סיפור מהחיים: הבת של המורה יפעת

כילדה הייתי שובבה ומלאת חיים. הייתי מוחצנת וגם ילדותית מאוד, ולא היה בי דבר מן העומק או הנטייה לחשוב יותר מדי. רצינות כמעט שלא הייתה חלק מחיי, ואם הורי קיוו שבגיל ההתבגרות אתחיל להתבגר באמת, להיעשות שקולה יותר או להבין את העולם בעיניים מפוכחות, הם התבדו. הייתי עסוקה בהנאות שלי, בחיי החברה שבניתי לעצמי, וכל אותם מבוגרים ומורות שהרבו לדבר על משמעות ואחריות רק הכבידו עלי.

באותן שנים הרבה מהחברות שלי השתנו. הן נעשו מהורהרות ושקולות יותר. "מסובכות", נהגתי לכנות אותן ביני לבין עצמי. לא הבנתי את השינוי הזה, את המעבר הפתאומי לרצינות ולעיסוק בלתי פוסק במחשבות וברגשות. זה היה רחוק ממני מאוד, כמעט הפוך לגמרי ממי שאני הייתי.

אולי היו אלה התפילות של אמא שהובילו אותי לבקש ריגוש חדש: לימודים במדרשה שמחוץ ליישוב שלנו. שמעתי עליה רבות, והתחשק לי ללמוד בה. כל מי ששמע זאת הרים גבה, כי מה לי ולמדרשה, ועוד כזו שמצטיינת בטיב השיעורים שלה, בשיחות, בהעמקה? כל הבנות שהגיעו אליה הגיעו במטרה אחת – לבנות ולהיבנות. ואני? איך אני קשורה לכל הדבר הזה? ואם נוסיף לכך את עניין הפנימייה, זה כבר נשמע באמת מגוחך. אני לא האדם המתאים לישון במיטות סוכנות, ולא להצטופף עם כמה בנות בחדר.

ככה כולם חשבו. ואני – חשבתי אחרת. עד היום אני לא באמת מבינה מה נתן לי את הדחיפה הזו לקום ולצאת. לא הייתי הטיפוס בכלל. אבל התעקשתי, ואמא נאלצה לרשום אותי, על אף שחשבה שמובן מאליו שלא אתקבל. בראיון, המנהלת שאלה אותי מספר שאלות, ואז התעכבה על אחת מהן: למה צריך מסגרת. עניתי לה משהו, והתשובה שלי כנראה לא הספיקה לה, אז היא התפלספה איתי עד שהגענו לעמק השווה. כך לפחות ניסיתי להסביר לעצמי את הסיטואציה. לא באמת הבנתי לאן היא חותרת. כשיצאתי משם, הבנתי שאני הולכת לקראת כאב ראש אחד גדול אם אתקבל ללימודים שם. ומה לי ולזה? השאלות שלה הבהילו אותי קצת.

אמא לא דברה על זה. מבחינתה הסאגה מאחורינו, ביקשתי – קיבלתי, וברור שלא אתקבל. אבל לי היה ברור אחרת. אולי זה הלב שהרגיש, כי כן, הם החזירו תשובה חיובית. לימים, המנהלת תספר לי שהיא ראתה בי ניצוץ נעורים, משהו שהיא הכירה מעצמה, ולכן לא ויתרה עלי. אבל באותו זמן כל מי ששמע על קבלתי – הופתע.

אז חרצתי לשון לכל מי שהספיד את עתידי, ויצאתי לגלות למקום תורה – ככה קראתי לצעד שעשיתי. המשפחה והחברות, כולם היו בטוחים שזה לא יחזיק מעמד, ואני הייתי נחושה להוכיח שכדאי לתת אמון בבני אדם, ולהפסיק עם הסטיגמות. כבר אז נבט בי הרעיון שאולי כדאי לשקול החיים אחרים. אולי יש משהו במבט יותר עמוק לתוך הנפש.

במדרשה הכרתי את המורה יפעת. כבר בשיעור הראשון נפשי נקשרה בנפשה, הרגשתי שהיא מדברת ישירות אלי. אהבתי את השיעורים שלה, את הגישה, את הברק בעיניים. היו ימים שזה מה שהחזיק אותי במקום הזה. עם הזמן פיתחתי איתה קשר אישי של ממש. היא ניווטה אותי בכל התסבוכות שלי, בכל נפתולי הרגש והאמוציות שהתפשטו בי. לראשונה דיברתי דיבורים של חשיבה ומחשבה. הרגשתי שאני גדלה בכיוון אחר ממה שדמיינתי את עצמי, והיא היתה שם כדי להרגיע ולהבטיח שאני האמיתית לא הולכת לשום מקום. להפך, אני רק גדלה ומתפתחת.

עם הזמן נחשפתי גם להתמודדות האישית שלה – היא היתה נשואה קרוב לעשור, ולא זכתה לילדים משלה. כנערה צעירה, לא יכולתי להבין באמת את גודל הכאב, אבל הבנתי מספיק כדי להשתאות משמחת החיים שלה ומהחיוך התמידי. היא סיפרה לי מדי פעם אנקדוטות קטנות של אמונה שהתחברתי אליהן מאוד. היא היתה דמות ששאפתי להידמות לה.

שנים חלפו. אני השתניתי, בגרתי, והגיעה עת דודים. התחתנתי. המדרשה כבר היתה עבר רחוק. עם המורה נעמי עוד המשכתי להתייעץ, אך עם הזמן, הקשר הלך ודעך. שמעתי שהיא עזבה את המדרשה ועברה דירה. מידי פעם היא הבליחה לי במחשבה, מה קורה איתה היום, וכמה מתאימה לי שיחה איתה. אבל עם הזמן שהתקדם כבר התביישתי ליצור איתה קשר, וכך הכל נמוג בעשן ההיסטוריה.

החיים היו תובעניים. עבדתי במשרה ששאבה אותי לגמרי, חסד אלוקים, כי עברה שנה ועוד שנה, ועוד שבע, ועדיין לא זכיתי לחבוק ילד. העבודה והאינטנסיביות היו הממ"ד שלי. לשם ברחתי כשהקושי מילא לי כל פינה בלב, בנשמה, מציף לי את העיניים. הייתי עסוקה, וזו היתה מנוחה. רגעית, אך קיימת. הזמן שעבר יצר פער הולך וגדל מול חברותי למחזור, השכנות, בנות הדודות, האחיות... תינוקות נולדו סביבנו, והתחלנו להיות מוזמנים בקביעות לבריתות, את תפקיד הקוואעטר – מי שמביא את התינוק למוהל, סגולה מוכרת להיפקד בילדים.

תקופה ארוכה שמרתי על בת שחוק, על חיוך שרק מי שמכיר אותי מקרוב יוכל לזהות בו את העצב בקצוות, את התהום שפעורה בנשמה. אבל בשלב מסוים העבודה כבר לא הספיקה לי כמקום מפלט. שבעתי מביקורים אצל רופאים, כבר הפכתי לדוקטור משל עצמי, אחת שמבינה כבר בכל תהליך קיים וניסיוני. ידעתי להרצות על הכל גם תוך כדי שינה. הפכתי להיות יועצת לא רשמית לזוגות צעירים יותר. זכיתי גם לראות שכר במידע שהעברתי מהניסיון שלי – זוגות שנפקדו בזכות המלצה, ייעוץ, ניסיון שהענקתי חינם. זה מילא אותי בסיפוק אדיר, אבל אז היתה מגיעה גם השאלה – מה איתי, ריבונו של עולם??? מתי אזכה גם אני לחבוק ילד? לגדל עולל שיגיד "שמע ישראל"? גם אני רוצה להיות אמא בישראל. הרגשתי שאני קרבה למשבר פנימי עמוק, למרות כל העבודה שעשיתי כל חיי, האמונה שביקשתי לתת לה יתדות. רציתי לחזור לימי הילדות, לחיים הקלילים שידעתי.

מי שהיה שם לצידי בימים הקשים הללו היה בעלי. עם כל הקושי שגם הוא חווה, הוא היה זה שהראה לי בכל פעם מחדש את אהבת ה' בדברים הקטנים: בבדיקה שנחסכה לי, בביורוקרטיה שהתקצרה לפתע ובעוד אירועים קטנים שהחזירו לי קצת שמחה.

באותה תקופה עברתי טיפול חדש ומבטיח. עשיתי המון כדי שהפעם זה יצליח, והיתה לי תקווה שכבר לא האמנתי שהלב שלי מסוגל להרגיש. ואז קיבלתי את הטלפון מהרופא, וזו לא היתה הבשורה שחיכיתי לה.

הרגשתי שעולמי חרב עלי. אפסה תקווה, הכל חשוך.

נכנסתי למיטה, ולא יצאתי ממנה במשך שבוע. בעלי עשה הכל כדי לעזור לי. מסכן, חשבתי לעצמי, איבד תקווה, ועכשיו גם אישה... הוא נלחם עלי, וממש ביקש שאצא קצת לחנויות בחוץ, שאקנה, שאתאוורר. שרק אסתכל על השמיים.

נעתרתי לו. בשבילו קמתי, בשבילו הלכתי ויצאתי בין הבריות. שוטטתי בחוסר מטרה במרכז המסחרי, כשניגשה אלי ילדה חיננית וביקשה לבצע שיחת טלפון. מעשה שגרתי למדי. נתתי לה את הטלפון שלי. היא הקישה כמה מספרים, שוחחה מספר רגעים עם אמא שלה, והחזירה לי את המכשיר.

כמעט בלי לשים לב למה שאני עושה, הצצתי בשיחות היוצאות. "שיחה אחרונה – המורה יפעת".

נעצרתי, הלומה. מספר הטלפון של המורה יפעת היה שמור אצלי עוד מימי המדרשה, והנה ילדה בשר ודם התקשרה אליה, וקראה לה אמא! במו אזני שמעתי אותה.

המורה יפעת... כל העבר שלי צף ועלה מול עיני. הכוח שהיא נטעה בי, ההתמודדות שלה בעצמה. שנים חשבתי על המורה יפעת, על הייסורים שעברה. בשנים האחרונות הבנתי עוד יותר את הניסיון הלא פשוט שהיא עמדה בו. כבר זמן רב רציתי לדבר איתה, לקבל ממנה כוח, אבל נרתעתי, התביישתי. הרי עבר כל כך הרבה זמן...

עכשיו ה' שלח לי את הבת שלה, שאשמע, שאראה – יש ניסים בעולם!

מחשבה חלפה בי כברק: אם אלוקים שלח לי אותה, כמו אילו של אברהם אבינו – הא לך הנס, השתמשי בו! הקשתי שוב על מספר הטלפון שלה. לבי הגביר את קצב פעימותיו, ואחרי רגע היא ענתה לי. ללא ספק אותו הקול, אותה העוצמה. המורה האהובה שלי.

לא הצלחתי לומר הרבה, רק אמרתי שזו אני. היא כבר זיהתה. באותה שיחה כבר קבענו להיפגש. גיליתי שהיא גרה לא רחוק ממני. שפכתי מולה הכל, שיתפתי, פרקתי, והיא היתה שם, כמו אז, כך היום. סיפרה על אמונה יצוקה של 15 שנה, שאחריהן זכתה לבן ולבת.

ברגע אחד קטן, היא החזירה לי את משב הרוח שכה חסר לי. הביתה כבר חזרתי עם תקווה, אמונה, וביטחון מלא שיום יבוא, וגם אני אזכה.