סיפור קצר: תפילה של ילד

"אתה מכיר אותי?" אני שואל. הוא מסתכל עלי כאילו צנחתי עליו מעולם אחר. כל הסיטואציה הזאת הזויה בעיניו, והאמת, שגם בעיני... אודי לא עונה. הוא ילד מחונך שלא מדבר עם זרים. ילד טוב. באמת

| כ"ה חשון התשע"ד |
אא

הנוף חולף במהירות מסחררת. אודי יושב ליד החלון ומביט החוצה. יש לו מכנסיים כחולות וחולצה לבנה. השיער שלו מסורק בקפידה, ועליו כיפת קטיפה רקומה עם שמו. תיק גב קטן מונח על המושב שלידו. יש שם פיגמה ועוד קצת בגדים ואולי ספר או שניים שהוא מחזיר לסבתא.

אני יושב שני מושבים מאחוריו. הקרון ריק יחסית והשעה שעת בוקר מאוחרת למדי של יום שישי. הרכבת מתל אביב לחיפה עושה את דרכה במהירות. אני מציץ לשעון שעל כף ידי ואז מתרומם וניגש באיטיות, ובלב קצת חושש לאודי. הוא מרגיש את הצל שלי ולכן מסובב את ראשו מהחלון. אני מסמן לו שאני רוצה לשבת. על פניו אני מזהה מבט של חוסר הבנה. 
הוא צודק. 
יש כל כך הרבה מקומות ישיבה פנויים בקרון. למה אני בוחר דווקא את המקום לידו, מה עוד שהתיק שלו מונח שם? הוא ילד טוב, את זה כבר קלטתי מזמן. הוא לוקח את התיק, מניח על ברכיו ומחזיר את מבטו לחלון שלימינו.
אני מכחכח מעט בגרוני, רוצה למשוך את תשומת ליבו, אך אודי אפילו לא מעיף מבט קל לעברי. בסוף, בלית ברירה אני פותח את פי. 
"אתה מכיר אותי?" אני שואל.
הוא מסתכל עלי כאילו צנחתי עליו מעולם אחר. כל הסיטואציה הזאת הזויה בעיניו, והאמת, שגם בעיני...
אודי לא עונה. הוא ילד מחונך שלא מדבר עם זרים. ילד טוב. באמת. 
"קוראים לי מיכאל" אני ממשיך. אבל הוא רק בוהה בי בשתיקה ומחבק חזק יותר את התיק שלו. אני מוציא את המצלמה ומדפדף במהירות בתמונות. ואז נעצר. אודי מתבונן על הפעולות שלי, וכשהוא רואה את התמונה שאני מגדיל באיטיות, הוא פוער את פיו, ועיניו לטושות בתדהמה.
"זה אתה, נכון?" אני שואל ומצביע על אחד הילדים שמשתובב בפארק הירוק שבתמונה. הראש שלו נע באיטיות מעלה ומטה בתנועה לא רציונאלית כנראה, כי תוך שנייה הוא כבר שולט על עצמו ומחזיר את מבטו לחלון. 
האמת, שקצת הופתעתי. ילדים הם עם סקרן ועם כל הכבוד לחינוך הכי טוב שההורים יכולים לתת להם, השאלה המתבקשת כאן כבר היתה אמורה לפרוץ מזמן: מה התמונה המשפחתית שלנו עושה במצלמתו של אדם זר?

אני מנסה לחשוב בהיגיון איך הילד הקטן הזה מצליח לשלוט על עצמו ועל סקרנותו. אך תוך כדי ניסיון לחדור לראש המעניין שלידי, אני מגלה שהוא קם ממקומו ופונה לחפש מקום אחר.

אני מבין אותו.

במקומו הייתי פועל באותה צורה. זה די מפחיד לשבת ליד אדם זר שמתחיל לשאול אותך שאלות ולהראות לך תמונות של עצמך. אני מפחד שהוא יברח לי ולמרות כל ההתרגשות שפועמת בקרבי אני אומר במהירות: "אני מיכאל חיים בן זיוה".

אודי מסתובב אלי מופתע ומתקרב בחזרה. "אתה... אתה...?" הוא שואל כלא מאמין. "כן, אני. אני ולא אחר". אני עונה בחיוך. 
אודי מתיישב לידי ומוציא סידור, הוא פותח את תפילת שמונה עשרה ומראה לי פתק קטן שמוצמד ליד ברכת רפאנו. "מיכאל חיים בן זיוה" כתוב שם. הוא סוגר בחזרה את הסידור ומכניס לתיק.

אני מרגיש שזה הזמן שלי לפתוח את הפה: "לפני חודש בערך השתחררתי מבית החולים. מאז אני עסוק בחקירות ובחיפושים אחרי ילד אחד חמוד. ילד שבא לבקר את סבא שלו בבית החולים. הילד הזה, שאתה כבר יודע שקוראים לו אודי, אבל אני לא ידעתי, אמר לסבא שלו כמה משפטים, משפטים שלא יוצאים לי מהראש ואני זוכר אותם בעל פה מילה במילה: "סבא, המורה אמר לנו היום שכל המתפלל על חברו נענה תחילה. אני מאד רוצה שכבר תהיה בריא, אז אולי תתפלל על מישהו אחר שחולה וכך בעזרת ד גם אתה תבריא?" לא שמעתי מה סבא החלוש ענה, אבל כן שמעתי את התגובה של אודי: "הנה, היום ראיתי בעיתון בקשה להתפלל על איש אחד שחולה, כבר העתקתי לי את זה לסידור ואפילו ביקשתי מכמה חברים שגם יתפללו עליו. אתה רוצה שאני אביא לך גם פתק עם השם שלו? קוראים לו מיכאל חיים בן זיוה". ואז מאחורי הווילון שמעתי רשרושי דפים ועט שכותב. 
וזהו. אחרי מספר דקות אודי הלך.

לא ראיתי אותו באותו יום, אך לאחר שבוע הוא שוב הגיע לבקר את סבא. "סבא" הוא אמר, "אתה יודע שמאז שהייתי כאן אני מתפלל כל יום גם עליך וגם על מיכאל, אפילו כתבתי את השמות של שניכם בכל הכיתות בחיידר, וכולם מתפללים על שניכם. סבא, גם אתה מתפלל עליו?"

וכמו בפעם הקודמת, אודי עזב לאחר מספר דקות. הפעם ראיתיו לשניה קלה, בדיוק כשהוא יצא מהחדר נכנס רופא שהסיט את הווילון שלי. מה שראיתי היה ילד אחד קטן, אולי בן עשר ,אבל עם מבט נחוש בעיניים. היה בהן זיק של תקווה ואמונה. של ידע מוחלט שהוא עושה את הדבר הנכון והטוב ביותר. היה בהן רצון אמיתי שסבא וגם מיכאל האלמוני יבריאו במהרה.
וזהו, מאז אודי לא הגיע יותר לבקר את סבא שלו. כבר באותו לילה המצב הידרדר, ולא הייתה אף סיבה שאודי הקטן יבוא.

אך באותו יום לעומת זאת חל שינוי אצלי, ההרגשה השתפרה ואט אט התחלתי להחלים. המחלה שקיננה בגופי זמן רב נעלמה, וברוך ד לאחר תקופה ארוכה הבראתי ומצאתי את עצמי מחוץ לבית החולים. במקום להמשיך הביתה התחלתי לחפש את אודי. ידעתי איך קוראים לסבא שלו אך לא ידעתי איך קוראים לנכד המיוחד שלו. חיפשתי במלוא המרץ וגיליתי שיש לו הרבה מאד נכדים שפזורים בכל רחבי הארץ. לא התעצלתי והתחלתי לאסוף פרטים על הנכדים שלו, הסתובבתי באזורי מגוריהם, בגינות השעשועים וברחובות. ואז, באחד הימים אני שומע פתאום קול מוכר מאחורי: "ביום שני של חול המועד אנחנו נוסעים לגני יהושע עם בני דודים שלי מהצד של אמא. אבא לא יכול לבוא כי הוא עדיין בתוך השלושים על סבא שלי". הסתובבתי במהירות אחורנית אך הילדון כבר שעט עם אופניו במורד הרחוב. הרגשתי שאני מתקדם בכיוון הנכון.

ביום שני של חול המועד התייצבתי בגני יהושע. הגעתי לשם כבר בשמונה בבוקר, לא ידעתי באיזו שעה הם קבעו. הסתובבתי הלוך ושוב בכל רחבי הפארק ורק באזור ארבע אחר הצהריים גיליתי פתאום פרצוף מוכר", אני עושה הפוגה קלה. העיניים של אודי מרותקות, והוא בקושי נושם מרוב סקרנות והפתעה.

"רציתי לרוץ אליו. אבל הוא היה במרכז עם הרבה בני דודים ומשפחה גדולה מסביב. התיישבתי על ספסל וצפיתי עליהם מרחוק. חיכיתי לשעת כושר טובה. בינתיים החלטתי לצלם אותו. את הילד שאני מרגיש שבזכותו אני חי. נס שחשבתי לעשות את הפעולה הזאת, כי באותו יום כבר לא הצלחתי לדבר איתו. הוא היה עסוק במשחקים וריצות, שיחות עם בני הדודים והאכלת כמה זאטוטים. השם שהכי שמעתי שם היה "אודי", כל פעם שמישהו קרא לעזרה או היה צריך משהו - הוא קפץ ממקומו ופנה לעזור ולסייע. כשחזרתי הביתה קצת מאוכזב מההזדמנות שהוחמצה, הייתה לי תמונה. תמונה אחת עם המון פרצופים לא מוכרים, אבל פרצוף אחד מוכר ואהוב במיוחד.
מאותו יום שבו צולמה התמונה, לא עבר יום שלא פתחתי את המצלמה והתבוננתי בה בציפייה דרוכה לפגוש את אודי.

אתמול עברתי שוב בגינה שליד הבית שלך, עמדת עם חבר וסיפרת לו בהתלהבות שאתה נוסע לסבתא שבחיפה. אמרת גם שתצא מוקדם מהחיידר כי אתה צריך לעזור לסבתא קצת עם קניות וניקיון. ואז ידעתי שגם אני אהיה על הרכבת. מחר. בבוקר. כדי לפגוש את אודי. חזרתי הביתה בדילוגים מאושרים סוף סוף תהיה לי הזדמנות לפגוש את הילד שהתפלל להחלמתי.
ואתה רואה, אודי, אני כאן לידך, מיכאל חיים בן זיוה שאפילו לא יודע איך להודות לך ולומר תודה. אני מרגיש שבאמת בזכות התפילות היקרות שלך ושל חבריך אני חי, בריא ושלם!"

אני מרגיש כמה דמעות מטפטפות לי על הלחיים, וגם העיניים של אודי בורקות בברק חשוד. הוא פותח את התיק מושיט לי טישיו ואז מחבק אותי. "אני כל כך שמח!" הוא לוחש.

החלון שלימינו כבר לא מעניין אותו והוא מסתכל רק לעברי, בוחן אותי במבט לא מאמין. "מיכאל..." הוא ממלמל כאילו הייתה זו איזו מילת קסם. "כן, התפילות שלך עזרו" אני אומר.
ואז חולף לו מבט כאוב בעיניים. "לא, הם לא עזרו לגמרי. סבא נפטר" הוא אומר בקול עצוב. "איך זה יכול להיות? אני התפללתי עליך כדי שסבא יבריא. ברור שרציתי שגם אתה, אבל עשיתי הכל בגלל סבא, ובסוף אתה הבראת וסבא לא!"

אני מלטף אותו בעדינות. הכתפיים שלו קצת רועדות והוא נסער.

"הקב"ה תמיד שומע לתפילות שלנו, אודי. תמיד תמיד! גם אם נראה לנו שלא, הוא מקבל את כולן ואוסף אותן אצלו. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים אבל יכול להיות שבגלל התפילות שלך על סבא, לסבא פחות כאב, ייתכן שהוא סבל פחות ממה שהיה צריך לסבול, ויכול להיות שבזכות התפילות שלך הוא נשאר עוד כמה ימים בחיים. אנחנו לא יודעים. אבל מה שאני כן יודע זה שלסבא שלך יש ממך הרבה מאד נחת! ושהתפילות שלך בוקעות רקיעים, תפילות של ילדים זה משהו שפותח שערים!"אודי בולע כל מילה בשקיקה. הרעד בכתפיים נרגע והוא מתחיל לנשום נשימות רגועות ולא סוערות כמקודם.

"אני נוסע עכשיו לסבתא. מאז שסבא נפטר, היא לבד וקשה לה מאד. גם לי קשה", הוא אומר. "היא לא מוכנה להתארח אצל אף אחד, אבל מצד שני גם אין לה כח לארח, לכן פעם בשבועיים אני מגיע אליה, או אני או אודי הירושלמי. היא לא מסכימה שבנות יבואו. היא רוצה שדווקא בן יגיע, במקום סבא, ואותי ואת אודי הירושלמי היא הכי מחבבת. טוב, כי אנחנו קרויים על שם אבא שלה", הוא קורץ לי בעיניו. 
מרגע לרגע אני רק מעריך יותר ויותר את הילד שיושב לידי.

הוא בסך הכל ילד, ולמרות זאת נותן משלו לאחרים בצורה הכי מדהימה שראיתי אי פעם. אני מנסה לשחזר כמה פעמים ראיתי אותו נותן. זה התחיל עם כך שהוא הקדיש למעני תפילות, תרם מזמנו כדי לכתוב על הלוח ואפילו התרוצץ בכיתות אחרות. כשראיתיו בפארק הוא כל הזמן רק דאג שלכולם יהיה טוב ונחמד, הוא זה ששמר על האחים הקטנים ורץ במהירות לעזור לבן דוד שנפל מהנדנדה. ועכשיו, עכשיו הוא מספר לי בטבעיות שפעמיים בחודש הוא נוסע לסבתא. עוזב את המשפחה שלו, את האחים והאחיות, את אבא ואמא ואת הבית הנחמד בבני ברק, ונוסע לחיפה. הוא נוסע מוקדם כדי לעזור בקניות, כדי לסייע בניקיון וכדי שסבתא לא תהיה כל כך הרבה זמן לבד. הוא נוסע לסבתא שבזמן האחרון היא כבר לא כל כך נחמדה כמו שהייתה בעבר, קשה לה והיא טיפ-טיפה מרירה ולמרות הכל הוא נוסע כדי לשמח אותה. 
אני מלא התפעלות וחייב לברר עוד נקודה אחת. "בן כמה אודי הירושלמי?" אני שואל אותו. "בן שש עשרה". הוא עונה ומיד מסביר "לסבתא שלי יש רוב נכדות, וביני לבן אודי השני יש רק עוד שלושה בנים - שניים מהם הם אחים של אודי, ועוד אחד, שקוראים לו מוישי, כי הסבא מהצד השני גם קרוי יהודה".
ההתפעלות אצלי עולה דרגה. ילד בן עשר שעושה תורנות עם נער בן שש עשרה! זה לא קל לעזוב את הבית פעמיים בחודש. מילא הבן דוד הירושלמי שהוא כבר בוגר והתרגל לכך בישיבה, אבל אודי שלידי? הוא בסך הכל בן עשר!
"שמעתי פעם סיפור יפה, איזו אגדה על אשה שטיילה בהרים ומצאה אבן יקרה בין אבני הנחל. למחרת פגשה מטייל שהיה רעב. האשה פתחה את הצרור שלה וחלקה איתו את המזון שברשותה. ראה האיש את האבן היקרה בצרורות האשה, התפעל ממנה וביקש מהאשה שתתן לו אותה. האשה נתנה לו את האבן והאיש עזב, שמח על מזלו הטוב. הוא ידע שאם ימכור את האבן היקרה, כל חייו לא יידע מחסור. כעבור ימים אחדים חזר האיש והחזיר לאשה את האבן שלה. "מה קרה?" שאלה האשה. "חשבתי על זה" אמר האיש, "האבן שנתת לי יקרה ורבת ערך, אבל אני מחזיר לך אותה בתקווה שתתני לי משהו אחר בעל ערך עוד יותר... האם תוכלי לתת לי את הדבר הזה בקרבך שאִפשר לך לתת לי את האבן...?". 
אודי מקשיב בעניין לסיפור, אני מסופק אם הבין את המשמעות העמוקה שטמונה כאן. "סיפור יפה. אבל קשה לי להאמין שהוא התרחש במציאות. אנשים לא מוותרים בקלות כזאת על אבן יקרה".
"אתה בטוח?".
הוא מהנהן בראשו.
"אז אני שמח להוכיח לך שאני מכיר אחד כזה!"

הוא מכווץ את גבותיו וחושב. אני ממתין בשקט מספר שניות ואז אומר: "אודי, מעולם לא פגשתי ילד כמוך, והאמת שאני לא מכיר גם מבוגר שיעשה כל כך הרבה בשביל השני. זה לא פשוט לוותר על המשפחה כדי לנסוע לסבתא ולהיות איתה לבד במשך שבת שלמה! ובכל זאת אתה עושה את זה ועוד בשמחה גדולה.

אני רוצה שתתן לי את מה שגורם לך לקיים את המצוות בכזאת שמחה. אתה מבין? אני רוצה את הדבר הזה שבקרבך שמאפשר לך לתת מעצמך לאחרים בצורה כל כך יפה!"
אודי מסמיק. אני שם לב שלא נעים לו, הוא לא ציפה להלל ולשבח. אבל אני יודע שזה מגיע לו. ובצדק.
"אני לא יודע, זה משהו שכל אחד היה עושה. לא?!".
"לא". אני עונה בביטחון.
אודי מושך בכתפיו: "אני חושב שאם מישהו צריך עזרה ואני יכול לתת אותה, זה מה שאני אעשה, אני לא מרגיש שאני תורם מעצמי יותר מדי, אני פשוט עושה מה שצריך לעשות. אתה מבין?", הוא שואל ותוך כדי נעמד. אני נעמד גם, ושנינו יורדים בתחנה. הוא מזמין אותי לעלות לסבתא שלו לשתות משהו. אני מחייך ואומר לו שקיבלתי היום כל כך הרבה תובנות לחיים, שאני פשוט צריך לחשוב עליהן. הוא מנפנף לי לשלום ומתחיל ללכת, ואז חוזר אחורנית ואומר לי: "אני שמח שכבר הבראת, ואני אשמח מאד אם תעשה משהו לעילוי נשמתו של סבא שלי. אבא אמר לי שכל המעשים הטובים נצברים, וזה עילוי נשמה לסבא הצדיק שלי. אז..." הוא אומר בביישנות, "אם מהיום אתה תתרום מעצמך לאחרים, ותתן נתינה אמיתית מהלב, אני בטוח שיהיה לסבא שלי הרבה נחת רוח". הוא מסיים מהר כשאדמומית קלה על לחייו. הוא לא רגיל לדבר בפני מבוגרים, ועוד לדרוש מהם לעשות כל מיני פעולות... 
הרגליים שלו רצות מהר מהר, והוא והתיק שעל כתפיו מיטשטשים באופק עד שנעלמים לחלוטין. אני עובר לצד השני ועולה על הרכבת הנגדית. 
אף פעם לא חשבתי שילד קטן בן עשר ילמד אותי משהו בחיים. טוב, גם אף פעם לא חשבתי שבזכות ילד קטן אני אבריא...


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (81 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים