"אני מאמין באמונה שלמה שמישהו מנהל את היקום": חתן פרס ישראל, פרופ' אבי ריבקינד, בריאיון חשוף

את הטלפון המפתיע שקיבל, פרופ' אבי ריבקינד לא צפה מראש. הוא ישב במשרדו עם אחת מרופאות המחלקה, והשניים דנו בכובד ראש בפצוע שהתקבל כמה ימים קודם לכן. "הוא נפצע בתאונת דרכים והגיע עם פגיעה נדירה מאוד. אני אישית לא נתקלתי בכזו מעולם. בפגיעה כמו שלו הפצועים מתים במקום, אך באופן מפתיע הוא הצליח לשרוד".

ריבקינד החליט להתקשר לבית החולים בבולטימור שבמרילנד, ארצות הברית, ולהתייעץ עם עמיתיו שם – בעת שנשמע צלצול הטלפון. על הקו המתין שר החינוך יואב קיש, שהודיע לו כי נבחר לקבל את פרס ישראל על מפעל חיים.

"ד"ר פרנסה, המומחית שישבה בחדר, בכלל לא הבינה על מה אני מדבר. אמרתי לה: 'את יודעת, נחשפת כעת לרגע היסטורי ודי לא שכיח'. אני מוכרח להודות שהיא התרגשה ברמות על. באופן אישי, לא ידעתי איך לבלוע את זה בדיוק. התחושות הן גאווה, שמחה והפתעה, ובעיקר תחושה של אחריות נוספת. תחושה שאני חי איתה באופן תמידי, ושעכשיו נוספה לה עוד איזו משקולת".

"מאמין גדול בקדושת החיים"

מאחורי ריבקינד (76) מתנוססת רשימה ארוכה של תפקידים ותארים שבעקבותיהם קיבל את הפרס, אך עיקר שליחותו היא בהקמה ובטיפוח של יחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם. זו יחידת הטראומה הראשונה בישראל, שהקמתה הצילה חיי רבים, ובעקבותיה קמו יחידות מקבילות בבתי חולים נוספים.

סיפרת לי שאת ההודעה על הפרס קיבלת בזמן ישיבה על פציעה שמעולם לא נתקלת בה. מפתיע לשמוע שאחרי כל כך הרבה שנים במקצוע יש הפתעות.

"ראשית, הרפואה מתקדמת, ואני משתדל להתקדם איתה. כבר הרבה שנים אני חתום על ה-New England Journal of Medicine, אחד העיתונים הכי דומיננטיים ברפואה והכי יוקרתיים. אני עוקב אחרי הספרות, מכיר אותה וגם כותב ומוסיף לה. אבל יש מקרים שאני יודע להגיד שאני לא יודע. אני לא חושב שזאת בושה להגיד שאני לא יודע, ואף פעם לא הזיק להתייעץ. כמו שמתייעצים איתי, אני מתייעץ עם אחרים".

הוא נולד כבן יחיד לזוג הורים ניצולי שואה. אביו איבד את אשתו הראשונה הי"ד, ונישא בשנית לאימו. "אני נין לרבי מנחם מנדל מקוצק, וכפי שאת שמה לב אני נושא את הייחוס הזה בגאווה גדולה". ריבקינד מספר, שלפני כמה שנים פגש בחתונה רב מצאצאי קוצק. "הוא הוציא לי מדש מעילו רשימת יוחסין, והצביע בה על שמה של הסבתא. למחרת הוא גם שלח לי ספר שכתב, והוסיף הקדשה: 'לפרופ' ריבקינד, שאר בשרי'".

כדור שני לשואה, הרקע הזה השפיע עליך?

"אני מניח שכן", הוא משיב לאחר הרהור קצר. "אני מאמין גדול בחיים ובקדושת החיים, ועושה הכול בכדי שאנשים יחיו".

ריבקינד מעולם לא חלם שיהיה רופא. כנער, היה לו חלום אחר – לשרת בצבא כצנחן. כשהגיע לגיל גיוס הוא עבר את שרשרת החיול, לבש בהתרגשות את הנעליים האדומות וראה מול עיניו כיצד החלום קורם עור וגידים. אלא שהחלום קרס כאשר נקרא לפתע לאוהל השלישות. התברר כי בגלל היותו בן יחיד הוא לא יוכל לשרת בקרבי, והוא גויס כחוקר במשטרה הצבאית.

יום אחד, התבקש ריבקינד לחקור מקרה לא שגרתי. "הייתי כנראה די טוב, ושלחו אותי לחקור מקרה מוות של צוער שנהרג מפליטת כדור". במשך שעה ארוכה הוא ישב מול הרופא הצבאי שבדק את הצוער המנוח, ורשם בדייקנות את דבריו. "באותו יום חזרתי הביתה בתסכול גדול. כתבתי הכול, אבל אלו היו מושגים רפואיים לחלוטין, שלא הייתה לי בהם שום הבנה. הייתי בחור בן 20, מה אני מבין ברפואה, החייאות, וכל הדברים האלה?".

ריבקינד שיתף בכך את אימו, שבהברקה של רגע הציעה להזמין לביתם את ד"ר אברהם ויצברד, ידיד משפחה שבמקצועו שימש כרופא. "הוא בא אלינו עם ספר רפואי על גוף האדם, וישב והסביר לי בסבלנות מרובה. כשסיים, אמרתי לו: 'אני אהיה רופא'".

"העמס וסע"

ריבקינד אמר וגם עשה, ניגש לבחינות הדרושות והתקבל ללימודי רפואה. באותן שנים היה מקובל שהסטודנטים לרפואה עובדים לפרנסתם, במקביל ללימודים, כאחים בבית החולים. "עבדתי בתור אח בחדר מיון בהדסה", הוא משחזר ומוסיף כי לדעתו זו טעות שכיום בבתי החולים לא מתאפשר למתמחים לעשות זאת. "לא יקרה שום דבר אם רופא ילמד להחליף חיתולים, לסדר מיטות ולעשות אק"ג. אני עשיתי את זה באהבה ובשמחה, ותוך כדי כך התאהבתי בכירורגים ובמה שהם עושים. הם נתנו לי גם לעשות כל מיני דברים: הייתי תופר, נכנס לחדר ניתוח וגם מקבל חולים. מהשנה החמישית ללימודים כבר ידעתי שאהיה כירורג".

לאחר שסיים התמחות בהדסה בתחום הכירורגיה, טס ריבקינד לבולטימור ועבר התמחות נוספת, ביחידת שוק-טראומה. הוא לא ידע אז, אך ההתמחות הזו תעשה מהפך של ממש ברפואה הישראלית.

יחידת השוק-טראומה, אליה הגיע ריבקינד, שכנה בקמפוס שיועד לפצועים בלבד. "אתה מתעסק כל היום רק בטראומה, ולא בשום דבר אחר. אתה רואה פצועים 24/7". ההתמקדות הזו אפשרה לצוות לתת למטופלים את הטיפול המדויק עבורם, ולפתח את התחום. "הרבה מהתורות בטראומה יצאו משם. למשל, שעת הזהב המפורסמת – מטבע לשון שקבע ד"ר אדמס קאוולי, שהיה המנהל של המקום". ריבקינד מספר, כי קאוולי ערך ניסיונות בבעלי חיים ("היום אין סיכוי שיעשו ניסיונות כאלו", הוא מבהיר): "הוא לקח כלבים, חתך להם את עורק הטחול ונתן להם לדמם, וראה תוך כמה זמן הם מתים. רובם מתו תוך שעה עד שעה וחצי. ואז הוא אמר לצוות הרפואי: חבר'ה, תביאו לי את הפצועים המדממים כמה שיותר מהר, כדי שנטפל בהם ונציל אותם".

ריבקינד מציין כי הכלל הזה נהוג היום בארץ, אם כי לקח זמן להטמיע אותו. גופי ההצלה מגיעים לשטח, עושים את המינימום ומפנים לבית החולים. "'העמס וסע'. אם לנו, כצוות בית החולים, יש את שעת הזהב, אז להם יש עשר דקות של זהב – לעשות כמה שיותר מהר, להעמיס את הפצוע ולנסוע איתו לבית החולים. הנסיכה דיאנה עברה טיפול של 140 דקות בשטח, והתוצאה ידועה", הוא מדגים מקרה עגום.

"תישאר פה ונגמור עניין"

לאחר שסיים את ההתמחות בבולטימור, שב ריבקינד ארצה, לבית החולים הדסה עין כרם, וכאן דחף בכל הכוח להקמת יחידת טראומה. "בזמנו, המצב בחדר מיון היה שיולדת המתינה לצד פצוע, למרות שפצוע דורש ראש אחר לגמרי".

בקשתו לא התקבלה בעין יפה. "מדובר במוסד היררכי, עם פרופסורים מאוד ידועים ומפורסמים. ואז מגיע הילד הזה, ריבקינד, מבולטימור מרילנד, ואומר: חבר'ה, בואו נעשה ככה ובואו נעשה ככה. הרבה מאוד שינויים. קשה לספוג את זה". הוא מספר כי בעת ששהה בבולטימור, הגיע מנכ"ל הדסה לביקור. "הוא צפה שם בשיעור והתרשם, ואחר כך גם דיבר עם הצוותים הבכירים במקום. בסוף הביקור הוא בא אליי, ואמר לי בפירוש: ריבקינד, הם מאוד מרוצים ממך ומאוד נהנים ממך. תישאר פה ונגמור עניין, כי בהדסה לא תהיה יחידת טראומה".

ריבקינד שמע את התגובות המחלישות, אך מיאן לקבל אותן גם כאשר פנה לשר הבריאות ונענה בכתב שהמצב בישראל אינו דורש יחידה כזו. "יש לי עדיין את התשובה הזו, שחור על גבי לבן", הוא אומר. קרן האור הגיעה מכיוון בלתי צפוי. ידיד משפחתו, דב בן דרור ז"ל, שכיהן בעבר כחשב הכללי במשרד האוצר, שאל אותו מדוע אין בארץ יחידה הדומה ליחידה במרילנד בה התמחה. ריבקינד שיתף אותו בכתף הקרה שקיבל מכל עבר, ובן דרור עבר מיד לדרכי פעולה פרקטיות. הוא הסביר לריבקינד כי העניין הכלכלי משחק כאן תפקיד נכבד. בדחיפתו, הם ניגשו ל"קרן דורון" וביקשו תמיכה כספית בהקמת היחידה. "הגשנו הצעה למיליון ו-200 אלף דולר של אז, וקיבלנו חצי מכך – 600 אלף דולר", הוא משחזר.

מאיפה היה לך האומץ לדחוף להקים יחידה כזאת, בעת כשכל ה'גדולים' מתנגדים?

"האמנתי בזה", הוא מסביר בפשטות. "האמנתי באמונה שלמה שאנחנו צריכים לעבוד כמו שצריך לעבוד ולשנות דברים, ושלא ייתכן שהפצועים יגיעו וימתינו לנו במיון. היום אנחנו ממתינים להם, הפוך ממה שהיה בעבר בחדר מיון, שזו החלפה של דיסק לחלוטין".

"'סיירת מטכ"ל' של הדסה"

בניגוד לכל התחזיות וההתנגדויות, ב-1992 נחנכה בהדסה עין כרם יחידת הטראומה הראשונה בארץ. "התחלתי בה כרופא. לא הייתי מנהל ולא כלום, אבל רופא מאוד דומיננטי, מפני שסך הכול אני הבאתי את השיטה. מי שעזרה לי שם מאוד הייתה אתי בן יעקב ז"ל, אחות שהייתה דמות דומיננטית ביחידה. שלחנו אותה לבולטימור, והיא חזרה 'מורעלת' לכל נושא הטראומה. היא הייתה זו שעזרה לי להטמיע את השיטה".

מתוקף ייעודה, יחידת הטראומה מתמלאת בלכלוך ובבלגן בעקבות הטיפול בפצוע, אך ריבקינד מדגיש כי מתחילת דרכה היחידה נודעה כמצוחצחת וכמצוידת ביותר בבית החולים. "מההתחלה, מיד אחרי שהפצוע היה עוזב את היחידה, היה נערך ניקיון מופתי. 'סיירת המטכ"ל' של הדסה עין כרם זאת יחידת הטראומה".

בחודשים הראשונים טופלו ביחידה בעיקר פצועי תאונות, אך עד מהרה היא הפכה למוקד הטיפול בפצועי האינתיפאדה הראשונה. "כולם אמרו: 'מה היה קורה אם לא הייתה לנו יחידת טראומה'", הוא נזכר. בגלל היותם היחידים בארץ, הם היו עסוקים סביב השעון בטיפול בפצועי טרור. "עד שוועדת רווח יצאה בהמלצה לבנות עוד יחידות טראומה במדינת ישראל, עברתי מבית חולים לבית חולים והדרכנו אותם".

יש מקרים שחקוקים לך במיוחד מהשנים המזעזעות של האינתיפאדה?

"אני זוכר כמעט את כל הפצועים, ובייחוד את הפצועים קשה, ועם חלקם אני עדיין בקשר. עם אחת מהפצועות דיברתי לפני שבוע. היא נפצעה בפברואר 96', בפיגוע של קו 18", הוא משתף.

פציעות מתעתעות

באותן שנים מדממות, של מטענים ומחבלים מתאבדים, הוא פגש לראשונה בפצועי הדף. "פגיעות ההדף הן פגיעות קשות ביותר. עכשיו, בעקבות המלחמה עם איראן, אנחנו רואים מה הן עושות".

מה ייחודי בנפגעי הדף, לעומת פצועים מתאונות דרכים, למשל, או פצועים אחרים?

"אחד הדברים המתעתעים בפצועים הללו הוא שמבחוץ אתה לא רואה עליהם כמעט שום דבר – אין שריטה ואין סימני חבלה. כלום". בזיכרונו חקוקה נערה שהגיעה ליחידה לאחר שנפגעה מהדף. "יצאתי אליה לאמבולנס, פתחתי את הדלת ואמרתי לה: 'שלום, מה שלומך? איך קוראים לך?'. היא ענתה, אבל לא נראתה לי טוב. לא הייתה לה אפילו שריטה, אבל היה לה איזה מין צבע שהוא לא שחור, לא לבן, לא צהוב ולא חום. אני לא יודע להגדיר את הצבע הזה, אבל ממנו ומהקול שלה הבנתי שמשהו לא בסדר".

בהנחיית ריבקינד, הנערה הוכנסה בבהילות לחדר הניתוח, ושם סקירת אולטרסאונד מקדימה חשפה דימום בחלל הבטן. "ניתחנו אותה מיד, ומה שמצאנו שם היה איום ונורא. הכול היה מנותק – הכבד היה מנותק, ואפילו אחת הריאות הייתה מנותקת, וכל זה כשמבחוץ לא רואים עליה כלום. לצערנו הרב, אחרי 45 דקות בחדר הניתוח הכרזנו על מותה". לשאלתי הוא מסביר, כי פגיעת הדף אמנם מגיעה לא פעם בתוספת לפגיעות מרסיסים, אך אלו שתי פגיעות שונות.

את זכר אותן שנים הוא נושא בליבו, אך ברגע האמת אין לו רגע כדי לעצור ולעכל את המתרחש. הוא מזכיר את פיגוע ההתאבדות בקו 18 בירושלים, פיגוע שחזר על עצמו במתכונת זהה בהפרש של שבוע בדיוק. "כשהודיעו על הפיגוע השני, אני הייתי סקפטי ואמרתי שזה לא יכול להיות שבוע אחרי שבוע. ביררנו מספר פעמים לוודא שזה אכן קרה.

"אתה מיד נערך עד לבוא הפצוע הראשון: מוציאים מיטות, מסדרים ומודיעים. למזלנו, שני הפיגועים הללו היו בשעות הבוקר, בדיוק כשמשמרת לילה מסיימת ומשמרת בוקר מגיעה. עצרנו הכול, כך שהייתה לנו מכפלת כוח אדם. אני מוכרח לתת כאן את הקרדיט לעובדים, לרנטגן, לאחיות ולאחים, לרופאים ולהנהלות הדסה. זה לא ברור מאליו".

יש מקרים שמלווים אותך הביתה אחרי שעות העבודה?

"ועוד איך מלווים אותך. אתה מגיע הביתה, ואז אתה לא שקט ואתה לא בטוח שלאדון איקס עשו את מה שביקשת, ואם עשו – אתה רוצה לדעת מה עשו. יש גם טלפונים מבית החולים. זה 24/7, ללא הרף".

איך משלבים חיי משפחה באינטנסיביות כזאת?

"לבן שלי הקטן היה יום אחד קונצרט בפסנתר – מופע סיום של חוג שלמד, בו הילדים מפגינים את היכולות שלהם", הוא משיב עם דוגמה להמחשה. "אני זוכר שביציאה הביתה עברתי דרך חדר מיון. אמרתי להם: 'חבר'ה, איזה כיף ששקט. אני הולך הביתה'. הגעתי לקונצרט, אבל מהר מאוד קיבלתי הודעה שהיה פיגוע. עזבתי כמובן את הכול, והלכתי לטפל בפצועים. זו מחויבות גם שלי אישית, וגם מחויבות משפחתית. ברור להם שאני הולך ושקוראים לי בשעות-לא-שעות".

"זה לא מקצוע אלא ייעוד"

הגעת מרקע דתי, ובילדותך למדת במוסדות חינוך דתיים. אתה מגדיר את עצמך כאדם מאמין?

"ללא ספק. ודאי", הוא משיב.

ואיפה האמונה נוכחת בתפקיד?

"קודם כל, בכך שאני מאמין בקדושת החיים. שנית, יש פצועים שלגביהם אתה אומר: 'עשינו את מה שעשינו, ועכשיו צריך לעזור לנו, כי יותר מזה אנחנו לא יודעים או לא יכולים לעשות'". הוא מביא כדוגמה את המטופל עם הפציעה הנדירה, עליו דן בעת שקיבל את בשורת הזכייה בפרס ישראל. "העובדה שהוא חי, זה כי מישהו דאג לכך שהוא יחיה. יש פה השגחה ואני מאמין באמונה שלמה שמישהו מנהל את היקום, אם נקרא לזה כך".

לסיום, אתה כבר עשרות רבות של שנים במקצוע, למרות שתיארת עד כמה הוא תובעני ודורש. מה מחזיק אותך בתפקיד?

"אהבה. אני נהנה ולא מתעייף ממה שאני עושה, ובא לעבודה בחדווה. זה לא מקצוע אלא ייעוד".