הסוד של הורים שהילדים שלהם נשארים קרובים גם בבגרות

כל הורה חולם שביום שבו ילדיו יגדלו, הם לא ישמרו על קשר רק מתוך חובה, אלא מתוך רצון אמיתי. כל הורה רוצה שילדיו יבואו לבקר אותו, ישתפו אותו, יתייעצו איתו וימשיכו להיות חלק אינטגרלי מהמשפחה גם כשיהיו להם חיים משלהם. 

 מחקרים מראים שדווקא הדברים הקטנים של היומיום הם אלה שיוצרים את היסודות לקשר שיחזיק מעמד שנים רבות. כהורים, אנחנו חוששים לטעות, אנחנו רוצים תמיד להגיד רק את המילים הנכונות ולקבל רק את ההחלטות הכי טובות, אבל ילדים לא זקוקים להורים מושלמים. הם זקוקים להורים שיעניקו תחושת ביטחון, אהבה ונוכחות, גם כשהנסיבות מסביב לא מושלמות. 

כשילד יודע שהוא אהוב גם כשהוא נכשל, מאכזב או לא עומד בציפיות, הוא לומד שהבית הוא מקום שאפשר גם להיכשל בו, ולא צריך להציג דגם בלתי מושג של ניצחון תמידי. 

ציונים טובים, הצלחות בלימודים או התנהגות יפה הם בהחלט משמחים, אבל אסור שהם יהיו התנאי לקבלת אהבה. ילדים צריכים לדעת שהערך שלהם אינו נמדד רק בהישגים. כאשר הם מרגישים שמעריכים אותם בזכות מי שהם, ולא רק בזכות מה שהם עושים, נבנה ביניהם לבין הוריהם קשר עמוק יותר.

ובואו נדבר גם על פיתרון. כשילד משתף בקושי כלשהו שהוא מתמודד איתו, אנחנו מיד מציעים פתרונות, כי קשה לנו לראות שלילד שלנו קשה. זה אולי טבעי לנו, אבל צריך לדעת שהילד לא צריך את זה. הוא לא מחפש הורים שיתנו לו פיתרון לכל דבר, הוא מחפש אוזן קשבת, סבלנות, מקום לדבר בו בלי להרגיש ששופטים אותו. 

איך עושים את זה בפועל?

ילדים לומדים בעיקר ממה שהם רואים. אם הם רואים הורים שמכבדים זה את זה, מדברים בנחת, מבקשים סליחה כשהם טועים ומכבדים אנשים אחרים, הם סופגים את הערכים האלה הרבה יותר מאשר מכל שיחה חינוכית. הדרך שבה אנחנו חיים היא השיעור המשמעותי ביותר שהילדים מקבלים.

ככל שהילדים גדלים, כך הם מתמודדים עם שאלות מורכבות יותר ואם הבית הוא מקום שבו אפשר לדבר על הכול, גם על קשיים, אכזבות, פחדים והתלבטויות, הילדים ימשיכו להגיע גם בבגרות. לעומת זאת, אם הם חוששים מביקורת או מתגובה חריפה, הם עלולים לחפש אוזן קשבת במקום אחר. אבל כאן חשוב לעצור לרגע ולדבר גם על גבולות, שגם הם ביטוי של אהבה. אהבה זה לא לתת לילד בלי גבולות. גבולות מעניקים תחושת ביטחון ומלמדים אחריות, וכאשר הם ניתנים מתוך אכפתיות ולא מתוך כעס, הם אינם מרחיקים את הילד אלא מחזקים את האמון.

בפועל, גם ילדים בני עשרים, שלושים וארבעים זקוקים להורים שיאמינו בהם, יתפללו עליהם, יעודדו אותם ויהיו עבורם עוגן.