category

פיתוח האישיות

הזמן קצר והמלאכה מרובה

הזמן הוא המשאב היקר ביותר שעומד לרשותינו. איך נדע לנצל אותו כפי שצריך בעולם הזה?

שתף במייל
| י"ח אדר ב' התשע"ו |
whatsapp
אא

בפסוקי המזמור הנודע "אשת חיל" (משלי לא), מעלה שלמה המלך על נס את הרעייה והאם היהודייה, ופורט את מעלותיה ותכונותיה המשובחות. מלבד הפשט, העוסק במה שאמיתי ונפלא מצד עצמו, פרק זה, שנכתב בספר שכולו משלים, מהווה משל לנשמת האדם הצועד בדרך אמת, עליה אומר שלמה המלך "אשת חיל מי ימצא?".

לא כל אדם זוכה להפעיל כראוי את היכולת שבידו להשקיע בנשמה שבקרבו ולבנותה, עד שהיא נמצאת בבחינת "אשת חיל" למופת. רבים האנשים שחיים את חייהם, ואינם שמים לב לנשמה הטהורה השוכנת בקרבם, המצפה ומייחלת לעלייה ולהתרוממות.

מהו המפתח להצלחתם של אותם מעטים שזוכים שנשמתם תהיה בבחינת 'אשת חיל'?

מידת הזריזות והחריצות. פעילות ועשייה ללא שום עצלות ובזבוז זמן לבטלה, כאשר היעד העומד תמיד לנגד עיני האדם הוא הגשמת מטרת החיים, למלא את הייעוד בעולם הזה.

(צילום: shutterstock)

זהו אחד הדברים המודגשים חזור והדגש בפסוקי מזמור זה – מעלת מידת הזריזות. אשת החיל אינה עצלנית, אלא – "ותקם בעוד לילה, ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה". היא מוותרת על שעות מנוחה ודואגת למזון לבני הבית, לטף ולבוגר גם יחד.

כך גם הנשמה. שלמותה מתבטאת בכך שהיא מפעילה את הגוף החומרי, שהוא בבחינת הלילה החשוך, לבצע את כל הראוי והנדרש על פי רצון ה'. היא מעירה אותו לפעול ולעשות בזריזות, ובכך מאירה את הלילה. היא ערנית ופעלתנית ללא לאות, מבלי לאפשר לעולם החומרי שסביבה לעמעם את עוצמת אורה ולעכב את התפתחותה. אדרבה, היא תעבוד, תעמול ותעשה ככל יכולתה, על מנת להניע את כולה ולהפעיל את הגוף החומרי.

הגוף, הוא הכלי שבונה את הנשמה כל עוד היא שוכנת בתוכו, אך לאחר פרידתה מהגוף, נשארת הנשמה במצבה ואינה יכולה להיבנות יותר. לכן היא זריזה, "ותקם בעוד לילה", בעודה בעולם הזה, לניצול כל רגע בחיי העולם הזה, להיבנות ולאגור מזון לחיי העולם הבא.

 

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות

הרמח"ל מלמדנו, שכדי להגיע לידי ביצוע מעשי בזריזות של כל מה שנכון לעשות, יש ליצור התעוררות והתלהטות באמצעות אחד משני מסלולים: או שהפנימיות תעורר ותלהט את החיצוניות, או להיפך.

בספרו "מסילת ישרים", בפרק העוסק במידת הזריזות, מבאר הרמח"ל, שלפני ביצוע כל מעשה טוב, על האדם לחבר בין חלקו הפנימי – המוח והמחשבה הרוחנית, לבין חלקו החיצוני – פעולת הגוף ותנועתה.

יש והאדם מבין בשכלו מדוע נכון וכדאי לבצע פעולה פלונית, ומחליט על אתר שכעת היא תתבצע. הוא ניגש במרץ לעשייה, ופועל ללא לאות עד שמסיים את המלאכה. במקרה זה, בין אם מדובר בעניין רוחני, כמו קימה זריזה כדי לומר קריאת שמע בזמנה, לעזור בבית ולזולת, להתרכז בשמחה וברגש בתפילה, וכדומה, ובין אם מדובר בעניין גשמי, כמו קימה זריזה כדי להגיע בזמן לעבודה, להיות רענן ויצירתי בעשייה וכדומה, הפנימיות עוררה את החיצוניות - את פעולת הגוף.

אך יש גם להיפך: יש ונפשו של האדם רדומה במקצת, הוא אינו חיוני ונמרץ דיו, והוא חסר חשק לפעול ולעשות את מעשיו בשלמות. המנוע הפנימי כבוי ורדום... כאן נדרשת לפעמים התערבות חיצונית של הגוף, שיתחיל 'לזוז' ולעשות מעשים טכניים בלי לחוש חשק פנימי, אך מובטח לו כי בסגולתם של המעשים היבשים, הנעשים במרץ ובזריזות, טמונה היכולת להפעיל גם את הנשמה הפנימית. כאן מצאנו חיצוניות המעוררת ומלהיטה את הפנימיות.

זוהי עצתו הנפלאה של הרמח"ל למי שרוצה לקנות את מידת הזריזות: עליו לכלכל את צעדיו בכל פעולה ופעולה, ולבחון בנפשו מה יניע אותו הפעם לבצע את הפעולה החשובה. האם להתחיל מבפנים כלפי חוץ או מחוץ כלפי פנים. ידוע בזה היסוד הגדול של בעל ספר 'החינוך' (מצוה טז): "כי אחרי הפעולות – נמשכים הלבבות".

אדם חסר מרץ ללמוד, אך הוא מתיישב ליד ספר, ומתחיל ללמוד מתוך תנועה, בקול נעים ובמנגינת לימוד. גם אם אין לו חשק, יראה בעיניו את הפלא הגדול: תוך זמן מועט גם הלב יתחיל להתעורר, והלימוד ייעשה כראוי.

אפשר להטעים את ההבנה הזאת במשל קצר: יש רכב שמניעים אותו מבפנים והוא מתחיל לנסוע, ויש רכב שהוא רדום, ואז הפעולה המתבקשת היא לדחוף אותו מבחוץ, כדי שגם המנוע יתעורר לחיים.

אמנם בעולם הרכבים, לא בכל רכב פועלת שיטה זו, אך בנשמת האדם, הדבר תמיד עובד. אם הפנימיות אינה מעוררת את החיצוניות, אזי החיצוניות תעורר את הפנימיות, ובלבד שהאדם יפעיל את עצמו כראוי, ולא יתייאש לאחר דקות ספורות.

 

הנמלה מלמדת את מידת הזריזות

הנמלה, משמשת גם היא כמשל נמרץ ללמוד ממנה פרק במידת הזריזות. כך אומר שלמה המלך ע"ה (משלי ו, ו-ח): "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם. אשר אין לה קצין שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה".

משלו זה של שלמה המלך הפך לאחד המשלים המפורסמים ביותר.

מלשון הפסוק למדנו, שהעצל הוא היפוכו של החכם, וזו נקודה מעניינת. הלא לכאורה מי שאינו חכם הוא טיפש, ומדוע מגדירו הכתוב כעצל?

החכם מכל אדם מלמדנו בזה, כי הזריזות נובעת דווקא מהחכמה. החכם באמת, לעולם אינו יושב בחיבוק ידיים. הוא מבין בחכמתו את ערכם של החיים ואת ערכו של כל רגע בחיים, שהרי החיים נמדדים על פי הזמן. נמצא שהזמן הוא החיים! ואיך אפשר לתת לרגע לחמוק ללא עשייה?!

החכם גם מבין את סוד ה"פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול", בעוד הטיפש מזלזל בכל פרוטה ולבסוף נשאר חסר כל. על אותו משקל, החכם מבין את ערכו של כל רגע, עד כמה ניתן להספיק בחיים באמצעות ניצול כל רגע המצטרף לרגע נוסף, בדיוק כמו שיירת הנמלים הרוחשות. כל אחת בפני עצמה חסרת יכולת גדולה, אבל כולן יחד, כשכל אחת עושה את שלה, מגיעות לתוצאה הכללית המרשימה והמושלמת.

די בתובנה חכמה זו, כדי לזרז את האדם ולהפעיל אותו לנצל כל רגע בחיים לעשייה טובה ומועילה.

בנוסף, זריזותה המיוחדת של הנמלה מתבטאת בכך ש"אין לה קצין שוטר ומושל". אין לה ממונה שמעיר אותה בבוקר, נוזף בה ומזרז אותה לקום ולפעול, אלא תכונת הזריזות נמצאת בה בעצמה כתוכנה פנימית.

(צילום: shutterstock)

לכך יש לשאוף, להתרגל להשתמש במידת הזריזות באמצעות אימון תמידי, עד שתהיה אצלו כטבעית, כחלק ממהותו. כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות א, ז) בדרך קנין המידות המאוזנות והטובות: "וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שייקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו, וייקבעו הדעות בנפשו".

זהו המדד לדעת כי אכן זכה לקנין המידה הטובה והטבעתה בנפשו, כטבע הזריזות שבנמלה: שאינו חש התנגדות פנימית וקושי להתמודד, אלא "יהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו".

עוד מוסיף שלמה המלך ומנחה את האדם כיצד להחכים על ידי ההתבוננות באורחות הנמלה: "תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה", אם רצונה שיהיה לה מזון לחורף – כבחינת החכם הרואה את הנולד, היא חייבת לפעול דווקא בימים שבהם צורך זה אינו מורגש כלל והאיסוף קשה. קיץ הוא זמן החום המקשה על הפעילות בחוץ, והקציר גורם שהמזון יהיה מצוי בשפע, ובכל זאת אין הנמלה מתפתה לנוח. אף אם הצליחה הנמלה לאגור מלאי עצום של מזון, היא ממשיכה לאגור עוד ועוד ללא מנוחה.

כך אתה – פונה שלמה המלך לכל אחד מאיתנו ואומר: אם חכם אתה לחשוב על עתידך, על חיי העולם הבא שלך, הרי לא תנוח לרגע. אלא כעת, בזמן שהדבר עדיין אפשרי בעודך חי בעולם הזה והזמן מצוי בשפע, תנצל כל דקה ושניה לבנות את עולמך הרוחני, על ידי לימוד תורה ועשיית מצוות ומעשים טובים, מבלי לתת לעפריות חומריות הגוף להכביד עליך את המלאכה. אף אם זכית לצבור הרבה תורה, מצוות ומעשים טובים, זכור שבחיים הנצחיים שבחיי העולם הבא אין קץ למדרגות ההיכלות ולעונג הרוחני שביד האדם להשיג על פי מעשיו בעולם הזה. אם כן, אל תאמר די במה שהשגתי.

לפיכך, ממשיך שם שלמה המלך וזועק זעקה תמידית אל מול העצל לעוררו: "עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך?! מעט שנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב!".

זאת על ידי ש"לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם". למד את דרכי הזריזות של הנמלה, או אז תחכם ותתפקח, ומעתה תהיה אף אתה זריז כנגד עצלותך הטבעית.

 

זריזות ולא פזיזות

המלבי"ם מוסיף ומבאר, כי פעולותיה של הנמלה אינן פעולות טכניות גרידא, של סבלות בלבד, העברת גרגרים מכאן לשם, אלא עבודה שלמה. היא לוקחת כל גרגר חיטה וחותכת את הבליטה הקטנה שממנה יוצא נבט החיטה, ועל שם הפעולה הזאת היא קרויה 'נמלה' מלשון מילה. היא מלה את גרגר החיטה.

ומדוע היא טורחת בכך? הלא היא זריזה ובידה לאסוף באותה שעה עוד ועוד גרגרי חיטה?

משום שאם היא תאסוף מאות ואלפי גרגרים, ותניח אותם מיד בקן שבבטן האדמה, כל טרחתה עלולה לרדת לטמיון, כי הכל ינבוט ויצמח מחדש מתחת לאדמה, ומה יישאר למזונה? לכן היא מבצעת את התחבולה הזאת, ומעניקה 'טיפול אישי' לכל גרגר וגרגר מהחיטים, כדי לבטל ממנו את אפשרות ההנבטה. במדרש (דברים רבה ה, ב) מובא עוד שאינה מאחסנת את החיטה בכל מקום שיהיה, אלא בוחרת את המקום הטוב ביותר שהחיטים יכולות להשתמר בו.

את כל זאת עושה הנמלה בסבלנות אין קץ, בלי בהלה ובלי לחץ. זוהי זריזות שקולה ולא פזיזות.

ללמדנו, כי זריזות הנעשית רק בגוף, ללא מחשבה שקולה, עלולה להסתיים בכשלון מהדהד. מכל העמל והטרחה לא ייצא דבר ויתברר שהזריזות היתה למעשה פזיזות, שהובילה למקום שאין בו תועלת. לעתים דווקא יש לעצור, להתבונן בנכונות העשייה, לשמר את מה שהושג ברוב עמל, ורק אז להמשיך הלאה.

כך לימדונו חז"ל, שזריזות בלימוד - להתקדם כל הזמן וללמוד דברים חדשים, מבלי לחזור ולשנן, עלול לבוא על חשבון שימור מה שכבר למד והבין מתוך עמלה של תורה, עד שיש על כך יצר הרע מיוחד. כמבואר בספרי (במדבר קיט ד"ה אני חלקך) וז"ל: "סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד (תהלים קיט, קיז), שלא אהא לומד תורה ושוכח, שלא אהא לומד ויצר הרע אינו מניח לי לשנות". היצר מניח לו להיות זריז ללמוד דבר חדש, אבל אינו מניח לו לחזור על לימודו ולשננו שוב ושוב. הלומד בטוח שהוא זריז, שהרי הוא מספיק ללמוד דפים רבים, אך אינו יודע שזוהי פזיזות הנעשית ללא מחשבה, ושלבסוף נשאר הוא ללא ידיעת התורה. היצר המתוחכם יודע, שהלומד מבלי לשנן יישאר ללא קניין התורה, מתוך כך הוא יגיע בשלב מסויים לחוסר סיפוק, ממנו לעצבות, ממנו ליאוש, וממנו אל דלת בית המדרש החוצה. לכן, בין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם איתא "בתלמוד" שפירושו להיות מורגל בשינון.

כך בכל תחום. האדם מסוגל להיות איש פעיל מבוקר ועד ערב, אך כל מעשיו בפזיזות ללא התבוננות, והוא מגלה לבסוף שכל מעשיו היו לריק. מה שפעל ועשה כאן גרם לקלקול ולנזק שם. אולם, הפועל מתוך איזון נכון, על ידי שמשתף את השכל וההתבוננות יחד עם פעולת הזריזות, דוחה את העצלות מצד אחד ואת הפזיזות מצד שני, ואז הפעולה הופכת למשובחת ולמחוכמת. זוהי זריזות מאוזנת ומועילה.

יסוד גדול זה טמון בהדרכתו הנפלאה של הרמב"ם, שכותב בהלכות דעות (פרק א), כי כל הנהגה יש בה שתי דרכים קיצוניות, אך יש את דרך האמצע, שהיא שביל הזהב הנכונה לכולנו. והיא ההגדרה הנכונה לכל מידה טובה ולא כפי שיש המייחסים שם חיובי למעשה שלילי. את הפזיזות מכנים זריזות, את ההוללות בשם שמחה, את ההסתכנות בשם אמיצות, ואת הפחדים המיותרים בשם זהירות.

לפיכך, בבואנו להשתלם במידת הזריזות ולהתרחק ממידת העצלות, יש להישמר לבל נכשל בפזיזות, שהיא הזריזות הקיצונית, אלא לבחור את הדרך המאוזנת והראויה של מידת הזריזות.

 

האדם 'עולם קטן'

על האדם להפיק לקחים מכל מה שברא הקב"ה בעולמו, כפי שעוררנו שלמה בחכמתו להתבונן בחייה של הנמלה. כן גם יכול האדם ללמוד מבעלי החיים, להתבונן בהליכותיהם ובאורחותיהם, עד שהוא מאמץ ורוכש לעצמו כישורים ותכונות שיועילו לו לדרכו.

האדם מכונה בפי חז"ל (אבות דרבי נתן, פרק לא) "עולם קטן", כמבואר שם: "ויצר באדם כל מה שברא בעולמו; ברא חורשים (חורשות) בעולם, וברא חורשים באדם – זה שערות של אדם. ברא חיה רעה בעולם, ברא חיה רעה באדם – זה בני מעיו של אדם. חמה בעולם, חמה באדם – זה אורו של אדם. מים סרוחים בעולם, מים סרוחים באדם – זהו מימי חוטמו של אדם. מים מלוחים בעולם, מים מלוחים באדם – זהו דמעות של עיניים".

(צילום: shutterstock)

הנה, כשם שהעולם עשוי משלד, העשוי סלע קשיח שעליו ישנו כיסוי של שכבת אדמה, ועליה ישנם יערות ומדבריות – כך גם האדם. גופו עשוי שלד של עצמות, שעליו ישנם בשר ועור, ומבחוץ על העור פזורים כמה 'אזורים' – השערות הן היערות, כף היד הוא המדבר, וכן הלאה.

פנימיות העולם רוחשת פעילות חמה של בוץ לוהט ונוזלים חמים, וכך גם בפנימיות האדם חבויות המערכות החמות והפועלות, כמו הלב והמעיים, ושאר האיברים החשובים. בעולם זורמים מקורות מים שונים – נהרות, נחלים וכדומה, וכך גם בגוף האדם ישנה זרימת דם, עורקים, ורידים ונימים. אם נתבונן יותר נגלה, שגם איכות המים בעולם, המחולקת למים מתוקים ומלוחים, מים חמים וקרים – קיימת באדם: מעיין הדמעות הוא המלוח, והרוק הוא המתוק, נוזלים חמים ונוזלים קרים, והדוגמאות רבות וארוכות.

לא פלא, שגם הרופאים המודרניים החלו אף הם להשתמש במילים מן הטבע: לפלוני יש חוסר ברזל, ואלמוני זקוק לתוספת מגנזיום, אבץ, סידן ועוד ועוד, עד שנדמה לנו לפעמים, כי גופנו הוא 'מוסך' ענק של חומרים סגוליים. ועוד לא נגענו בתכונות האופי של האנשים, הכוללים תכונות של בעלי חיים שונים. יש מהם ערמומי כשועל... פחדן כארנבת... גיבור כאריה...

הנה כי כן, האדם הוא באמת 'עולם קטן', ממזג בתוכו את מגוון החומרים, כמו גם את המגוון החייתי אשר על פני האדמה.

כדברי חז"ל, שומה עלינו להתבונן בכל מיני בעלי חיים, ולהפיק מהם מוסר השכל. "יונה" מלמדת את האדם מידת הנאמנות מה היא, "חתול" מלמד את האדם את מידת הצניעות והנקיות הסביבתית, שהרי מפני כן נקרא חתול, שהוא מחתל את יציאותיו. הוא מכין מקום בחול לעשיית צרכיו, ומיד מכסה אותם. הכלב שהוא כ-לב, כמו לב, נאמן ומסור לבעליו, מלמד מידת הכרת הטוב מהי.

כך כותב המלבי"ם בפרשת בראשית (ב, יט) על הפסוק "וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה", שאינו כמו שכתב בבעלי חיים "ויצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה". "כי בכל בעל חיים אין בו רק מידה אחת, שזה ימלץ בגוש אדמה אחד. והאדם - צבר עפרו מכל האדמה, רצה לומר שהתקבצו בנפשו כל המידות המפוזרות בכל בעלי החיים" .

מבואר מדבריו, כי בכל בעל חיים ישנה מידה מסוימת אחת, בהיותו נברא מגוש אדמה אחד, שבו טמון טבע מסויים. רק האדם מיוחד במגוון אופייו ותכונותיו, משום שהקב"ה צבר את עפרו מכל העולם, כדי שיתקבצו בו כל המידות המפוזרות בכל בעלי החיים.

מובן אפוא, שהתכונות החיוביות של בעלי החיים השונים, אינן נובעות מכך שחוננו בחוש מוסריות עצומה, ולא השכל אומר להם לעשות כך. החתול לא חשב על זה מעולם, רק יש לו דחף פנימי שהוא מרגיש צורך עצום לכסות את הלכלוך. מדובר בתכונה חסרת היגיון ושכל, ואינה נדרשת לקיומו בעולם. אולם, מלמדים אותנו חז"ל, שכל הנהגות אלו נועדו בשבילנו, בני האדם, להיות עירניים וזריזים גם במחשבותינו, להתבונן בבריאתו הנפלאה של הקב"ה, וללמוד לעצמנו מוסר השכל ודרכי הנהגה נכונים בכל תהלוכות החיים.

הידברות שופס

ארכיאולוגיה תנכית והאדם במעגל השנה

619לרכישה

מוצרים נוספים

ADHD כוחות העל של ילדיה הקשב

סטנדר עץ מהגוני 3 קומות

ערכת מוצרי בדיחות

הקוסם - ערכת קסמים - 70 קסמים

ספר מנגן - ספר הברכות שלי

כלי למים אחרונים פסים כסף וזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה