הציל את יהודי בנגאזי: מי היה רבי אליהו לביא?

בחול המועד פסח תרכ"ז (1867) יצאו ארבעה צעירים יהודים מבנגאזי אל מחוץ לעיר כדי לברך את ברכת האילנות. ביניהם היה דוד לביא, בנו של אב בית הדין המקומי רבי אליהו לביא. הם הביאו עמם דברי מאכל ויין, וכשסיימו את הסעודה נמצאו כתמי יין על המפה שנפרשה לפניהם. בדרכם חזרה כרכו את המפה סביב אחד מהם כגלימה, רקדו ושמחו לכבוד החג. שני עוברי אורח ראו את הצעירים, והמראה התמים הפך בתוך שעות לעלילה שאיימה על הקהילה היהודית כולה. על פי הסיפור שרשם רבי אליהו לביא עצמו בפתח ספרו "גאולת ה'", נטען שהכתם האדום הוא דם ושמעשי הצעירים נועדו ללעוג לאמונתם של שכניהם.

ארבעת הצעירים נעצרו. דוד לביא וניסים בוארון היו נתינים בריטיים, אפרים גויטע ויוסף צרור היו נתינים עות'מאניים. יחד עמם נעצרו כשלושים מנכבדי הקהילה שבאו להגן עליהם. האסירים הובלו ברחובות העיר בשבת של חול המועד, כשההמון מגדף ומשליך לעברם אבנים. הקונסול הבריטי בבנגאזי הודיע כי בתוך ימים אחדים יוצאו הנאשמים להורג. רבה של העיר, רבי אליהו לביא, מיהר לבית הקונסול, אך בקשתו נדחתה. רבים מיהודי בנגאזי נמלטו אל מחוץ לעיר, והנשארים הסתגרו בבתיהם.

בליל שמיני של פסח יצא מניין מצומצם לתפילת ערבית. המון הקיף את בית הכנסת ואיים לפגוע במתפללים ובספרי התורה. הפעם התערב המושל העות'מאני המקומי ושלח חיילים להגן על הרובע היהודי. במקביל הופעלה רשת דיפלומטית, שנמתחה מבנגאזי לטריפולי ולנציגי בריטניה. אחיו של הרב, שאול לביא, שכיהן כקונסול אוסטרו-הונגריה בטריפולי והיה מראשי נציגות חברת "כל ישראל חברים", פנה אל הקונסול הבריטי הכללי. לבסוף הגיע צו לשחרור האסירים, והקונסולים המקומיים שנקשרו לפרשה סולקו מתפקידיהם. את השתלשלות המאורעות תיאר רבי אליהו בספר שנועד לליל הסדר, וכך נעשה ספר ההגדה שלו גם מסמך היסטורי על קהילת בנגאזי בשעת סכנה.

רבי אליהו לביא נולד בשנת תק"פ (1820) בעיר בנגאזי שבמזרח לוב, לאביו רבי מרדכי לביא. משפחתו מיוחסת לרבי שמעון לביא, מקובל ממגורשי ספרד, מחבר הפירוש כתם פז על הזוהר והפיוט "בר יוחאי". רבי שמעון לביא הגיע לטריפולי במאה ה-16, ונחשב במסורת יהודי לוב למי שחיזק את מוסדות התורה והקהילה בעיר. משפחת לביא שמרה במשך דורות על זיקתה ללימוד הקבלה ולהנהגת הציבור.

בשנת לידתו של רבי אליהו הייתה לוב נתונה לשלטונה של השושלת הקרמאנלית, ששלטה בטריפולי ובסביבותיה בחסות עות'מאנית. בשנת 1835, בהיותו כבן 15, חזרה הארץ לשליטה עות'מאנית ישירה. בנגאזי הייתה עיר נמל מרוחקת מטריפולי, מרכזו של חבל קירנאיקה, וקשריה עם מצרים, מלטה, תוניסיה ואיטליה התנהלו בעיקר דרך הים. המרחק מהמרכז המדיני בטריפולי העניק למנהיגי הקהילה המקומית אחריות רחבה: דיין העיר לא היה רק פוסק בענייני איסור והיתר, אלא כתובת ליחסי הקהילה עם המושל, הסוחרים והנציגים האירופיים.

בנגאזי לא החזיקה בית דפוס עברי שבו יכול היה רב מקומי להוציא את כתביו לאור. כדי להפוך מחברת בכתב יד לספר נדרש המחבר לצאת למסע: לאסוף הסכמות, למצוא נדיבים, להשיג נייר, להגיע למדפיס ולפקח על ההגהה. רבי אליהו עבר לשם כך בערי לוב, תוניסיה ומצרים, ב-1857 הגיע למלטה, ובהמשך הגיע גם לליוורנו שבאיטליה.

מסעו עבר בנתיב הימי הרגיל של חכמי צפון אפריקה: מבנגאזי מערבה לטריפולי ולתוניס, מזרחה לאלכסנדריה וצפונה למלטה ולנמלי איטליה. הנוסע לא יצא כתייר. בכל תחנה היה עליו להציג את כתביו בפני חכמים וגבירים, לבקש מימון ולהשיג מנויים שישלמו מראש על עותקים. מסע כזה נמשך חודשים, ולעיתים שנים. המחבר נשא עמו כתבי יד יחידים, ופגיעה בספינה או אובדן מזוודה יכלו למחוק עבודה של שנים.

ליוורנו הייתה היעד הטבעי. בתי הדפוס העבריים בעיר הוציאו במאה ה-19 מאות ספרים שנכתבו במרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. הספרים נדפסו באיטליה ונשלחו בחזרה באוניות לקהילות שמעבר לים. רבי אליהו התקשר עם דפוס ישראל קושטא וחבריו, ממשיכיו של בית הדפוס של משה ישועה טובייאנא, ובו נדפס ספרו המרכזי, "גאולת ה'".

ב-1862, כשנתיים לפני הדפסת "גאולת ה'", מונה רבי אליהו לאב בית הדין ולמנהיג הקהילה היהודית בבנגאזי. הוא היה כבן 42. תפקידו כלל פסיקת הלכה, הכרעה בסכסוכים, פיקוח על השחיטה והנישואין, הנהגת בתי הכנסת וייצוג הקהילה בפני השלטון.

פרשת פסח תרכ"ז לא הייתה רק התפרצות של שנאה מקומית. היא התרחשה בתוך מבנה משפטי חדש ומסובך. האימפריה העות'מאנית העניקה למעצמות אירופה זכויות קונסולריות, הידועות בשם קפיטולציות. אזרחים בריטים, צרפתים ואוסטרים שחיו בנמלי האימפריה נהנו מהגנת הקונסולים שלהם ולעיתים גם מסמכות שיפוט נפרדת. במשך הזמן הורחבה החסות גם לבני המקום שקיבלו נתינות זרה או תעודות הגנה.

במקרה של ארבעת הצעירים יצרה המערכת מצב חריג: שניים היו בחסות בריטית, ושניים נחשבו נתיני הסולטאן. במקום שהחסות האירופית תגן על העצורים, היא אפשרה לקונסול המקומי להתערב נגדם. לעומתו עמד המושל העות'מאני, ששלח חיילים להגן על בית הכנסת ועל אנשי הקהילה.

רבי אליהו פעל בתוך בנגאזי, ניסה לדבר עם הקונסול ונשאר עם קהילתו. אחיו שאול פעל מטריפולי באמצעות תוארו הקונסולרי וקשריו עם "כל ישראל חברים". שאול לביא, שנולד בשנת 1829 ונעשה לימים מראשי קהילת טריפולי ולקונסול של כמה מדינות אירופיות, ידע להשתמש בשפה הדיפלומטית ובמדרג הקונסולרי. המאבק על חיי האסירים לא הוכרע בבית הדין המקומי אלא באמצעות פנייה לדרגים גבוהים יותר של המערכת הבריטית.

רבי אליהו בחר להדפיס את הפרשה בראש ספרו. זו הייתה החלטה ספרותית וציבורית. הוא לא הסתפק בהודאה פרטית על הצלת בנו, הוא ביקש שהסיפור ייקרא בקהילות אחרות ושיישמר בתוך ההגדה של פסח. בכל שנה, כאשר פתחו הקוראים את הספר לקראת ליל הסדר, נתקלו תחילה בעלילה שהתרחשה בפסח בבנגאזי ובהצלת האסירים.

פירושו להגדה של פסח, "פתח טוב", נעשה להגדה הפופולרית בקרב יהודי בנגאזי. בה קראו גם על סיפור ההצלה של קהילת בנגאזי, בזכות רבי אליהו לביא.