליחו לענות על השאלות הקשות ביותר, והכל בטוב טעם".

במהלך הסמינריון התקרבה השבת ויצחק מצא את עצמו כשהוא פונה לחדרו ובדרך ממשש את הכיפה שבכיסו. "תמיד, במהלך השירות הצבאי שלי, הייתה לי כיפה בכיס", הוא מסביר, "קראתי לה 'כיפת הלוויות', כי הזמנים היחידים בהם הייתי מוציא אותה, היו בלוויות. אבל באותו זמן, כשהלכתי לחדר להתארגן לשבת, מצאתי בדרך סיכה קטנה ומבחינתי הרגשתי שזהו אות משמיים שאני צריך לחבר אותה לכיפה ולהניח על הראש. זו הייתה השבת הראשונה שזכיתי לשמור".

ולא היה קשה לך עם כל האידישקייט הזה?

"לגמרי לא, אפילו להיפך – זו הייתה תחושה כאילו שאני זוכה לחבק את הריבונו של עולם, את אבא שלי האהוב, שבמשך עשרים שנה לא הכרתי אותו ולא פגשתי אותו".

במוצאי אותה שבת שב יצחק אל בסיס חיל הים. "כולם מסביבי היו חילוניים, לא גיליתי להם להיכן אני נוסע, וגם לא סיפרתי מאיפה חזרתי. העניין הוא שכאשר הייתי בסמינריון הבנתי שתורת ישראל היא כל כך עמוקה, עד שהיא מכילה את כל מה שקורה בעולם, והייתי בטוח שלתורה יש מה להגיד על כל צורת החיים שלי – איך להתקלח, איך להתגלח ואיך להתלבש. לכן לא העזתי לעשות כלום, כי פחדתי שאעשה זאת בצורה לא נכונה. ביום ראשון, מיד על הבוקר, הלכתי לחנות ספרי קודש וביקשתי לדעת איפה יש ספר שמלמד את כל הדברים שצריך לעשות. המוכר נתן לי קיצור שולחן ערוך, ואני ישבתי וקראתי אותו במשך שעות, ממש לגמתי אותו בצימאון אדיר, ורק אז התחלתי להבין את ההלכות, וקלטתי איך באמת צריך להתנהג יהודי".

המשפחה מתקרבת

יצחק חזר אל שגרת היום-יום בצבא. "אבל זו כבר הייתה שגרת חיים אחרת", הוא אומר, "כי פתאום הדבר העיקרי שעניין אותי היה להביט על העולם הדתי שנמצא בתוך הצבא. אני זוכר ששירת בינינו בחור דתי, ושמתי לב שהוא לא ממש מתנהג כמו שהייתי מצפה, הוא התקרב לחיילות, ואכל לפעמים בלי נטילת ידיים ובלי לברך. זה הפריע לי, לא הצלחתי להבין איך מישהו דתי לא עובד את האלוקים בדרך האמתית. גם כשהייתי בספינה, ראיתי חייל דתי ומיד התמקדתי בו, אבל אז שמתי לב שהוא בכלל לא מקפיד על תפילות, וכששאלתי אותו הוא אמר: 'זה בגלל שיש לי המון עבודה, איך אתפלל?' גם לא הייתה לו כיפה על הראש, והוא הסביר: 'זה בגלל שהיא כל הזמן נופלת לי'. מאוד צרם לי לראות את הדברים האלו כי הרגשתי שהם כמו זיוף. ציפיתי שלחייל דתי יהיו בחדרו ספרי קודש ולא עיתון ידיעות אחרונות".

הייתה גם דמות אמתית ומוערכת שפגשת לאורך הדרך?

"כן, אולי זה מפתיע, אבל היה לי את אבא שלי, הוא ליווה אותי באותן שנים, ולמרות שבאותה תקופה הוא לא הגדיר את עצמו כשומר מצוות, הוא מאוד עזר לי. אבא ואמא היו תמיד אנשי חוק וסדר, כך למשל אם היה כתוב שמותר לנסוע בכביש על 90 היה ברור להם שנוסעים אך ורק על 90. את הדבר הזה אני מינפתי, ואבא מאוד תמך בי ועודד אותי שאם אני כבר מחפש את האמת, אז אלך על זה עד הסוף. הוא אפילו התגאה בי, וכך התחלנו גם לקיים שולחן שבת בבית. אבא הקפיד לכסות את הטלוויזיה שפעלה באותו זמן בסלון. אחר כך הוא העביר אותה לחדר שינה ולבסוף היא כבתה גם שם".

ברבות הימים מספר ר' יצחק שגם הוריו חזרו בתשובה שלמה, ואילו אחותו שהיה לה חבר באותה תקופה החליטה לנסוע ביחד אתו לסמינריון ושניהם, יחד, חזרו בתשובה, התחתנו כדת משה וישראל והם כיום בעלי תשובה גמורים, וגיסו אף משמש כרב'ה בחיידר. "אחות נוספת שלי גם היא שומרת מצוות ומתגוררת בחיפה", הוא מספר, "כך שלמעשה, כל המשפחה שלי התקרבה ליהדות".

התורה ממלאת

בשלב מסוים פוטר יצחק מהצבא, ואז הוא הגיע למסקנה שזו ההזדמנות שלו להיכנס למסגרת לימוד חרדית. והיכן ילמד? "המסגרת הישיבתית היחידה שהכרתי הייתה בישיבת נחלת הלוויים בחיפה, הסמוכה למקום מגוריי", הוא מסביר, "אז באתי בפשטות ללמוד שם, וזו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי אברכים שבאמת ובתמים שקועים בתורה. הרגשתי גאווה עבורם. אני זוכר איך שהייתי מגיע מידי יום לשיעורים שנמסרים בישיבה, ולמרות שלא הבנתי חצי מהדברים, בלעתי בשקיקה כל מילה. זו בדיוק האווירה שחיפשתי".

בהמשך המליצו לו להיכנס לישיבת קריית מלאכי, ושם הוא אכן למד עד שנישא לפני כ-18 שנה עם רעייתו שירלי, וגם זכה גם להביא לעולם את שתי בנותיו המתוקות – נעמי ויעל.

"בתחילה התגוררנו במודיעין, כי התחושה שלי הייתה שהקירוב האמתי לנוער החילוני יכול להגיע רק כשמתגוררים בסמוך אליהם", הוא מסביר, "וכל כך רציתי להשפיע עליהם. היינו מארחים בכל שבת בביתנו המון בחורים והייתי מקיים איתם שיחות עד השעות הקטנות של הלילה. הרגשתי שזו זכות עצומה – להיות מהצד התומך, מהצד שמשפיע".

אלא שעם השנים כשבתו הבכורה גדלה, הוא הבין שלא יהיה קל לחנך אותה בסביבה חילונית, ולכן הם עברו למודיעין עילית, אך ר' יצחק כאמור לא זנח את המדרשייה, והוא יוצא מספר פעמים בשבוע למודיעין כדי להרבות תורה ולקרב לבבות.

והוא גם מבקש להעביר מסר לסיום: "מאוד חשוב לי לומר לכל מי שנמצא בתחילתו של התהליך, שידע שהתורה היא דבר ממלא. חיי התורה ממלאים את האדם, הם מרגיעים את הנפש ועושים כל כך טוב. אני רואה אנשים שמחפשים לנסוע למרחקים, לדרום אמריקה ולפסגות ההימלאיה, אבל הם לא מבינים שהטוב הזה נמצא כל כך קרוב אלינו. זהו טוב אמתי, ממש מילוי פנימי, ואני ממליץ לכל אחד פשוט לנסות. כי כמו שנאמר – 'טעמו וראו כי טוב', אם רק טועמים מיד מרגישים את הטוב הזה".