מה אומרת היהדות על יופי?

היהדות מתייחסת ליופי בשני מישורים: מצד אחד, מכירה ביופי כערך אמיתי וכמתנה מהבורא. מצד שני, היא מזהירה מפני הפיכתו לערך עליון, ומדגישה תמיד את מה שמאחורי החזות.

יופי חיצוני - מעלה חשובה

היהדות אינה מתעלמת מיופי חיצוני, ואף מתארת דמויות מקראיות כיפות תואר: שרה, רבקה, רחל, אסתר המלכה ועוד, המתוארות במפורש כבעלי הופעה נאה:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית י"ב, י"א)

"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כ"ט, י"ז).

ולא רק נשים. גם על יוסף בצדיק נאמר "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית ל"ט, ו').

יופיין של דמויות אלה אינו מוצג בתורה כפגם או כדבר שיש להסתיר, אלא כחלק טבעי מתיאור האישיות המקראית, עדות לכך שהיופי עצמו אינו נתפס כבעייתי.

היהדות אינה מתעלמת מיופי חיצוני

חז"ל אף תיקנו ברכה מיוחדת למי שרואה אדם או בעל חיים בעלי יופי יוצא דופן: "ברוך שככה לו בעולמו" (תלמוד בבלי ברכות נח ע"ב) – מה שמלמד שהיופי נתפס כביטוי לגדולת הבורא, ולא דבר שיש לבטל את חשיבותו או להתרחק ממנו.

התלמוד אף מתאר כיצד "בנות ירושלים" היו יוצאות בכרמים ביום הכיפורים וט"ו באב, כשהיפות שבהן מזמינות חתנים להתבונן בהן (תענית לא, ע"א), עדות לכך שההלכה הכירה במקום הלגיטימי של יופי חיצוני בתהליך הבחירה הזוגית.

שקר החן והבל היופי

לצד עמדה זו, המקורות מציבים גם אזהרה ברורה מפני הפיכת היופי לערך מכריע. המקור המרכזי ביותר לעמדת היהדות בנושא הוא הפסוק המפורסם "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי ל"א, ל').

לכאורה, הפסוק שולל את היופי לחלוטין, ומכנה אותו "הבל". אך יש מפרשים הקוראים אותו אחרת, ולפיהם הפסוק אינו פוסל את היופי עצמו אלא קובע את התנאי לשבח עליו.

כך מסביר הרב זמיר כהן על פי המפרשים - אישה יפת תואר שיש לה גם יראת שמים, צריך להלל אותה גם על היופי שלה. מדוע? כי אם אישה יודעת מה עיקר ומה תפל, יש לשבח אותה על יופיה ששימש ככלי לעלייה רוחנית, כלי להתגברות על הניסיונות ועל פיתויי העולם הזה.

הטיפול בגוף ובחזות הוא לגיטימי ואף רצוי, כל עוד אינו הופך למטרה בפני עצמה

מכאן ניתן להבין מדוע חז"ל משבחים נשים יפות בהיסטוריה יהודית - בגלל שהייתה להן יראת שמיים למרות שהיו יפות תואר, ואז גם היופי שלהן הופך להיות מעלה גדולה.

הרמב"ם, בהלכות דעות, קורא לאדם ללכת ב"דרך האמצע" בכל תחומי החיים, כולל היחס לגוף ולהופעה, לא להזניח את הגוף ולא להאדיר אותו יתר על המידה. כלומר, הטיפול בגוף ובחזות הוא לגיטימי ואף רצוי, כל עוד אינו הופך למטרה בפני עצמה, שכן חן ויופי הם ארעיים ומטעים. הם עלולים להסתיר את מי שהאדם באמת, ולכן אינם יכולים לשמש קנה מידה לקביעת ערכו של אדם.

היהדות, אם כן, אינה שוללת יופי חיצוני ואינה מתכחשת לו – היא אף מברכת עליו. עם זאת, היא ממקמת אותו במקום הראוי לו: כברכה חולפת שיש להעריך, לא כערך שיש להשתעבד לו.

המבחן האמיתי הוא אופיו הפנימי של האדם - מידותיו, מעשיו ויראת השמים שבו. אלה, בניגוד ליופי, אינם חולפים עם הזמן, וכשהם מתלווים ליופי, כפי שראינו אצל דמויות המקרא, גם היופי עצמו זוכה למשמעות.

מתי היופי נחשב יתרון, ומדוע חז"ל משבחים נשים יפות בהיסטוריה? הרב זמיר כהן בקטע קצר ומחכים