חרדים

אפשר לשמוח, קשה לחגוג: יום העצמאות החרדי שלי

כשהיינו ילדים נהנינו מהזיקוקים והאזנו לחידון התנ"ך, אבל מעולם לא הרגשנו חגיגיות ביום העצמאות. גם היום אנחנו שמחים שיש מדינה –אך עצובים על ההחמצות הענקיות שלה

| ג' אייר התשע"ו |
(צילום: shutterstock)
אא

בילדותי, יום העצמאות לבש אותה צורה שנה אחרי שנה. והגוון הייחודי של היום הזה בביתנו, בית חרדי טיפוסי בעיר מעורבת, מייצג עד היום בעיני את מלוא האמביוולנטיות ביחס החרדי הממוצע ליום העצמאות.

בשמונה בערב נהגנו להדליק את הרדיו כדי לשמוע את טכס הדלקת המשואות. בבית חובב ידע ואקטואליה, התעניינו באנשים הנבחרים להדליק את המשואות ובסיפור חייהם. אבל ווליום הרדיו הוגבה והונמך לחלוטין לאורך כל הטכס: הוגבה כדי לשמוע את דברי המדליקים, והונמך מיד לאחר הצתת המשואה כשהמוזיקה מתגברת ברקע, עם אותו שיר מזעזע: 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו'. בכל זאת, ספירת העומר.

כשהסתיים הטקס והחלו השירים כיבינו את הרדיו, ואז התחילו הזיקוקים בחוץ. פתחנו את החלון בסלון ונהנינו מהמפגן. אבל כשתם – הלכנו איש לענייניו. סעודה חגיגית לא הוגשה. זה לא היה ערב חג.

יום העצמאות היה יום חופש - לפחות לאלה מאתנו שטרם למדו בישיבות, שם לומדים ביום הזה כרגיל. העברנו את היום כמו סתם יום חופש, אבל ב-11:00 בבוקר נדלק שוב הרדיו, הפעם כדי לשמוע את חידון התנ"ך. וכמו בהדלקת המשואות כך בחידון התנ"ך: הווליום לא נותר אחיד. את החידון רצינו לשמוע, אבל את ההופעות המוזיקליות בין לבין – ממש לא.

לא אמרנו הלל. לא הפרנו אף אחד מדיני האבלות של ל"ג בעומר. לא קראנו ליום הזה 'חג העצמאות'. אבל בהחלט ידענו מהו יום העצמאות וגילינו עניין בחלק מהמאפיינים הטכסיים שלו.

הגישה ששררה בבית ילדותי היא גישה של חרדים רבים. לא, חרדים לא שורפים את דגלי ישראל או לובשים בגדי שק ואפר ביום העצמאות (רק קומץ קטן של קיצוניים מנטורי קרתא עושה זאת). הם גם לא אומרים תפילה מיוחדת של קללות למדינה. הם אפילו, תאמינו או לא, שמחים שיש מדינה. רובם מודעים לטכסים של יום העצמאות, וחלקם עשוי לגלות עניין בטכס זה או אחר – מי בהדלקת המשואות, מי בחלוקת פרסי ישראל. אבל לא, חרדים לא חוגגים את יום העצמאות.

(צילום: shutterstock)כדי לחגוג יום יש להכיר בו כחג. ומסיבות שונות – ה' באייר לא מזוהה כחג בהשקפה החרדית. הנימוק הראשון הוא הלכה פשוטה: יום העצמאות חל בימי האבלות של ספירת העומר. גם רבנים כמו מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל שהתירו לומר הלל בלי ברכה ביום העצמאות – לא התירו להתגלח, לשמוע מוזיקה, או לבטל כל דין אחר מדיני ספירת העומר.

אבל גם אם יום העצמאות לא היה חל בספירת העומר, לא הייתה לכך משמעות רבה יותר לציבור החרדי – מלבד, כמובן, האפשרות להאזין לחידון התנ"ך. הבעיות עם יום העצמאות הן רחבות הרבה יותר מעניין התאריך בלבד.

 

חיוך של אלוקים

החזון איש התייחס לקום המדינה כ'חיוך של אלוקים'. אחרי השואה, שררה הכרה נרחבת בכך שהקמת מדינת היהודים אפשרה נמל מבטחים לפליטי החרב, כמו גם ליהודים מכל רחבי העולם שרצו לגור בארץ אבותיהם, ולא יכלו עד אז להגשים את החלום הזה. מהבחינה הזו, הריבונות היהודית החדשה שאפשרה לכל יהודי לגור בארץ ישראל – הייתה ברכה ועודנה ברכה.

אלא שהאג'נדה של מקימי המדינה היתה רחוקה כרחוק מזרח ממערב מזו של היהדות האדוקה. בדורנו שלנו, שרעיונות ציוניים-סוציאליסטיים אבד עליהם הכלח זה מכבר, ורוב הציבור מזדהה בגלוי כמסורתי, קשה לפעמים לזכור עד כמה היה רע מצבו של הציבור שומר המצוות עם קום המדינה. חרדים נתפסו כתופעה אנכרוניסטית שבוודאי תיעלם מהעולם בקרוב, ובינתיים ראויה רק לבוז. כשהגיעו העולים מארצות ערב, שומרי מצוות ברובם הגדול, עשה הממסד ככל ביכולתו כדי לנתק את ילדיהם מהמסורת ולחנך אותם לחיי חילוניות. הסטאטוס קוו אמנם הבטיח איזון מסוים בין דת ומדינה, אבל זה לא מנע את פריצתם של עימותים בנושאי חילולי שבת ציבוריים, ניתוחי מתים ללא רשות המשפחות, ושאר עניינים רגישים. אפילו הסיבה העיקרית לברך על המדינה – חוק השבות – הפכה לברכה מעורבת כאשר הכנסת חוקקה את חוק 'מיהו יהודי' שמגדיר כיהודי את מי שנולד לאם יהודייה או 'שהתגייר' - מבלי להוסיף את המילה שדרשו הרבנים: 'כהלכה'.

אין ספק שהמדינה עשתה גם טוב לציבור החרדי. רוב מוסדות החינוך החרדים נעזרים במימון ממשלתי, והחרדים נעזרים בשירותים ממשלתיים כמו כל מגזר אחר. אבל אי אפשר לראות את הצד הזה של המטבע מבלי לראות את צדו השני: הפרויקטים שהמדינה מממנת בניגוד להלכה, חילול השם שהיא גורמת לעיתים בהתנהלותה, והכרסום ההולך וגובר בסטאטוס קוו. בשנה שבו נשים רפורמיות עושות ככל העולה על רוחן ברחבת הכותל – האם יש לתמוה על האמביוולנטיות ביחס למדינה? שופטי ישראל הם שמאפשרים את הפארסה הזו, כמו גם פרצות אחרות לאין מספר.

המדינה היא כלי. היא אינה מטרה בפני עצמה, נכון לעכשיו. ככלי, קשה למצוא חרדי שמצטער על קיום המדינה. עם כל חסרונותיה, היא סיפקה חוף מבטחים ליהודים רבים והיוותה קרקע בה שגשג עולם התורה באופן היסטורי וכמעט חסר תקדים.

אבל אין פירוש הדבר שהכלי מושלם. אם המדינה היתה חיוך מלמעלה – אין ספק שהחמצנו הרבה באופן בו הגבנו לחיוך הזה. מדינה שהשם 'יהודית' נישא עליה והתנהלותה לעיתים כה רחוקה מיהדות – היא החמצה. מדינה שרוב תלמידי מוסדות החינוך הרשמיים שלה לא יודעים דבר וחצי דבר על יהדות – היא החמצה ענקית. ומדינה שיום העצמאות שלה נחגג בהתעלמות מההלכה ושירי 'נס לא קרה לנו' – היא מדינה שאפשר אמנם לשמוח על קיומה, אבל קשה מאד לחגוג אותו. 


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.6 (109 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים