סיפור מהחיים: לפעמים נחמד לחזור לגיל 13. תשאלו את יהודה

מול בניין הישיבה שאני לומד בה, ניצב בניין יוקרתי של דיור מוגן. בכל פעם שאני יוצא אל המרפסת של הישיבה כדי לנשום קצת אוויר, אני צופה אל הבניין, ולו רק כי אין משהו אחר לצפות בו.

יום אחד, כשיצאתי להפסקה הקבועה שלי מהלימוד, מבקש לספוג קצת אוויר ושמש, שמתי לב לאדם מבוגר, חבוש קסקט שיושב גם הוא במרפסת, של הבניין ממול, כמובן. היתה לי תחושה שהוא מביט בי. גם אני העפתי בו מבט קצר, וחזרתי פנימה.

מאז, בכל פעם שיצאתי אל המרפסת – גם הוא היה שם. בוקר, צהריים או ערב, הוא לא אכזב כמעט אף פעם. כבר התחלתי לחפש אותו בעיני. גם הוא חיפש אותי, או כך היה נדמה לי, לפחות. יום אחד החלטתי לפתוח איתו בשיחה. אנחנו כבר מכירים, לא?

"שלום! מה שלומך?", צעקתי אליו, מנופף בידי. לא יודע מה איכות השמיעה שלו. הוא חייך, נופף אלי בחזרה, וענה "טוב".

"מזג אוויר מצוין", אמרתי לו. מצאתי לי נושא לשיחה, באמת... הוא הנהן וצחק. בן אדם חברותי, חשבתי לעצמי. נופפתי לו לשלום וחזרתי פנימה. אבל מאז, בכל פעם שיצאתי והוא היה שם, החלפתי איתו כמה משפטים. רובי חברי, שעמד לידי באחת מאותן פעמים, שאל אותי: "למה אתה צועק ממרפסת למרפסת? קפוץ פשוט לבקר אותו".

הרעיון מצא חן בעיני. "אולי תצטרף אלי?", שאלתי אותו. לא היה לי נעים ללכת לבד. הוא הסכים, וכך יצאנו שנינו אל הבניין שממול. לא ידענו איך למצוא את הדירה שהוא נמצא בה, אפילו לא ידענו איך קוראים לו. מה חשבנו לעצמנו? לא יודע. השומר בכניסה לבניין לא הבין את הבחורים שיודעים רק לאיזו קומה הם רוצים לעלות, ולא יודעים את מי הם מבקרים. הוא סירב לתת לנו להיכנס. בצדק, אני חייב לומר.

החלטנו לשאול אותו לשמו בפעם הבאה שנראה אותו מהמרפסת, וגם לשאול בנימוס אם נוכל לבקר אותו. בדרך חזרה לישיבה רובי גם הגדיל את הרעיון. "אולי נביא את שמעון ואלי שינגנו קצת בגיטרה ובמפוחית, נעשה קצת אווירה. מצדי לכל האגף שלו, נביא לשם קצת קצב שמח".

"רעיון טוב!", התלהבתי, מקווה שאלי ושמעון יהיו בעניין.

הם בהחלט היו, זרמו עם הרעיון. וכבר למחרת, כשיצאתי כהרגלי למרפסת, ראיתי אותו יושב מולי, כהרגלו. זה היה יום שישי בבוקר, והצעתי לו לבוא עם כמה חברים לשיר כמה ניגונים לכבוד שבת. הוא שמח לרעיון, אפילו התחיל לשיר בין המרפסות משהו שנשמע כמו "הבה נגילה". שאלתי לשמו וביקשתי את מספר החדר, והבטחתי להגיע לבקר בשעתיים הקרובות. הוא נראה שמח, נדמה שהוא ממש חיכה לרגע כזה. וכך מצאנו את עצמנו, ארבעתנו, מול אותו מאבטח שפגשנו ביום הקודם.

"יהודה בנבנישתי", ידענו הפעם לומר לו. הוא בדק ברשומות, צלצל למי שצלצל ואז פתח עבורנו את הדלת. נכנסנו ללובי ענק, יוקרתי, מעוצב בקפידה, והמשכנו ממנו ישירות אל החדר. יהודה שמח מאד לקראתנו. לחצנו ידיים, התיישבנו והתחלנו לשוחח, מחליפים חוויות מהמרפסות. יהודה סיפר שהוא נהנה לשמוע אותנו לומדים. "בעיקר את הצעקות של הלימוד. זה מעניין מאוד", הוא חייך. הדיבור שלו הדגיש את מוצאו הדרום-אמריקאי. מהר מאוד גילינו שהוא איש שיחה נעים, וכשהתחלנו לשיר, התברר שהוא גם מוזיקלי מאוד, ואפילו הכיר הרבה שירים חסידיים, בעיקר העממיים שבהם. עוד כמה דיירים מהאגף שמעו את השירה והנגינה, והצטרפו אלינו. היה שמח.

הברט של יהודה והציצית שהציצה מחולצתו לא חמקו מעינינו, וכך גם אלה של מספר דיירים נוספים שהצטרפו, כך שהרגשנו בנוח, ובין שיר לשיר אמרנו דברי תורה וסיפרנו מדרשים. נראה שכולם נהנו, כי הם ביקשו מאיתנו לבוא שוב.

התחלנו להגיע אליהם בקביעות בכל יום שישי. מדי פעם הגעתי לבקר את יהודה לבדי גם באמצע השבוע. גיליתי בו אדם חד מחשבה, עם יכולת ניתוח מעניינת במגוון תחומים, מהפיננסי ועד הפוליטי. נהניתי בכל ביקור מחדש ולא השתעממתי לרגע. המשפחה שלי שמעה עליו יותר ויותר משבוע לשבוע, כאשר בכל ביקור בבית הייתי מספר עליו, על הניתוחים שלו, על העצות שנתן לי. הוא הפך לסבאלה טוב עבורי.

הימים חלפו, ובבית, המשפחה שלי התארגנה לשמחת בר המצווה של אחי הקטן. הוחלט שמעמד העלייה לתורה יהיה בבית הכנסת של סבי, שסמוך לבניין הישיבה שלי. מיד עלתה לי מחשבה – אולי אזמין את יהודה?

מתברר שהורי חשבו על הרעיון עוד לפני. "רצינו להציע לך", אמרה אמי כשהעליתי את הרעיון. "יהיה נחמד מאוד אם הוא יגיע. זה גם אמור להיות פשוט בשבילו, כי בית הכנסת קרוב, והוא יכבד אותנו מאוד בבואו. גם אבא ישמח להכיר אותו", היא חייכה. הרעיון מצא חן בעיני מאוד. כבר דמיינתי את העלייה לתורה מתחילתה ועד סופה, עם יהודה העטוף בטלית יחד עם הקהל.

לקחתי איתי הזמנה בחזרה לישיבה, וכתבתי עליה הקדשה, מתכנן לתת אותה ליהודה בהזדמנות הראשונה, שאכן לא איחרה לבוא. אבל הפעם הופתעתי. יהודה התרגש מכך שחשבנו עליו, אבל הוא הסתכל בעיקר על מיקום האולם שבו תיערך שמחת בר המצווה. מיקדתי אותו לעלייה לתורה הסמוכה למקום מגוריו, וביקשתי שיגיע. הוא הביט בי בבלבול, לא מבין. גם אני לא הבנתי. מה בלבל אותו?

"למה הכוונה, עלייה לתורה?", הוא שאל. אלמלא הכרתי אותו, הייתי בטוח שמתפתחת אצלו דמנציה. אבל הוא היה מרוכז וחד מחשבה כתמיד, והוא היה רציני. "עלייה לתורה, כשעולים לקרוא פרשה בספר התורה בבית הכנסת בבר מצווה", ניסיתי לעורר את מה שכנראה נתקע בקפלי הזיכרון שלו. הוא לא נזכר. "ספר לי על זה", הוא ביקש בעניין. "אתה לא יודע שחתן בר מצווה עולה לתורה בשבת?", שאלתי, תמה מאוד. "לא", הוא ענה לי.

הסברתי לו, כשאני עדיין המום, ולא כל כך מבין מה קורה כאן. ציצית יש, כיפה יש, ואת קריאת התורה הוא לא מכיר? יהודה לא השאיר אותה תמה זמן רב.

"מעולם לא עשו לי בר מצווה", הוא סיפר. "נולדתי למשפחה יהודית באמריקה הדרומית. כולם קראו לי 'חודה', אבל ידעתי ששמי היהודי הוא יהודה, וזה השם שחזרתי עליו כשעליתי לארץ. הורי לא היו דתיים, הם אפילו היו רחוקים מאוד מהדת, אבל אני הייתי ציוני נלהב, וזה מה שגרם לי לעזוב הכל שם ולהגיע לארץ. רק כאן שמעתי לראשונה על יהדות אמיתית. תמיד הייתי אדם עם אמונה. לא הייתי נגד שמירת מצוות, אבל לא ממש חיפשתי תשובות לשאלות, כך שנשארתי באורח החיים שהכרתי. דווקא כשהגעתי לכאן, לדיור המוגן, גיליתי כמה חברים טובים חובשי כיפות. דרכם הכרתי מושגים של שבת ומצוות, ובזכותם התחלתי ללבוש ציצית וכיפה. גיליתי כמה גדול ה'. מאז אני לומד כל הזמן, שומע פה שיעורי תורה בכל הזדמנות. אבל יש לי חורים בידיעות, וכל פעם אני מגלה כמה הם עמוקים. כמו עכשיו, למשל. לא ידעתי שום דבר על בר מצווה. חשבתי שזה רק ציון דרך של קבלת עול מצוות, לא חשבתי שיש עוד משהו".

"אנחנו חייבים לחגוג לך בר מצווה", אמרתי לו. "נארגן לך עלייה לתורה", הבטחתי. ואז נזכרתי: "מה עם תפילין?". הוא חייך. "זה כבר יש", הוא אמר, מציג לי נרתיק ששמו רקום עליו. "אני מניח תפילין כל יום. למדתי את זה מהרב שמגיע אלינו בכל בוקר, לעזור למי שצריך".

התרגשתי כל כך. עומד כאן יהודי קדוש, כולו אמונה יוקדת. הוא גילה את היהדות, וכל כולו רוצה רק קרבת אלוקים, והנה – מדבר פעוט כמו הזמנה לבר מצווה, הוא מגלה שחסרה לו העלייה לתורה. והוא רוצה אותה.

מיהרתי להתקשר לסבי, לבקש ממנו שיארגן בשביל יהודה עלייה לתורה בבית הכנסת הסמוך בשבת הקרובה. עכשיו רק נותן לי ללמד אותו את הברכות, להסביר כל מה שהוא צריך לדעת – וכמובן לדאוג להביא את כל החברים, שיעשו שמח ויזרקו סוכריות. זאת הולכת להיות העלייה לתורה הכי שמחה שיש.

לא טעיתי. כולנו, כל החברים, עשינו לו תהלוכה מהדירה לבית הכנסת, הלוך וחזור. מספר לא מבוטל מהחברים של יהודה מהדיור המוגן הצטרפו אלינו. שרנו לו לאורך הדרך, כמו שעושים לכל חתני בר המצווה. זרקנו עליו סוכריות, שרנו ודאגנו לאווירה שמחה כמו שרק קבוצת בחורים צעירים יודעת לעשות.

יהודה היה מאושר. כמו כולם, גם הוא חגג בר מצווה. לפעמים נחמד לחזור לגיל 13, תשאלו את יהודה.