גולשים כותבים

"אני בסרט אימה, זה סוף העולם!" סיפורה של ענת, שניצלה בנס מהפיגוע במגדלי התאומים

ענת עבדה במנהטן שנתיים. מידי בוקר נהגה לעלות על רכבת בדיוק באותה שעה. אבל בוקר אחד, קול פנימי אמר לה להישאר ישובה על ספסל התחנה...

| ט' אלול התשע"ו |
אא

ה-11 בספטמבר  2001  הוא תאריך שלא יימחה מזכרוני.

גרתי אז בניו יורק ועבדתי במערכת העיתון "מעריב" במנהטן. כל בוקר, במשך כשנתיים, נסעתי ברכבת התחתית לעבודה וירדתי בתחנה שבקומת הקרקע של בנייני התאומים.

כל בוקר מחדש הייתי נפעמת מהעוצמה ומהגודל של שני הבניינים האדירים האלה. לעיתים, הייתי הולכת ברחוב ומרימה את הראש למעלה, ומחסירה פעימה.

 נהגתי גם לבלות די בתכיפות בקומה ה 103 של הבניינים במועדון פופולארי שנקרא Windows of the World – החלונות של העולם. כמו ילדה קטנה, ליבי פעם בחוזקה בכל פעם שהמעלית טסה למעלה כמו חללית... והנוף מחלונות העולם... האורות... הגובה... העוצמה...

כל ביקור במגדלים היה שחזור של החוויה הראשונה שלי בניו יורק, אז לקחו אותי משדה התעופה ישירות אל המגדלים, כדי שאחוש את האוויר המרטיט והאינטנסיביות של ניו יורק. תחושת: 'השמיים הם הגבול'.

בבוקרו של אותו יום שלישי, 11 בספטמבר 2001, המתנתי כהרגלי בקודש בתחנת הרכבת התחתית (הסאבווי) של ברוקלין, לרכבת הקבועה שתבוא ותסיע אותי ליעדי, לתחנה שבתחתית מגדלי התאומים.

הרכבת הגיעה...אבל משהו פנימי חזק מנע ממני לעלות על הרכבת הזו. קול פנימי הציע בתוקף לחכות לרכבת הבאה, כמו ציווה עליי לסיים את הבייגל והקפה ולא לעלות.

שנתיים עבדתי בניו יורק, ומעולם לא קרה שנמנעתי מלעלות על הרכבת הקבועה שלי. כל יום הייתי שם באותה שעה בדיוק. אבל הפעם...הרכבת עצרה, פתחה דלתות, ואני, כמו מהופנטת – לא זזתי ממקומי.

יש לציין שאני בעלת משמעת עצמית ראויה להערכה, המעסיק שלי היה איש קפדן ולא סלחן לגבי איחורים. ובכל זאת, בלי היסוסים, צייתי לתחושה המוזרה שציוותה עלי להמתין.

אותה הרכבת, שעליה לא עליתי באותו הבוקר - מספרים שנלכדה בתוך התחנה התחתית שבנייני התאומים...איש ממנה לא ניצל.
רכבת אחרת שעוצרת בתחנה ברחוב מקביל הגיעה... לא הייתה לי ברירה אז עליתי. מקסימום אלך קצת ברגל... 

מהרגע שירדתי בתחנה מצאתי את עצמי בעולם אחר, כאילו נכנסתי לסט אקשן מתוך סרט אימה הוליוודי. מתח ,פחד ולחץ שעדיין לא הצלחתי להבין באותם הרגעים, המון אנשים ותור מטורף במדרגות שמטפסות למעלה ממעמקי הסאבוויי אל הרחוב...אפשר היה לחתוך את האוויר עם מספריים.

הברכיים התחילו לרעוד ללא שליטה עוד לפני שהרמתי את הראש למעלה. ענן של עשן וערפל לא טבעי...

הרמתי את העיניים... חשכו עיניי

משהו שנראה כמו חלק אחורי של מטוס תקוע בתוך אחד מהבניינים. הם כבר לא היו תאומים...
אש ועשן וחלקים של מטוס בתוך החלונות.


אני, אישית, ישר הבנתי מה קורה. מרוב עוצמת החוויה התנתקתי מהגוף ורגליי, באופן אוטומטי, משכו אותי לעבר המשרד שבו עבדתי. עליתי למשרד, רוב חברי לעבודה לא הגיעו עדיין. מתוך אינסטינקט התקשרתי להוריי להודיע להם שהכל בסדר – הם תיכף ישמעו שמשהו נורא קרה, אבל אני בסדר. דקה לאחר מכן נפלו קווי הטלפון במשרד.  


בבכי היסטרי ובשאגות, עמית לעבודה קרא לעברי שאנחנו חייבים להסתלק לפני שהנורא מכל יקרה.


ירדנו למטה, אנשים רצים, היסטריה... 
כמה מאות עומדים עם הראש מופנה למעלה ולא מאמינים למראה עיניהם...
ואני אחת מהם.


ואז זה קרה... 
דמיינו שאתם עומדים ברחוב ומסתכלים על בניין מעבר לכביש...
במרחק כמה צעדים מכם...
ואז מטוס מגיע לכיוון הבניין השני, מנמיך טוס, כמו מפלצת שהולכת וגודלת מרגע לרגע...
ואני מחזיקה את הראש וצורחת: "לאן אתה טס??? לאן אתה טס?"


והבום הזה, הבום המחריד ומחריש אוזניים הזה... 
הוא טס היישר לתוך הבניין השני... ישר לתוכו, ניירות משרדים עפים מכל החלונות, אנשים קופצים מהקומות הגבוהות, אפר ואבק, כרטיס טיסה נחת לי ליד הרגליים... סרט אימה... אני בסרט אימה! זה סוף העולם!

התחלתי לרוץ, יחד עם שני עמיתים לעבודה, לרוץ ולברוח כי הרגשנו וידענו שיש לזה המשך. 
שאם לא נברח משם, כל עוד נפשנו בנו, זה לא ייגמר בטוב
רצנו ורצנו.  כשהגענו לגשר ברוקלין, הבניין הראשון קרס... ולאחריו השני. 
הפיח והעשן השתלטו על האוויר, עננים שחורים וסמיכים רודפים אחרי אנשים... 
מנהטן, מרכז המסחר העולמי, התפוח הגדול...הפכה לזירת אימה ותוהו ובוהו. אין חשמל, אין קווי טלפון. הלם וזעזוע שאין לתאר במילים.

מנהטן השתקמה מאז, במקום נבנה בניין חדש
ואני? אני מספרת לכם, שהייתי שם
לא יכולתי לדבר במשך תקופה, הצלצולים באוזניים לא עזבו אותי חודשים.  
לקח לי זמן לעכל ולהפנים את החוויה.

 15 שנים עברו!!! 
והנה אני כאן עדיין, מעבירה את המסר הבא
תקשיבו ללב, לקולכם הפנימי 
כי הקול הזה הוא קולה של הנשמה.

(בדיעבד הבנתי שהקול שדיבר אליי והציל אותי היה קולה של סבתי האהובה, ז"ל, שושנה...) 

ולא משנה מה קורה סביבכם, גם אם זה נראה כמו סרט אימה –

תאמינו בניסים, הכל אפשרי

מוקדש לכל הנשמות שנספו באותו היום ,
שהקריבו את החיים בגלגול הזה, 
למעננו.
בכדי שנלמד עוד משהו
על כך שיש סיבה ומסובב...

הנקראים ביותר
הידברות שופס

שנה וברכותיה - היומן השנתי של הרבנית ימימה מזרחי תשע"ח

59לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

סט מחזורים כוונת הלב לנשים

אנשים מספרים על עצמם 8 - חיים ולדר

ילדים מספרים על עצמם 9 - חיים ולדר

כיסוי לבקבוק יין

קופת צדקה מהודרת

לכל המוצרים