הבלוג של אפרת כהן

חשבתי שהיהדות היא כמו סרט ישן בשחור-לבן

אחרי 8 שנים בתשובה, חוויתי משבר מסוג אחר, וחיפשתי שוב את מקומי האמיתי בעולם היהדות. בספרי החסידות קוראים לזה "תשובה על תשובה". ומה מצאתי? אמת. רק קצת אחרת

| ט"ז אייר התשע"ו |
אא

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשתי בבית. הייתי אז בסמינר קירוב, איפשהו בצפון הרחוק, מחפשת את דרכי בעולם. מנסה להבין, מי כאן נגד מי ומה אני עושה כאן בכלל, חוץ מהמסלול המוכר של צבא-הודו-לימודים-משכנתא-ילדים. מישהו המליץ על הסמינר הזה, ואמרתי לעצמי: למה לא?... הנסיעה בדרך לשם הייתה קשה, ישבתי מוקפת באינסוף המיטלטלים שהבאתי איתי לכל סוף השבוע הקרוב, והרגשתי מותשת מהדרך. לא נעלמה מעיני גם הסמליות של הדברים: אדם המחפש את דרכו בעולם, נע ונד עם כל המטלטלים האישיים שלו.

במבט לאחור, את רוב החוויה שלי שם כבר קשה לי מאוד לזכור, אחרי למעלה משמונה שנים שעברו מאז. אבל היה שם רגע, בתוך כל סוף השבוע הזה, אותו כבר כנראה לא אשכח. היה זה באמצע הרצאה של אחד המרצים, שסיפר קצת על הדרך שעבר עד שמצא את עצמו דווקא ביהדות, בדרך שתמיד הייתה לכאורה מתחת לאפו, אבל אף פעם לא קרצה לו במיוחד, עד שהגיע הרגע שהוא פשוט הבין והרגיש בצורה ברורה שכל מה שהוא חיפש - פשוט נמצא שם.

באמצע ההרצאה, הרגשתי איך העיניים שלי מתמלאות בדמעות - אבל הנשימה נעשית סדירה. משהו נרגע בתוכי. עצמתי את העיניים ונתתי למילים שלו להיכנס, ומשהו עמוק פשוט האיר לי בפנים. אני חושבת שאז הרגשתי בפעם הראשונה איך מרגיש אדם שחוזר הביתה. איך מרגיש אדם שמצא את דרכו בעולם. שלווה אמתית פשתה בי שם לראשונה, געגוע למשהו מוכר וברור. להפתעתי, התחושה לא הייתה כאילו מצאתי משהו חדש, אלא כאילו מזכירים לי משהו שהכרתי כבר מזמן, ושאני קשורה אליו בכל מאודי, רק שאיכשהו הוא נעלם ממני עד עכשיו.

ואולי שם, אם תרצו, התחלתי את דרכי בעולם התשובה.

כבר אז שמעתי רבות על הקשיים ההתחלתיים של החוזרים בתשובה: מול המשפחה, ההקרבות הנדרשות, השינויים העמוקים שמתרחשים בתוך הנפש פנימה, והצורך התכוף הזה למצוא איזון בכל מה שקורה איתך - להבין איך, מצד אחד, חיים בתוך אורות גבוהים כל כך, כמעט נוגעים בעננים, ואיך, מצד שני, לפעמים מתרסקים בחזרה אל המציאות, שבלא מעט זמנים היא קשה ומתסכלת לאין שיעור. אבל גם ברגעים כאלה, עודדתי את עצמי שאני לא לבד, שמצאתי את הדרך הביתה, שגם אם קצת קשה עכשיו - בסוף כל הקשיים ישתלמו.

 

הייתי בטוחה שיש את הטובים, את הרעים ואת הבינוניים

שמונה שנים אחרי, אני יכולה לומר שהקשיים באמת משתלמים, ואפילו הרבה יותר מזה, אבל הם לא באמת נעלמים. היו לי זמנים שהייתי בטוחה שרק אעבור את ה'הר הזה' - ואחריו מחכים לי נופים עוצרי נשימה, שם תהיה לי הזדמנות ארוכה לנוח. אבל, עם הזמן אתה מבין כמה מעטים רגעי המנוחה האלה...

ושמונה שנים אחרי, פתאום אתה חווה משבר מסוג אחר, מרגיש כאילו התעוררת לסרט מסוג אחר לגמרי. בספרי החסידות קוראים לזה "תשובה על תשובה", או במילים אחרות, פתאום אתה עובר מין 'ריסטרט פנימי' כזה למה שחשבת שאתה יודע כחוזר בתשובה. האדמה קצת מתערערת לך מתחת לרגלים.

פתאום אני יכולה להסתובב שוב ברחובות גאולה החרדיים ולהרגיש כמו אז, שמונה שנים אחורה, תיירת, למרות שאני גרה כאן כבר לא מעט שנים בעיר המדהימה הזאת, ירושלים. משום מקום, הכול מתחיל שוב להרגיש זר ומוזר. ספק מתחיל לכרסם לך בלב, כזה שאין לו שום קשר ליהדות עצמה, אלא למקום הספציפי שלך בתוכה.

קיימים כל כך הרבה סגנונות של אנשים שמבקשים לעבוד את ה'. כל כך הרבה עומקים ונשמות, כל כך הרבה צדיקים ומורי דרך. כשנכנסתי לזה הייתי בטוחה שיש את הטובים, את הרעים ואת הבינוניים. אבל שלא כמו בסרטים ישנים, היהדות היא ממש לא בשחור לבן, היא משהו הרבה יותר מורכב מזה. כמובן שלא מדובר על הרפורמים, המכונים לקבלה, על אנשים או זרמים המזלזלים בהלכה וכו'. הכוונה שלי היא אך ורק לאותם אנשים שעובדים את הקב"ה מתוך אמונה ויראה שלמה - אבל בסגנונות שונים. כמו חסידים, ספרדים, ליטאים ועוד.

פתאום אתה עומד מול כל זה ולא יודע לאן ללכת. סוף סוף הצלחת לכנוס אל תוך הבית שכל כך חיפשת, וב"ה מצאת, אבל אז אתה מגלה שהוא מלא חדרים, ואין לך מושג אפילו לאן מובילה כל דלת, או איזו דלת בכלל לפתוח. גם החדר שחיית בו עד כה וחשבת שהוא בית עבורך - פתאום כבר קצת חונק, מצמצם, כבר לא כל כך מרגיש כמו מקום שאתה רוצה לטעת בו שורשים ולהישאר בו את שארית חייך.

מרגיש כאילו אתה עומד במסדרון, מהוסס, למרות שכבר גמעת קילומטרים על גבי קילומטרים כדי למצוא את הבית הזה - אבל בכל מה שנוגע לחדר הספציפי שלך בתוכו, אתה חוטף רגליים קצת קרות...

ואז אתה חוזר אל נקודת ההתחלה.

ואז חזרתי, לרגעים, אל החיפוש שלי, הפנימי, העמוק. בעייפות אין סוף ומתוך הבנה שאולי החיפוש הזה לא באמת נגמר אי פעם, שהדרך אל האמת אינה מסתיימת ביום שבו מתחילים לשמור שבת או להתלבש בצניעות, שם היא רק מתחילה, ומה הלאה? ברוך הבא, כאן מתחילה הדרך אל הלב, והיא אולי הקשה מכל.

כאן מתחיל הבירור הפנימי העמוק והאמתי שמעבר לחיצוניות, בו לא תמיד אפשר להיעזר במישהו מבחוץ. עליך רק ללמוד להיות קשוב לעצמך פנימה, לנשמה שהיא המצפן האלוקי שלך במסע הזה.

כחלק מהבירור האישי שלי, ישבתי לא מזמן עם חבורה של מחפשי דרך, נשמות יקרות ומיוחדות שמחפשות אמת צרופה, אנשים שכבר ממש מזמן חשבו שהם, בדיוק כמוני, מצאו את הדרך הביתה כשהכירו את היהדות. אבל הם, בניגוד אליי, כבר מנווטי דרכים מנוסים, הם הרבה יותר שנים ממני בעסק, וכבר הספיקו להינשא, להקים בית בעולם, ואפילו להתוות דרך לנשמות חדשות, לילדים שלהם. אז באתי לקבל קצת דעת חדשה מניסיונם של אחרים.

סיפרתי להם על המקום שלי, סיפרתי על הקושי, על קולות מהעבר שחוזרים פתאום, על הגשמה עצמית אבודה, על געגועים לעצמי, ובעיקר, שמונה שנים אחרי, עדיין געגועים לבית שלי בעולם. געגועים כל כך עמוקים, שמופיעים אחרי חיפוש כל כך עמוק, עד שהתחלתי לשאול האם יש בכלל בית כזה בעולם...

ואז אחד מהם הביט בי ואמר: "אני לא בטוח. אני חושב שהבית שלנו, בעלי התשובה, הוא בעיקר משהו שאנחנו יוצרים לעצמנו. לא תמיד אנחנו מצליחים להרגיש בבית בתוך חברה מובנית אחרת שאנחנו מבקשים להשתלב בה, לפעמים זה מרגיש כל כך רחוק ממי שאנחנו"...

ובעצם הבנתי, שלא תמיד יש לנו כאן בית בעולם. אבל, כמאמר הסיסמא המוכרת, יש לנו על מי להישען. האם תמיד אפשר להבטיח שלצד הבית הרוחני ההוא שאנחנו מצליחים לבנות, בתוכנו ובתוך חיי זוגיות, אפשר גם לבנות בית פיזי, שנרגיש בו באמת בנוח? האם אפשר להרגיש בבית בתוך חברה, למרות שלא גדלנו בתוכה, עד שנדמה לנו לפעמים שהפער כל כך גדול, שהנפש שלנו בכלל דוברת שפה אחרת? לא בטוח.

אבל כמו שכבר כתב השפת אמת זצ"ל (סוכות, שנת תרל"ו), במילותיו המרגשות: "בעלי התשובה אין להם מקום, והקב״ה נותן להם מקום, והוא הסוכה וכו׳, ויושבים בצלו של מקום, וכפי מה שיודע האדם שאין לו מקום מצד עצמו - נותן לו הקב"ה מקום. ומקום זה גבוה ממה שזוכה במעשיו, ועל זה אמרו: 'מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', כי בעלי תשובה יושבים במקום הניתן להם משמים".

בתרגום פרטי שלי - זה מרגיש שארוכה הדרך הביתה, ורצופה בירורים על גבי בירורים, ובתוכם תשובה על גבי תשובה... ולפעמים אתה מרגיש שאתה לא שייך לשום מקום בעצם, מרגיש כמו יצור כלאיים כזה שמורכב משברי זהויות, של מי שהיית לצד הדברים שאתה נלחם להיות, עבר מוכר למול הווה מנוכר, מתגעגע עד כאב לדברים שהם כבר לא חלק ממך - אבל שלנצח יהיו, ובעיקר נע ונד וכל הזמן מנסה לדייק את עצמך, מחפש את ה' מתוך כל מציאות, לפעמים אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה... ומגלה שגם שם הוא נמצא.

בסופו של דבר, יש את מי שמצליח למחוק משהו מהזהות שלו ולחיות לגמרי תחת זהות חדשה, או להבנות בעצמו זהות כזו שתצליח להכיל ולהיות מחוברת למי שהוא וגם למוסכמות החברתיות החיצוניות, או כאלה שפשוט משקרים את עצמם כל החיים. אבל יש את אלה, האינדיבידואליסטים, שפשוט לא מצליחים למצוא לעצמם בית במסע הזה, שאינם יכולים לוותר על שבריר קטן מתוך הזהות האמתית שלהם, שלא יכולים לזייף את עצמם כדי להיכנס לחברה מסוימת, אחרי שהם עברו יבשות וימים כדי לחיות את האמת.

בעיני, אנשים כאלה פשוט קיבלו על עצמם גלות מלאה נדודים. עם הזמן מתחוורת להם ההבנה, שאולי בית אמתי לעולם לא יהיה להם, רק כיסופים עמוקים לאחד כזה, ובינתיים, אפשר להתנחם בידיעה שרק מי שטועם את הגלות המרה - יזכה ביום מן הימים להתנחם בגאולה השלימה. כי בסופו של דבר, רק היא הבית האמתי של כל אחד ואחת מאתנו, וכל שאר הבתים הם רק אשליות זמניות. 

יש לכם סיפור, הרהורים ומחשבות משל עצמכם? רוצים לשתף אותנו בסיפור התשובה שלכם? כתבו אלינו למייל maayan@htv.co.il


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.5 (76 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים