חוק לישראל - פרשת האזינו, יום שישי

משנה נגעים פרק ט

א. הַשְׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִים בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין, לָקָה בְעֵץ אוֹ בְאֶבֶן אוֹ בְגֶפֶת אוֹ בְמֵי טְבֶרְיָא, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַחֲמַת הָאֵשׁ, זֶה הוּא שְׁחִין. אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה, נִכְוָה בְגַחֶלֶת אוֹ בְרֶמֶץ, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זוֹ הִיא מִכְוָה:

ברטנורה (א) השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד. אם נולד במקומן בהרת, מסגירן שבוע אחד, ולסוף שבוע אם יש שער לבן או פשיון מחליטו. ואם לאו, פוטרו. אבל במחיה אין מיטמאין, דמחית בשר חי בעינן, ואין זה בשר חי, כיון דמקומו שחין ומכוה: בגפת. פסולת של זיתים, והוא חם מחמת עצמו. וכן חמי טבריא מחמת מקורן הן חמים ולא מחמת האור: כל שאינו מחמת האש זהו שחין. לאתויי אבר מעיקרו: רמץ. אפר כירה, וחם מחמת האור: כל שהוא מחמת האש. לאתויי חמי האור:

ב. הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. הָיוּ מוֹרְדִין, טְהוֹרִין. עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה. חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

ברטנורה (ב) אין מצטרפין. חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס: ואין פושין מזה לזה. דאם שחין ומכוה זה אצל זה, ובאחד מהן בהרת כגריס, והסגירה, ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר, אין מחליטו. וכן אם הבהרת בעור הבשר ופשתה לשחין או למכוה, לא חשוב פשיון: היו מורדין. שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציאין ליחה, אין מטמאין בנגעים, דכתיב (ויקרא יג) שחין ונרפא, ובמכוה כתיב (שם) והיתה מחית המכוה: אע''פ שנעשה מקומו צלקת. שניכר שהיה שם שחין או מכוה ואין שוה לשאר עור בשר, אע''פ כן נידון כעור הבשר מאחר שנעשה קרום חזק:

ג. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִי שֶׁעָלְתָה לְתוֹךְ יָדוֹ בַּהֶרֶת כַּסֶלַע וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת שְׁחִין. אָמַר לָהֶם, יַסְגִּיר. אָמְרוּ לוֹ, לָמָּה, לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן אֵינָהּ רְאוּיָה, וּלְפִשְׂיוֹן אֵינָהּ פּוֹשָׂה, וּלְמִחְיָה אֵינָהּ מִטַּמָּא. אָמַר לָהֶן, שֶׁמָּא תִכְנוֹס וְתִפְשֶׂה. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא מְקוֹמָהּ כַּגְּרִיס. אָמַר לָהֶן, לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא, אֲלַמֵּד בּוֹ. אָמַר לוֹ, אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵין. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ וְיִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ. אָמַר לוֹ, חָכָם גָּדוֹל אַתָּה שֶׁקִּיַּמְתָּ דִבְרֵי חֲכָמִים:

ברטנורה (ג) אמרו לו למה. יסוגר הא אי אפשר להוולד לו סימן טומאה: לגדל שער אין בו ראויה. דכף היד אינו מגדל שער לעולם: לפשיון אינו פושה. דשחין ומכוה אין פושין לעור הבשר: למחיה אינה מטמא. דהא תנן בשני סימנים בשער לבן ובפשיון, ולא במחיה: שמא תכנוס. (ל) כגריס, וכשיראנה הכהן בסוף שבוע יפטור אותו, ולאחר הפטור תחזור ותפשה בתוך השחין שמקומו כסלע, ויחליט: אמרו לו הרי מקומה כגריס. כלומר, ואם היה מקום הצרבת כגריס בלבד והבהרת בתוכה, למה יסגיר והלא אין שייך לומר כאן שמא תכנוס ותפשה: אמר להן לא שמעתי. כלומר גם זה יסגיר, אבל לא שמעתי בו טעם: אלמד בו. תרשני שאלמד בדין זה דבר: אם לקיים דברי חכמים הן. אם תמצא טעם לקיים דברי חכמים שאמרו שטעון הסגר, אמור, אבל ללמד שאינו טעון הסגר לא תאמר, שאיני מניח מה שקבלת מרבותי ושומע ממך: שמא יוולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו. ששחין פושה לשחין. וכן הלכה:

גמרא נדה דף לא ע''ב

תַּנְיָא הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִדָּה לְשִׁבְעָה. מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ וְקָץ בָּהּ. אָמְרָה תּוֹרָה: תְּהֵא טְמֵאָה שִׁבְעָה יָמִים כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ לְחֻפָּה. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו שֶׁל רִבִּי דּוּסְתָּאי בְּרִבִּי יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אִישׁ מְחַזֵּר עַל אִשָּׁה וְאֵין אִשָּׁה מְחַזְּרְת עַל אִישׁ. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה מִי מְחַזֵּר עַל מִי. בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתוֹ. וּמִפְּנֵי מָה אִישׁ פָּנָיו לְמַטָּה וְאִשָּׁה פָּנֶיהָ לְמַעְלָה כְּלַפֵּי הָאִישׁ. זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרְאָה. וּמִפְּנֵי מָה הָאִישׁ מְקַבֵּל פִּיּוּס וְאֵין אִשָּׁה מְקַבֶּלֶת פִּיּוּס. זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרְאָה. מִפְּנֵי מָה אִשָּׁה קוֹלָהּ עָרֵב וְאֵין אִישׁ קוֹלוֹ עָרֵב. זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרֵאת שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש ב) כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה:

רש''י נדה. שבעה לאו ביולדת קאי: מפני שאדם רגיל באשתו. כל שעה שירצה: קץ בה. מאוסה עליו אמרה תורה כל שעה שתראה תהא טמאה שבעה כדי שלא יהא רגיל בה ותתחבב עליו: מחזר על האשה. אדם פנוי מבקש ומחזר עד שנושא: פניו למטה. בשעת תשמיש: זה ממקום שנברא. ומסתכל באדמה שנוצר ממנה והיא מסתכלת בו שנוצרה הימנו: מקבל פיוס. נוח לרצות: זה ממקום שנברא. אדמת עפר תיחוח נוח ליבטל אבל בשר ועצמות קשין. עצם כשמכין בו קולו נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע:

זוהר ויקהל דף רז ע''א

כַּד נָפַק שַׁבַּתָּא צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא לְאִתְעַכָּבָא דְּהָא יוֹמָא רַבָּא עִלָּאָה אִיהוּ (וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְעַכָּבָא עֲלֵיהּ) וּבְהַאי יוֹמָא אוּשְׁפִּיזָא רַבָּא וְיַקִּירָא קָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ בְּגִין כָּךְ בָּעִי לְאִתְעַכָּבָא לְאִתְחַזָּאָה דְּלָא דָּחֲקִין בְּאוּשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא. כְּדֵין פָּתְחֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמְרֵי וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְכוּ' דְּתִקּוּנָא שַׁפִּירָא אִיהוּ בְּהַאי לֵילְיָא כֵּיוָן דְּדִינָא אִתְהַדַּר לְאַתְרֵיהּ מַה דְּלָא חָזֵי כַּד עַיִל שַׁבַּתָּא דְּדִינָא אִסְתַּלַּק וְלָא אִשְׁתַּכַּח. בְּשַׁעְתָּא דְּפָתְחֵי יִשְׂרָאֵל וִיהִי נֹעַם וּקְדֻשְׁתָּא דְּסִדְרָא כָּל אִנּוּן חַיָּבִין דְּגֵיהִנָּם פָּתְחִין וַאֲמָרִין זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל עַמָּא קַדִּישָׁא. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּנָטְרֵי פִּקּוֹדֵי אוֹרַיְתָא. וַוי לוֹן לְחַיָּבַיָּא דְּלָא זָכוּ לְמִיטָר אוֹרַיְתָא כְּדֵין דּוּמָ''ה קָדִים וְכָרוֹזָא אִתְעָר וְאָמַר (תהלים ט') יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים. וְכָל אִנּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין טָרְדֵי לוֹן בְּגֵיהִנָּם וְלֵית מָאן דִּמְרַחֵם עֲלֵיהוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן כָּל נָטְרֵי שַׁבַּתָּא בְּהַאי עָלְמָא דְּקָא מְעַנְּגֵי לְהַהוּא עֹנֶג דְּשַׁרְיָא מִלְּעֵילָא כִּדְקָאֲמָרָן:

תרגום הזוהר
כְּשֶׁיָּצָא הַשַּׁבָּת צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּמַטָּה לְהִתְעַכֵּב, דְּהַיְנוּ לְהוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, כִּי יוֹם גָּדוֹל עֶלְיוֹן הוּא, וּבַיּוֹם הַזֶּה אוֹרֵחַ גָּדוֹל וְיָקָר שׁוֹרֶה עָלָיו, שֶׁהוּא נְשָׁמָה הַיְתֵרָה, מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ לְהִתְעַכֵּב וּלְהַרְאוֹת שֶׁאֵין דּוֹחֲקִים הָאוֹרֵחַ הַקָּדוֹשׁ לְהוֹצִיאוֹ. אָז פּוֹתְחִים יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ'. שֶׁהוּא תִּקּוּן יָפֶה בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כֵּיוָן שֶׁהַדִּין חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה נִרְאֶה בְּבִיאַת הַשַּׁבָּת, שֶׁהַדִּין הָיָה אָז מִסְתַּלֵּק וְלֹא נִמְצָא. בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִים יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים וִיהִי נֹעַם, וּקְדֻשָּׁא דְּסִדְרָא, דְּהַיְנוּ וְאַתָּה קָדוֹשׁ וְכוּ', כָּל אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם, פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, אַשְׁרֵיכֶם צַדִּיקִים הַשּׁוֹמְרִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה. אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה. אָז מַקְדִּים דּוּמָה, וְכָרוֹז מִתְעוֹרֵר, יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹקִים. וְכָל אֵלּוּ גְּדוּדִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְעַנִּים אוֹתָם בַּגֵּיהִנֹּם, וְאֵין מִי שֶׁיְרַחֵם עֲלֵיהֶם, אַשְׁרֵיהֶם כָּל שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמְעַנְּגִים עֹנֶג הַהוּא הַשּׁוֹרֶה מִלְּמַעְלָה, דְּהַיְנוּ רוּחַ הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.

הלכה פסוקה
רמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַצַד דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ מִינוֹ לָצוּד אוֹתוֹ חַיָּב, כְּגוֹן חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים. וְהוּא שֶׁיָּצוּד אוֹתָן לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר צֵדָה. כֵּיצַדִ כְּגוֹן שֶׁרָדַף אַחֲרֵי צְבִי עַד שֶׁהִכְנִיסוֹ לְבַיִת אוֹ לְגִנָּה אוֹ לְחָצֵר וְנָעַל בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁהִפְרִיחַ אֶת הָעוֹף עַד שֶׁהִכְנִיסוֹ לַמִּגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו. אוֹ שֶׁשָׁלָה דָּגִים מִן הַיָּם בְּתוֹךְ סֵפֶל שֶׁל מַיִם הֲרֵי זֶה חַיָּב. אֲבָל אִם הִפְרִיחַ צִפּוֹר לְבַיִת וְנָעַל לְפָנָיו אוֹ שֶׁהִבְרִיחַ דָּג וַעֲקָרוֹ מִן הַיָּם לִבְרֵכָה שֶׁל מַיִם אוֹ שֶׁרָדַף אַחַר צְבִי עַד שֶׁנִּכְנַס לִטְרַקְלִין רָחָב וְנָעַל בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאֵין זוּ צֵדָה גְּמוּרָה שֶׁאִם יָבוֹא לְקַחְתּוֹ צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחֲרָיו וְלָצוּד אוֹתוֹ מִשָּׁם, לְפִיכָךְ הַצָד אֲרִי אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לַכִּפָּה שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא נֶאֱסָר בָּהּ: ב. כָּל מָקוֹם שֶׁאִם יָרוּץ בּוֹ יַגִּיעַ לְחַיָּה בִּשְׂחִיָּה אַחַת אוֹ שֶׁהָיוּ הַכְּתָלִים קְרוֹבִים זֶה לָזֶה עַד שֶׁיִּפֹּל צֵל שְׁנֵיהֶם לָאֶמְצַע כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה מָקוֹם קָטָן. וְאִם הִבְרִיחַ הַצְבִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְתוֹכוֹ חַיָּב. וּמָקוֹם שֶׁהוּא גָּדוֹל מִזֶּה הַמַּבְרִיחַ חַיָּה וְעוֹף לְתוֹכוֹ פָּטוּר: ג. אֶחָד שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה וְאֶחָד שְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָם צֵדָה הַצָד אֶחָד מִכֻּלָּן בֵּין לְצֹרֶךְ בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אוֹ לְשַׂחֵק בָּהֶן חַיָּב, הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן לָצוּד וְצָד שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ הַצָד אֶת הַיָּשֵׁן וְאֶת הַסּוֹמֵא חַיָּב:

מוסר
שערי תשובה דף לב עא

הַמְכַבֵּד אֶת הָרְשָׁעִים מִדֶּרֶךְ שָׁלוֹם, אָמְנָם לֹא יְדַבֵּר טוֹב עַל הָרָשָׁע וְלֹא יִתְנַהֵג בִּכְבוֹדוֹ עַל דֶּרֶךְ אֲשֶׁר יְחַשְּׁבוּ בְּנֵי אָדָם כִּי יְכַבְּדֶנּוּ מֵאֲשֶׁר יָקָר בְּעֵינָיו נִכְבָּד כִּי לֹא יַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד זוּלָתִי כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַבְּדִים בְּנֵי אָדָם אֶת הָעֲשִׁירִים מִדֶּרֶךְ סִלְסוּל וּלְתִקְוַת הַתּוֹעֶלֶת בַּעֲבוּר כִּי צָלְחָה דַּרְכָּם וְלֹא מִפְּנֵי חֵן עֶרְכָּם וְאַף גַּם זֹאת יֵשׁ חֵטְא וְאַשְׁמָה בַּדָּבָר הַזֶּה כִּי אִם הֻתַּר לְכַבֵּד הָעֲשִׁירִים לֹא כֵן הָרְשָׁעִים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ) רְאֵה כָּל גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ וַהֲדוֹךְ רְשָׁעִים תַּחְתָּם. אַךְ הַחֵלֶק הַזֶּה מוּתָר מִדְּאָגָה מִדָּבָר פֶּן יַזִּיק הָרָשָׁע וְיִגְרֹם הֶפְסֵד בִּזְמַן שֶׁיַּד הָרָשָׁע תַּקִּיפָה וּשְׁעָתוֹ חֲצוּפָה וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַכְנִיעוֹ וּבְחָלְיוֹ לְהַנִיעוֹ, עַל כֵּן הֻתַּר לְכַבְּדוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַבְּדִים בְּנֵי אָדָם אַנְשֵׁי זְרוֹעַ רָמָה מִפַּחַד וְאֵימָה בְּקִימָה וְהִדּוּר וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אַךְ לֹא יְשַׁבְּחֶנּוּ וְלֹא יְדַבֵּר טוֹב עָלָיו לִבְנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מֻתָּר לְהַחֲנִיף אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה: