סיפורים אישיים

"בשבריר שנייה, הרגשתי איך יד נעלמה שולפת אותי מעומק הים"

יואב מרדכי יצא לטבול בים, ביחד עם חברו. אלא שבשבריר שניות ממש, הוא נסחף אל המעמקים, והיה תלוש בין חיים למוות. הוא ביקש סליחה ממכריו, אמר וידוי ולחש שמע ישראל - אלא שאז קרה הבלתי יאומן

| ט"ז אייר התשע"ו |
אא

שמי יואב מרדכי, בן 29, מתל אביב, והסיבה שאני כותב אליכם היא שאני מוכרח לחלוק אתכם מקרה שקרה לי, והצליח לשנות לא רק את התפיסה ואת רמת האמונה (הנמוכה, יש לציין) שהייתה לי אז – אלא גם את כל חיי.

היה זה לפני מספר שנים, קצת לפני שהתחלתי לחזור בתשובה. אמנם אני מגיע ממשפחה מסורתית, ותמיד ידעתי שיש ה' בעולם, אך באותו יום שישי אפרפר, אי שם בין גלי הים המשכרים - הכרתי אותו יתברך בצורה אחרת לגמרי.

"מרדכי, אתה בא לטבילה היום?", שאל אותי חברי הטוב. ברור שהלכתי. מי חשב באותם רגעים על מה שעלול לקרות...?

הבוטקה של המציל היה ריק, ואיש לא היה על החוף מלבדנו.

ובכל זאת לקחנו סיכון. כל אחד תפס לו פינה אחרת, וטבלנו. תכננו להיות דקות אחדות במים, ובגמר הטבילה – לצאת החוצה, והביתה.

אלא שהקב"ה דווקא רצה אחרת.

אני נחשב לשחיין מעולה, אך ברגע שסיימתי את הטבילה וניסיתי לשחות בחזרה לחוף – הרגשתי שהמים מושכים אותי בחזרה פנימה, ושאני פשוט לא מצליח להתנגד. פחד גדול אחז בי באותם רגעים, ואיים לשתק אותי כליל.

הסתכלתי סביב, ואין זכר לחבר שלי. מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, אחורה קדימה – הבנאדם נעלם.

מרוב הלחץ, התחלתי לעשות תנועות בלתי רצוניות בידיים וברגליים, ותוך כמה שניות הרגשתי שכל הגוף שלי נמצא באפיסת כוחות מוחלטת. למרות הרצון להישאר שפוי ולהחזיק מעמד, לאט לאט הרגשתי שאני מאבד שליטה, מאבד את הרצון והכוח להחזיק את הגוף שלי.

אז שחררתי.

ולאט לאט הרגשתי איך שהגוף שלי 'נסחף' עם הגלים אחורה, עמוק יותר אל תוך הלא נודע... עמוק בלבי, כבר התחלתי להשלים עם גורלי ועם העובדה שלא אראה יותר את קרוביי ויקיריי. זה היה רגע מכונן שלא אשכח לעולם.

פתאום היה לי קר. עצמתי את העיניים, והתמונות הראשונות שעלו לי לראש הן 'קולות' משיעור תורה כלשהו ששמעתי, ובו הרב הסביר את כוח האמונה. באותם רגעים ממש יכולתי לשמוע את המילים של הרב, אומר לי: "לא משנה מה קורה לך. ברגע הכי כואב והכי קשה, תזכור שאין ייאוש בעולם כלל ותצעק בכוח: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'".

אז הבנתי שלא סתם נזכרתי בזה דווקא באותם רגעים. התחלתי לעשות וידוי, להצטער על הדברים שעשיתי כנגד רצונו יתברך ומיד לאחר מכן לחשתי: 'שמע ישראל ה' אלוקינו, ה' אחד'.

בדימיון שלי, התחלתי להיפרד מאנשים שהכרתי בחיי, ולבקש מהם סליחה – אם ציערתי, אם פגעתי, אם התנהגתי לא כפי שהייתי צריך, אם לא הייתי מספיק סובלני, אם עשיתי דברים רעים בכוונת זדון. הרגשתי רע עם העובדה שכך 'נגמר הסיפור שלי', עוד לפני שהספקתי לעשות כאן משהו משמעותי, להפוך את העולם שלי ולעשות בו קצת סדר. 

אלא שבדיוק באותם רגעים, בשבריר של שנייה ממש – הרגשתי איך יד נעלמה שולפת אותי מעומק הים, ומניחה אותי על גלשן בזמן שאני משתעל, ממצמץ בעיניי בקושי ומקיא מים. "אלוקים אוהב אותך, הכל בסדר. תירגע, אנחנו בדרך אל החוף. הכל בסדר. אתה יכול לנוח עכשיו", שמעתי את הקול אומר לי, אך הייתי כבר במקום אחר.

נזקקתי כל כך למנוחה הזו, עד שפשוט עצמתי את העיניים והודיתי לה' יתברך במחשבה שלי, על כך שכל הסיוט הזה כבר נמצא מאחוריי. 

אחרי שקצת התאוששתי, סיפר לי ה'מלאך'-גולש שהציל אותי – שהוא לא היה מגיע אליי, אלמלא גל אחד גדול במיוחד שהוא תפס. "זה נס שהבחנתי בך, כי בדרך כלל אני מאוד מרוכז בגלישה עצמה. אלוקים פשוט נתן לך חיים חדשים במתנה".

האמת היא שזו הייתה התחושה שלי, בדיוק.

על החוף פגשתי את חברי, אבל מסתבר שהוא נסחף אל החוף ב'שלווה', ובכלל לא חשב שאני נמצא בצרה.

יותר מהכל, הסיפור הזה חידד אצלי את ההכרה שלא צריך לחכות שמשהו מסוכן, מסעיר וחלילה בלתי הפיך יקרה, כדי להאמין בו יתברך ולעשות את רצונו. 

יש לכם סיפור השגחה מרגש? זו ההזדמנות שלכם לחלוק אותו איתנו במייל shira@htv.co.il


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (84 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים