מה השם אומר לנו דרך האסונות?

בפרשת השבוע שלנו נכתב: וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד: (פרק כז פסוק כ).

ובתלמוד בבלי מסכת מנחות דף נ"ג עמוד ב' אמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין.

כתיתה – כתישה, מוציאה מהפרי המר והקשה את השמן – משקה שארץ ישראל משתבחת בו. השמן  שגם מסמל את האור והחכמה, ואף את הצורך לגלות את המוצר המיוחד – דוקא על ידי כתישה...

וכך, אומרים חכמינו, חזון התשובה הכורך עמו גם את אור הגאולה - לא יתגשם אלא על ידי ייסורים. העולם שקוע ברובו במרדף אחרי הישגים והנאות במקרה הטוב, ואחרי חושניות ותאוות במקרה הרע, רק ייסורים מנערים מתוך המירוץ הזה.

היסורים מעוררים, הם כותשים את המעטפת של החומריות ומוציאים לאור את האור...

אדם יכול וצריך להתעורר גם מייסורים שהוא רואה סביבו. לא כל אדם מסוגל להשקיע אנרגיות רוחניות תוך כדי ייסורים. לעיתים, קדושים שליחי ציבור נשלחים למשימה לעורר את העם לתשובה, לקרב את הגאולה.

(צילום: פלאש 90)

אסונות, צער, שכול ויתמות, אמורים לזעזע, לערער את שיגרת החיים השטחיים,  ולהוציא אותנו ממרוץ ההבל. הייסורים גורמים למבט רציני ומעמיק על החיים, אבל אנו נוטים ברוב המקרים לזרוק מעלינו את מוסר הייסורים, לראות את הנסיבות המקריות כאילו והן הגורמות, ולשכוח את היד המכוונת מלמעלה.

הנטייה שלנו לעסוק באמצעים ולא בתכלית, במסובב ולא בסיבה.

* * *

היה לנו שיעור קשה השבוע, הכאב צורב. משפחות קוברות את יקיריהן בטרם הובילון לחופה, בעלים סופדים לנשותיהם בשיא פריחתן... רופאים לוחמים על היד העתידה לקבל טבעת קידושין בעוד שלשה שבועות... ועוד ועוד.

הקדוש ברוך הוא מדבר אלינו מזה תקופה, הוא פונה לקהלי יעד שונים, באופנים מגוונים, במקרה הטוב מתעוררים לרגע - וממשיכים בשיגרה. לא נכנסנו לשיגרת הקשבה, לשיגרת חיזוק, קיבלנו שיגרת דקירות. שיגרת פיגועים. שיגרת תאונות. שיגרת אסונות...  הבה נתעורר אחים.

* * *

לא מכבר, שבט היה לשבט, הפריחה לשלכת....

בלב מדינת תל אביב אחזה חרדה, מחבל יחיד הרס את כל שלוות החיים ב'עיר ללא הפסקה', בבועה שאינה שומעת ורואה את שחוץ לגבולותיה, המסעדות בלב דיזנגוף נותרו שוממות – עיר בהפסקה...

דרכי הכותל שוממות, תחנות האוטובוס מחויילות, ועדיין לא התעוררנו....

מנהיגי 'כוחי ועוצם ידי' מתחילים להבין שאין בידם פתרון, לכל היותר יצליחו לתפוס מפגע לאחר מעשה, את שלות החיים לאזרחי המעצמה המזרח תיכונית לא ישיבו..

'תתרגלו, בתאונות דרכים מתים יותר...' אומרים – חושבים.

התרגלנו. גם רגש התפילה כבר קהה...

אם נרצחת לעיני ילדיה, אם שבנתה חיים משברים, ועתה, ילדיה וילדי אומנתה - מחפשים את הבית בין משברי גלים.

אולי נזדעזע...

אדר בא. עת שמחה עת אמונה. עת גילוי ההשגחה שבטבע חשיפת ההסתר...

מחולנו נהפך לאבל, ציר ירושלים בני ברק מדמם.

איך אמרו? 'תתרגלו, בתאונות דרכים מתים יותר...' התרגלנו.

גם תאונת דרכים יכולה לזעזע... 'עורו בנים' קורא הבורא 'התעוררו'!

זקן הדור קורא: רוצים לעורר אמונה, די למחשבת המקרה, יש מנהיג לבירה... שמעו, הקשיבו, חזקו באמונתו התחזקו בעבודתו.

במה להתחזק? לב יודע מרת נפשו... העיקר להתעורר, הבורא מדבר.

והעיתון אומר, הנהג אשם... אגד אשמה... איך נותנים לנהג כזה את ההגה בידים...

אחים! בואו ניקח אנחנו את ההגה לידיים!

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.