"מאז השואה אין לי פחד, רק יראת שמיים": הנס של משפחת וגנר והקשר המפתיע למשפחת טראמפ

כשסבתא אסתר רבקה ע"ה הגיעה לגיל 90, החליטו צאצאיה להפתיע אותה בדרך מיוחדת. הם יצרו קשר עם משרדו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, וביקשו ממנו ברכה עבורה. הבקשה התקבלה, ומהבית הלבן נשלחה חבילה – תמונה גדולה של הנשיא, בתחתיתה נרשם "מזל טוב, דונלד טראמפ".

את האנקדוטה המחויכת אני שומעת מפי נכדה, הרב יוסי ויסברג (38), רב בית הכנסת המרכזי בשכונת גבעת מרדכי הירושלמית ומחנך בישיבה תיכונית. לא כל סבתא מקבלת הקדשה אישית שכזו, אך לסבתא אסתר ובעלה, הרב ישראל וגנר זצ"ל, היה קשר לא שגרתי עם משפחת טראמפ. קשר שהוא חלק קטן בתוך מכלול חייהם הייחודי ומלא התעצומות.

סבתא אסתר לצד בתה, אמו של הרב יוסי ויסברג, ושניים מנכדיה, בביקור במחנה בו נרצחה אמה

"אל תחכו ארבע שנים"

"סבתא תמיד הייתה אומרת לכל הנכדים שהתארסו: 'עכשיו חתונה צ'יק צ'ק – תוך חודשיים-שלושה. אל תחכו עם זה ארבע שנים, כמו שאני עשיתי'", פותח הרב ויסברג. ערב מלחמת העולם השנייה, אסתר, אז בת 18, קיבלה הצעת שידוך. היא הייתה בת הזקונים האהובה של רבה של העיירה בוצ'אץ' שבמזרח פולין.

הבחור המיועד היה ישראל וגנר, שכבר מצעירותו נראה שנועד לגדולות. בנערותו נבחן והתקבל לישיבת חכמי לובלין. "סבא היה מספר שמבחן הקבלה לישיבה היה כרוך בבחינה על שני סדרים בגמרא. הוא התקבל לשמחתו, אבל מאיזושהי סיבה לא הלך ללמוד שם בסוף, אלא במקום אחר. אני זוכר כילד, שהוא היה מתאר את סדר הזמנים בישיבה בה למד. הם היו קמים בשלוש בבוקר, מתארגנים, ולומדים עד עשר בלילה – וחוזר חלילה. היה להם לוח זמנים אינטנסיבי מאוד וככה הוא גדל בתורה, ידע וגם נבחן". בגיל 18 קיבל הרב ישראל וגנר הסמכה לרבנות.

אבא של אסתר רבקה וגנר. רבה של בוצ'אץ'

ההצעה לשדך בין השניים הייתה פרי רעיונו של אחיו של הרב ישראל. אסתר שמעה את הפרטים ודחתה את ההצעה כמה פעמים, עד שנעתרה לפגישה. "סבא ישראל וסבתא אסתר נפגשו 45 דקות, והחליטו שהם מקימים בית. התגובות בקהל כשאני מספר את זה הן תמיד מעניינות", הוא צוחק.

זמן קצר לאחר האירוסין, פרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים פלשו לאזור. אביה של אסתר נפטר מצער. למרות שהיה רב עיירה אהוב ודומיננטי, קבורתו נערכה בחטף, באישון לילה. הרב ישראל, החתן הטרי, הסתתר במתחם בתחומי העיירה, עד שהוסגר על ידי שכן פולני ונשלח למחנה עבודה.

"על מחנה העבודה הזה הוא לא דיבר הרבה", מציין הרב ויסברג. הוא מספר כי סבו היה נואם בחסד, ומתוקף תפקידו הרבה לשאת דברים, "אבל ברגע שזה הגיע לענייני השואה, הייתה שתיקה מוחלטת. זה היה הבדל גדול לעומת סבתא, שדיברה המון על הנושא. אני זוכר שהוא סיפר שבמחנה חייבו אותם לדרוך על זכוכיות, ושהיו עוד דברים מאוד קשים שהוא חווה שם, וכנראה השאירו עליו רושם".

בדרך נס, אחיו של הרב ישראל, שהיה בעל חזות גרמנית, הצליח להשתחל לתוך מחנה העבודה ולשלוף אותו החוצה. במשך כחצי שנה הוא הסתתר בעליית גג צפופה, ללא יכולת להזדקף למצב עמידה. אחותו דאגה להבריח עבורו אוכל מעת לעת. הרב ויסברג מסביר שאומנם מבחינה פיזית סבו שרד, אך אין ספק שזאת הייתה התמודדות נפשית לא פשוטה לחיות בתנאים כאלו לאורך תקופה. "סבא תיאר שאחד הדברים שהחזיקו אותו הייתה הגמרא. הוא זכר את אחת המסכתות בעל פה, והיה משנן אותה תוך כדי השהייה במקום המחבוא". במלחמה איבד הרב ישראל חלק ניכר מבני משפחתו הגרעינית – את שני הוריו וארבעה משבעת אחיו.

קבוצת רבנים בחופשה, יחד עם סבא. ביניהם: האדמו"ר מבויאן

"הרגישה שמשהו לא תקין"

גם אסתר עברה באותם ימים מסע לא פשוט. יחד עם אימה היא הועלתה על רכבת, כאשר יעד הנסיעה לא היה ברור לנוסעים. "לא היה להם מושג מה קורה, אבל סבתא שלי הרגישה שמשהו לא תקין והחליטה שהיא רוצה לקפוץ מהרכבת". היא שיתפה בכך את אימה, שמתוך דאגה התנגדה לכך נחרצות. במשך דקות ארוכות עמלה אסתר לשכנע אותה, ללא הצלחה. "בסוף הן החליטו לשאול את אחד הזקנים על הקרון, והוא המליץ באופן חד-משמעי שתקפוץ, כי הנסיעה הזאת לא נראית טוב. הנוסעים סביבה פתחו לה את האשנב, והיא קפצה. אני תמיד בוכה כשאני מספר את זה".

אסתר נחתה על שדות תירס, כשצרורות ירי של הגרמנים – שזיהו את הבריחה – מלוות את קפיצתה. היא הצליחה להשיג מסמכים, שאפשרו לה לעבוד בעבודות בית במסווה של פולנייה. "חלק מהבתים היו אנטישמיים מובהקים, והיא כל הזמן הייתה צריכה להסתיר את מוצאה. כשהספדתי אותה, אמרתי עליה: 'אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה'. היא פחדה אפילו שהיא תדבר ביידיש תוך כדי שינה".

באחד הימים, התבקשה אסתר על ידי בעלת הבית בו עבדה לקחת את הילדים לפסל שניצב סמוך לכנסייה ולהשתחוות. "סבתא סיפרה שהיא גמרה בלבה שעד כאן, היא לא מוכנה לעשות את זה. וממש כמו איזה נס גלוי, רגע לפני, בעלת הבית אמרה לה: את יודעת, זה קצת פרימיטיבי להשתחוות לפסלים. אני לא עושה את זה, את תחליטי מה שאת רוצה".

סבתא אסתר באחד המסעות לפולין בהם נהגה להדריך בנות מדרשה

שנות השואה עברו עליה בנדודים מבית לבית. אחד הסיפורים, שמדגים את אופיה המיוחד והלמדני, קרה בתום המלחמה, אז פגשה אסתר רב צבאי בריטי. "כדי להוכיח לו שהיא יהודייה, היא ציטטה לו כמה משניות בעל פה. עד יום מותה, היא תמיד הייתה גוערת בי שאני לא יודע איזה פרק לומדים בפרקי אבות באותה שבת. היה לה ידע", הרב ויסברג צוחק.

היא הגיעה למחנה פליטים, לאחר שאיבדה במלחמה את אימה, את שלושת אחיה הנשואים ואת אחייניה, ושם החלה לחפש את ארוסה. "אנשים סביבה אמרו לה ש'תעבור לשלב הבא', כי חתנה נלקח למחנה ואין סיכוי שהוא שרד. אבל היא חלמה חלום שהוא בחיים, התפללה על כך, והאמינה שעוד תפגוש אותו".

סבתא אסתר. נשאה עליה מסמכים כדי לטשטש את זהותה

"בזכות ידיעת התורה, הצניעות והענווה"

במקביל, הרב ישראל, ששרד גם הוא, הגיע למחנה הפליטים. התנאים הקשים עימם התמודד הותירו בו את חותמם, ומראהו החיצוני באותם ימים לא היה נראה רבני. "במחנה ראה סבא בית דין יושב וכותב כתובה 'דאירכסא' – כלומר, כתובה עבור זוג שכתובתם נאבדה. הוא קלט שיש טעות בנוסח, והעיר על כך לדיינים. אני תמיד אומר שהוא הריח קצת ריח של תורה שהוא לא הריח הרבה שנים במחבוא, ולכן נמשך לזה".

הדיינים לא אהבו את ההערה שהגיעה מהבחור האלמוני, וסילקו אותו משם. כעבור מספר ימים החליט הרב ישראל, בהמרצת חברו, לשוב אליהם ולבקש את סליחתם. הדיינים קיבלו את סליחתו, ולאחר מכן ביררו עימו אודות הרקע ממנו הגיע. "הוא סיפר להם, וציין שהוא מאורס לבת רבה של בוצ'אץ'". את ההתרגשות עם קבלת הבשורה הטובה ניתן רק לדמיין.

"ליעקב אבינו לא יכלו להגיד ברגע אחד שיוסף חי, כי הוא לא היה יודע להתמודד איתה, ולכן גם לסבתא אסתר סיפרו בהדרגה על חתנה. בתחילה אמרו לה שיש שמועות שהוא חי, אחרי שעה-שעתיים אמרו לה שזה ודאי, וכך גלגלו עוד, עד שאמרו לה שהוא פה בחוץ, וכך סבא וסבתא נפגשו אחרי מספר שנים של אירוסים".

לפני כמה שנים, הרב ויסברג העביר את סיפורם של סבו וסבתו בפני תלמידי כולל בו למד בבין הזמנים. "אמרתי להם, שבזכות זה שסבא שלי ידע 'אבן העזר' בשולחן ערוך הם נפגשו. אחד הלומדים הצביע ואמר: 'ממש לא. זה בגלל שהוא ביקש סליחה'. אז אני אומר, זה כנראה בזכות שניהם – גם ידיעת התורה, וגם הצניעות והענווה".

הרב ויסברג, בתקופת שירותו הצבאי, עם סבתו

"להאמין שיום אחד ידליקו מחדש"

אחרי נישואיהם, החל הרב ישראל לשמש כרב בבוליביה, ובהמשך עברו בני הזוג לארצות הברית. אחיו של הרב ישראל, ששרד גם הוא את מוראות השואה, התגורר אז בלוס אנג'לס וקישר אותו לקהילה יהודית בברוקלין. בני הקהילה לא היו בהכרח שומרי תורה ומצוות במובן המלא של המילה, אך הרב ישראל הצליח להתחבב עליהם.

"כשסבא שלי הגיע לקהילה הזו, הוא שכר דירה מאיש עסקים אמיד בשם פרד טראמפ, אביו של דונלד טראמפ, שהיה הבעלים של המון דירות באזור. אימא שלי זוכרת את דונלד הנער, עובד בעסק של אביו ומקבל את המטבעות במכבסה שהייתה שם. באופן אישי, את השם טראמפ אני מכיר כבר מגיל שלוש", הוא מחייך.

הסבא, הרב ישראל וגנר, נושא דברי תורה בבית הכנסת בברוקלין

הרב ויסברג מתאר את סבו כאדם חביב ובעל יחסי אנוש מיוחדים. בין היתר הוא התיידד עמוקות עם פרד טראמפ. "באותן שנים לא היה בית כנסת לקהילה, וגם לא היה שטח לשם כך. סבא פנה לפרד, שהיה בעל הדירות, והוא הקצה שטח לבית הכנסת, חתם על המשכנתא וגם תרם חלק מהסכום. אנשי הקהילה מימנו את רוב המבנה עצמו". הוא מוסיף, כי טראמפ האב גם נהג להגיע ל'דינרים' של בית הכנסת, לעיתים בליווי בנו דונלד.

כתבה ב"ניו יורק פוסט" על הרב וגנר ופרד טראמפ

לאחר עשרות שנים בהן כיהן הרב ישראל כרבה של הקהילה, בערוב ימיהם עלו הוא וסבתא אסתר ארצה. "סבא תמיד היה שואל במסיבות חנוכה 'מי הגיבור של חנוכה?', וכל הילדים היו עונים: 'מתתיהו', 'החשמונאים'. הוא היה משיב: 'כולם גיבורים, אבל אני מדבר על גיבור אחר – זה שהחביא את פך השמן. מי שמסוגל להחביא פך שמן ולהאמין שיום אחד ידליקו מחדש – הוא הגיבור של חנוכה'. בפרספקטיבה לאחור, הוא דיבר גם על דור הניצולים, שעם כל הקושי היו מסוגלים לנהוג קדימה.

"סבא היה אדם שמח ובריא, למרות כל מה שעבר. הרי את הניצולים אף אחד לא קיבל על מגש של כסף. הם היו צריכים לקום בעצמם ישר על הרגליים ולהמשיך את החיים, וזה באמת בלתי נתפס", אומר הרב ויסברג בהתפעלות. "בסיום קורס קצינים של בן דוד שלי, סבא שלי אמר לו:' ראיתי חיילים סובייטים, ראיתי חיילים גרמנים – והיום אני רואה חיילים יהודים'".

אזכרה לסבא ישראל. סבתא אסתר במרכז, מוקפת בילדיה ונכדיה

גם סבתו, שהייתה נצר יחיד ממשפחתה, הייתה אישה מיוחדת במינה. "אחי נולד במלחמת המפרץ, ואני זוכרת שסבתא הגיעה ללידה מארצות הברית. כולם אמרו לה: את משוגעת? מלחמה, מה את באה לישראל? והיא ענתה בחיוך: 'זאת לא מלחמה, אני אלמד אתכם מה היא מלחמה'. היא הייתה חוזרת ואומרת שמאז השואה אין לה פחד, יש לה רק יראת שמיים".

לסיום, אני שואלת את הרב וייסברג איך לדעתו היו סבו וסבתו מגיבים למבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי" מול איראן ולחלק שמילא בהם טראמפ. "אני חושב שהם היו גאים במה שהעם שלנו עושה ומודים לה', ויחד עם זה היו מעלים חיוך גדול על האופן בו הקב"ה מגלגל את העניינים".