סיפורים אישיים

שמעון פינטו: "תשובה היא להבין את האחר שעומד מולך, דרך האחר שבך"

כבר בגיל שמונה, כששמעון פינטו חזר מהחופש הגדול, והגיש למורה שלו לציור את חוברת הרישום לבדיקה - ידע המורה כי עדיו של הילד לגדולות. בריאיון מיוחד הוא מספר על דרכו בעולם הציור, דרכו בעולם התשובה - והקשר שבין השניים

| ט"ז סיון התשע"ו |
אא
כבר בגיל שמונה, כששמעון פינטו חזר מהחופש הגדול, והגיש למורה שלו לציור את חוברת הרישום לבדיקה - ידע המורה כי עדיו של הילד, לגדולות. בינות לדפי החוברת ההיא למד להכיר את גדולי ציירי תקופת הרנסנס. אך כבר אז היכתה בו תובנה מסוג אחר, שנדיר (אם בכלל אפשרי) למצוא אותה אצל ילדים בגיל כזה. "אני זוכר שישיבתי שעות על המכתבת, וחקרתי את החוברת הזו ישר והפוך", משחזר פינטו (48), נשוי ואב לשמונה ילדים, מירושלים. "אמא התחננה שאצא לשחק בחוץ עם שאר הילדים, אבל אני בשלי – חוקר ומצייר, מצייר וחוקר".

לדבריו, בזכות החוברת נפתח בפניו צוהר של חוכמה מסוג אחר, חוכמה שרק אדם שקיבל כוח פנימי מחוצה לו (סיעתא דשמייא) – יכול להבין. "למרות שזו הייתה הבנה של ילד, כבר אז ראיתי שהמכנה המשותף של כל המאסטרים האלה הוא דבר אחד: כולם ניסו להסתיר את מציאותו של הכוח עליון, אבל אף אחד מהם לא הצליח. כשהחזרתי את החוברת למורה לציור, הוא התעניין ושאל איך היה. השבתי שבהתחלה היה כיף מאוד, אבל אחר כך עצוב. הוא נדהם. לתשובה כזו הוא לא ציפה".

ומה הייתה תגובתו?

"הוא ביקש שאסביר למה אני מתכוון, ואני נתתי דרור למילים ואמרתי: 'כאן רואים קו עבה, הבעה כזו וכזו, קו דק ועצבות. למה הם לא כתבו את מה שהם מרגישים, אלא ניסו להסתיר את זה בקווים ומריחות?'. המורה היה מופתע מאוד מהפרשנות שלי, והבעת פניו אמרה שהוא מאוד מתרשם ממני. אחרי השיעור הוא קרא לי, וביקש שאמשיך לפרש לו מה אני רואה – אחד על אחד".

וואוו, זה כמעט בלתי נתפש. איך אתה מסביר את זה?

"חשבתי על זה המון במהלך חיי הבוגרים, ואין לי הסבר אחר לזה מלבד זה שזו כנראה הייתה סוג של הארה חד פעמית, כזו שאנשים רבים חווים במהלך חייהם הצעירים אך לא תמיד זוכרים אותה".
ציור מסדרת ציורי המקוואות של פינטו
האם יש קשר בין אותה הארה, לטריגר שהוביל אותך אל זרועות היהדות - שנים מאוחר יותר?

"אני מאמין שכן, גם אם לא באופן מודע. דרך הציור ו'בזכותו', הגעתי לתשובה. בתקופת לימודיי בפקולטה לאמנות באוניברסיטת בן גוריון - דרך הקווים, הצורות והצבעים שציירתי, מצאתי את הקב"ה באמת ובתמים. שם התחדדה ההארה של גיל שמונה, ומצאתי עצמי מתנדנד בין הרצונות הסותרים – לחזור בתשובה ולהתקרב למי שגילה לי את החוכמה העצומה שלו דרך הציור, או שלהישאר נטוע במקומי ובהרגליי. מכיוון שלא היה לי מספיק אומץ לוותר על החילוניות, ועל הרווחים לכאורה שדמיינתי שקיימים בה - שנים הייתי על המטוטלת הזו".

"לימודי האמנות בשבילי היו כמו כניסה של ילד ללונה פארק"

אולם כעבור חודשים ספורים, החלטה חד סטרית שקיבל - היטתה את הכף לטובת התשובה. "בזמנו היה לי קוקו ארוך, ויום אחד חזרתי הביתה ופשוט החלטתי לגזור אותו. עשיתי את ה'חלאקה', ועם הזמן נוספו דברים אחרים: כיפה, ציצית, לימוד תורה ועוד. הייתי מאוד עקבי בתשובה שלי, וכל דבר שלקחתי על עצמי – נשאר שם עד היום".

תערוכת היחיד הראשונה שעשה התקיימה בחמם התורכי ביפו, בשנת 96'. המבקרים התלהבו, אך אחרי ששאלו אותו היכן למד, הבין שאין מנוס וצריך לסגור את הפינה הזו ולתת גושפנקא לכישרון שלו, פעם אחת ולתמיד, ונרשם ללימודי התואר. "להיכנס ללימודי אמנות היה בשבילי כמו שילד קטן נכנס ללונה פארק – הביטוי הכי טוב, במרחב הכי נכון שאפשר לבקש. הכלים האמנותיים שקיבלתי שם, היו בשבילי כמו סוכריות מתוקות לילד קטן".

במהלך הלימודים, וגם מאוחר יותר - התגלה פינטו כ'ציפור שונה' בנוף המקצועי, הודות לפרספקטיבה הייחודית שסיגל לעצמו. "אני אמנם לומד את הכללים כמו כולם, אבל לעולם לעולם נשאר צופה מן הצד, ומחפש דרכים ייחודיות להביא את עצמי ואת עולם מושגיי – אל תוך הציורים שלי", הוא אומר.

למשל בציור ה'מימונה', בו מופיעה דמות שלצדה שולחן עם כל ה'תפנוקים' שעליו כולל המופלטה, בחר פינטו להביא לידי ביטוי את הצד המזרחי שלו. "הציור הזה מתקשר אל ציור מערבי, לאסכולה אירופאית כדוגמת 'ערימות השחת' של קלוד מונה, או וינסנט ואן גוך ועוד.  אבל במקום לזרוע זרעי חטים – הדמות שלי זורעת סוכריות".
שמעון פינטו
כמו אותה דמות מסתורית שזורעת סוכריות, גם סדרת ציורי המקוואות של פינטו - מאופיינת במשחק של דימיון ושוני. מצד אחד מותח פינטו קו דמיון לציוריו של דיוויד הוקני, שהתפרסם בעולם האמנות הודות לציורי הבריכות שופעות המים שלו. מצד שני, מוטיב המים בציוריו של פינטו – נעדר כליל.
 
על הציור: "פרקטיקה של געגוע"
בסדרת הציורים הזו נראה מוט שמוביל לאנשהו, מדרגה אחת וכפכפים. במילים אחרות, כהגדרתו של פינטו - "יש יותר אין, מאשר יש". למה דווקא מקוואות? "כי המקווה בשבילי הוא כניסה לתוך הטהרה, וזוהי התשורה והנתינה שלי לחברה הישראלית, דרכה אני מבקש להעביר את המסר ש'אפשר גם אחרת': אפשר לחיות בצורה קצת יותר טהורה ופנימית, בלי כל הרצון המדומיין הזה 'להיות כמו...'. הן כעם, והן כאינדיבידואלים בתוכו".

ואם כבר מדברים על חיים בצורה פנימית וטהורה, כזו שמשמרת את הערכים והפשטות לצד ההצלחה – חזקה על פינטו שהוא יודע על מה הוא מצייר/מדבר: ימים ספורים לפני ששוחחנו, חזר מתערוכת יחיד בלוס אנג'לס – הראשונה שבה הסכים להשתתף בכל שנות יצירתו. "היה לי הסכם עם הקב"ה, שאני לא יוצא מהארץ אלא אם כן זה לשליחות. העולם הגדול אף פעם לא משך אותי, ואמרתי לעצמי שברגע שזה יקרה – יקרו שני דברים: א) יהיה באופן ספונטני, ובלי מאמץ מצדי ב) ארגיש שזה נכון לי".

ואכן, כך בדיוק היה. ולמרות שהייתה לו זו הפעם הראשונה שטס, בפקלאותיו נשא עמו את תיק התפילין, וציוד מינימאליסטי ביותר. ולא, הוא לא התחרט על כך כשהגיע למעוז הקפיטליסטי שבו נמכרו ציוריו – אזור מגוריהם של אנשי עסקים ושחקנים ידועים, שמתוכם יש שמרוויחים כמה עשרות מיליונים ביום אחד. נהפוך הוא. 

דווקא שם, במפגש מול הרוח (שבאה לידי ביטוי בציוריו) והחומר – הרגיש כיצד הצימאון האדיר עומד 'תלוי' באוויר. "ראיתי אנשים ששמחה על פניהם, בשעה שבוחנים את תנועת הצבע והדמויות המאכלסות את הבד. אנשים שצמאים למשמעות, וחיבור לדבר מה אמיתי. התובנה הזו חידדה את השמחה שלי בדרך שבחרתי, דרך התשובה".

מהו הציור בשבילך כבעל תשובה, ואיך אתה מתבונן כיום על המכלול שנקרא 'אמנות'?

"הציור בשבילי הוא סוג של פניני תורה. כמו שאני מתפלל בכל יום, אני גם מצייר בסטודיו שלי בכל יום – לאו דווקא לשם הייצור, אלא משום שזה נותן ביטוי למהות שלי. הציור בשבילי הוא גם פרקטיקה של געגוע – אתה הולך אליו כל הזמן, אבל אף פעם לא יכול לתפוש אותו (כי האמן תמיד יישאר מחוץ לציור).

"בציור כמו בתהליך של תשובה – לכל אחד יש את הפרשנות האישית שלו. כל אחד מגיע עם מטען של ידיעות ואמונות, ובמקרים רבים – המטען הזה יוצר פרגוד, וניגודיות עם הסביבה. זה לא משנה מאיזה תחום יצירה אדם מגיע, חשוב מאוד לא לשכוח מאין באת. כמו באמנות גם בחיים, כל אחד מנסה להעביר את האמת האישית שלו, ולקבוע עליה מונופול. מהמונופול הזה יוצאים כל התככים, המחלוקות והמאבקים.

"באישיות שלי למשל, אני בנאדם מאוד היברידי – דתי שחי בתוך עולם חילוני ואפילו סוג של 'פילוסוף סופי', דהיינו מרוקאי. אבל אין בי ניגודיות כיום. אני מכיל את זה בתוכי, וחי בשלום עם הכל כי תשובה היא להבין את האחר שעומד מולך, דרך האחר שבך. להבין שקיים בך, את האחר הזה".

ואיך מגיעים לזה? "בעזרת כנות חסרת פשרות עם עצמך, והרבה תפילות", הוא אומר. "אין דרך אחרת".
הנקראים ביותר
הידברות שופס

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

55 לרכישה

מוצרים נוספים

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

ספר קהלת עם פירוש ’נזר חכמה’ של הרב זמיר כהן

יפה באמת

הפרשה בה נולדת

שבויות

התחושות שלי - חיים ולדר

לכל המוצרים