"משאית סמיטריילר עלתה עליי. חילצו אותי מהרכב כמו חתול מת"

חריקת הבלמים הייתה הצליל האחרון ששמוליק חן שמע לפני שאיבד את הכרתו. את רגעי התאונה, במהלכה משאית סמיטריילר עברה על הטנדר בו נהג ומחצה אותו כליל, הוא לא זוכר. אך האירוע הקשה, בו כמעט וקיפח את חייו, גרם לשינוי מקצה לקצה בחייו.

"אתה לא משאיר אותי לבד"

באותו בוקר, שמוליק (52) חזר מנסיעת עבודה בתל אביב לכיוון ביתו שבכפר אדומים הסמוך לירושלים. בגלל אובדן הזיכרון הוא אינו יודע להסביר מדוע, אך ככל הנראה כביש חדש גרם לו לפספס את הפנייה לירושלים ולהגיע למחלף אשדוד. "עצרתי במחלף כדי להסתובב, ומשאית סמיטריילר שהייתה אחריי עלתה לי על הטנדר באלכסון וירדה ממנו. כל האוטו נמעך, הדבר היחיד שנותר הוא אזור הנהג. מצאו אותי כפוף, עם הראש בין הרגליים".

הוא חולץ מהרכב ללא הכרה ובמצב אנוש. "נפגעתי בראש. הייתי במצב של מוות קליני, וכבר דיברו עם ההורים שלי על תרומת איברים. ההורים שלי לא ידעו מה לומר ואמרו: 'אשתו תבוא ואז נחליט". באורח פלא, הידיעה על פציעתו הקשה הגיעה לכל בני המשפחה, כולל הוריה של רעייתו – אך היא עצמה לא ידעה על כך.

אביה של אשתו התקשר אליה, ובקול רגוע ביקש ממנה לפזר את ארבעת ילדיהם ולהמתין לו שיגיע לאסוף אותה לבית החולים. "רק כשהם היו בדרך לשיבא, היא שמעה ברדיו על תאונה עם פצוע אנוש, ושאלה את אבא שלה: 'זה שמוליק, נכון?'".

כשהגיעה לבית החולים, ארבע שעות לאחר התאונה, שמוליק עדיין היה במצב של מוות קליני. בני המשפחה הוזמנו להיכנס לחדר ולהיפרד מיקירם. "סיפרו לי שאשתי נכנסה, תפסה אותי בשתי הכתפיים וצעקה: 'אתה לא משאיר אותי לבד'. ואז פתחתי את העיניים לרגע – וסגרתי. מאז יש לנו בדיחה שגם מלאך המוות מפחד מהאישה", הוא מחייך.

בני המשפחה הבוכיים הביטו בעיניים משתוממות במתרחש, והפצירו בה שתצעק שוב. "היא צעקה עוד פעם, ובצעקה השנייה פתחתי את העיניים והתחלתי לדבר עם כולם כרגיל". בכדי לסבר את האוזן עד כמה הסיטואציה לא הייתה הגיונית, שמוליק מסביר כי פניו היו מעוותות לגמרי ונפח ראשו היה גדול פי שלושה מהרגיל. "יומיים אחר כך בא לבקר אותי בבית החולים שוטר שהיה בזירה. הוא ראה אותי מדבר, והיה בהלם. המילים שלו היו: 'הוציאו אותך מהאוטו כמו חתול מת'".

הפציעה הפכה בבת אחת את עולמו

התאונה הקשה תפסה את שמוליק כשהוא מנהל עסק משגשג בתחום הבנייה. "הייתי קבלן עצמאי, עם ארבעה עובדים קבועים ו-12 קבלני משנה. עבדתי עם חברות ביטוח וקבלנים גם במגזר הפרטי וגם במגזר הציבורי". העסק, שפעל 15 שנה, היה בראש מעייניו.

הפציעה הפכה בבת אחת את עולמו. במשך חמישה חודשים הוא היה באשפוז ובשיקום, ולאחר מכן המשיך לחמש שנים מייגעות של אשפוז יום בהן הגיע מדי יום למחלקת השיקום על מנת לרכוש מחדש מיומנויות בסיסיות. הוא סגר בכאב לב את העסק, ונאלץ למכור דירה שהייתה ברשותו ולפתוח חסכונות עליהם עמל שנים אחורה. המשפחה נקלעה למצב כלכלי לא פשוט.

לפציעה היו השלכות גם על מצבו הרגשי של שמוליק. הוא סבל מכאבי ראש עזים, והתקשה לשהות בסביבה רועשת – קושי שהתבטא בהתקפי זעם על סביבתו. "הייתי נכנס הביתה, ואם הייתי שומע קצת רעש של הילדים הקטנים – הייתי מפרק חצי בית. זה הגיע למצב שכשנכנסתי הביתה, אשתי הייתה יוצאת עם הילדים החוצה. אני לא אדם עצבני", הוא מציין, "אבל סבלתי מכאבי ראש איומים. עד לא מזמן, לא הייתי מסוגל להסתובב בשוק או במקומות רועשים. הרעש גרם לי ללחצים בראש, לסטרס ובהתחלה אפילו להתעלפויות".

שמוליק חן לפני התאונה

"ניקוז טבעי"

בתוך המצוקה הגדולה, צצו בהדרגה נקודות אור בדמות ניסים ושליחים טובים. אחד מהם, שזכור לשמוליק לטובה, היה קבלן שביצע עבודות עבור מזכירות היישוב. באותה תקופה נסלל כביש בסמוך לשורת הקרוואנים בה התגוררה משפחת חן, והשורה הועתקה למיקום אחר. הרקע הדומה בתחום הבנייה יצר שיח משותף, ושמוליק מצא את עצמו משוחח עם הקבלן מדי פעם ומשתף אותו בחייו.

"הייתה פעם שהיינו זקוקים ל-3,000 שקל – מה שמבחינתי היה סכום אדיר. יום אחד קיבלתי מכתב ממזכירות היישוב שמגיעים לנו 3,000 שקל. הלכתי אליהם והסברתי שמדובר בטעות. הם ענו לי שהקבלן שהעביר את הקרוואן גבה מהמועצה פחות כסף, וביקש שההפרש יועבר אליי".

שבוע לאחר מכן נתקל שמוליק בקבלן, שהציע לו להצטרף אליו לעבודה. הוא נתן לו תפקיד שיתאים לכישוריו הפיזיים דאז: להסיע פועלים משער היישוב לאתרי הבנייה, ולהחזיר אותם בסוף יום העבודה. תמורת העבודה הוא קיבל תשלום שהיה משמעותי עבורו.

נקודת אור נוספת נגעה למצבו הרפואי. שמוליק סבל מדימומים חוזרים ונשנים, והופנה לניתוח על מנת לטפל בבצקת שהתגלתה בראשו. החשש היה שהבצקת תכביד על המוח. "הכניסו אותי לחדר הניתוח, ולפני שהתחילו הפרופסור ערך בדיקה נוספת והודיע: 'לא צריך לנתח אותו. יש לו ניקוז טבעי". הוא מסביר כי הניקוז הטבעי נוצר בשל צורת הפציעה, ששינתה כליל את מבנה ראשו, מה שחסך ממנו ניתוח ראש עם ההשלכות הנלוות. "למרות כל מה שעברתי בתאונה, לא נזקקתי לשום התערבות כירורגית", הוא מפתיע. "לא עשו לי שום ניתוח ושום דבר".

עם בנו לפני התאונה

"מסתכל על השמיים ומחפש תשובות"

בתקופת השיקום הארוכה, שמוליק הרבה לטייל על ההרים בסביבת ביתו. "הייתי מטפס על איזה הר, יושב שלוש-ארבע שעות, מסתכל על השמיים ומחפש תשובות". הוא מספר כי הרב יואל בן הראש, שהתגורר ביישוב ועבר במקום, נהג לברך אותו בבוקר טוב. "יום אחד הוא שאל אותי מה אני עושה בחוץ בכל בוקר. עניתי לו: 'מחפש תשובות'". הרב הזמין אותו לחבורת לומדים בראשותו. "הוא אמר לי: 'אם אתה רוצה תשובות – בוא איתי'".

שמוליק לא הגיע מרקע דתי, וכך גם רעייתו. לאחר מחשבה הוא החליט ש"גם ככה אני כל היום בבית", והצטרף מדי בוקר לקבוצת הלימוד. "הלימוד הרגיע אותי, ודרכו גם התחלתי לקבל תשובות על כל מיני דברים בחיים. הבנתי שאני לא לבד בעולם, ושהעולם הוא הרבה יותר מורכב משחשבתי. זה גרם לי לערוך כל מיני שינויים עם עצמי".

כיום שמוליק ורעייתו מנהלים בית עם אורח חיים דתי, וכך גם מרבית ילדיהם. כשאני שואלת מהי האמונה בשבילו והיכן היא מלווה אותו, הוא משיב: "אני חי אותה. סליחה שאני חוצפן, אבל אני חושב שלי ו'לו' יש דיבור צמוד. אני רואה אותו בכל פרט, ומדבר איתו גם בבית הכנסת וגם בבית".

שינוי התפיסה גרם לו להיות אקטיבי בנוגע למצבו הרפואי, והוא החל לחפש אחר מענה לכאבי הראש מהם סבל. החיפושים הובילו אותו לתחום הרפואה האלטרנטיבית. שמוליק למד לעומק את אחת משיטות הטיפול, וגילה כי היא משפרת משמעותית את כאביו. הוא החליט לחלוק את הידע שצבר על מנת לסייע לאחרים, והחל לטפל בהתנדבות בחולי סרטן מתוך מטרה להקל על כאביהם. "היו הרבה פידבקים חיוביים. הרגשתי שאמנם אני מטפל בהם אבל לאמיתו של דבר אני מטפל בעצמי, וגיליתי שכשאתה נותן – אתה מקבל הרבה יותר.

בהתנדבות באוקראינה

"בעבר הייתי חושב רק על כמה להרוויח ודואג לשמור על עצמי", הוא מוסיף. "אבל כשבן אדם מסיים טיפול ואומר לך שעזרת לו – זה 'מפוצץ' אותך מבחינת סיפוק. הבנתי שאני שווה משהו ושיש לי פה ייעוד בעולם הזה".

באותה תקופה החל שמוליק לעבוד בתחזוקה של מוסד חינוכי. הוא התקדם בהדרגה והפך למנהל הלוגיסטיקה של הרשת, שמונה כיום אחד עשר קמפוסים ואלפי תלמידים. במקביל, עולם ההתנדבות סחף אותו עד מהרה פנימה. במשך השנים הוא טס מספר פעמים לאפריקה, במסגרת משלחת המסייעת לכפרים עניים. בנוסף, הוא מתנדב בעמותת 'לב אחד'. "לפני כמה שנים הוצאנו ישראלים שהיו תקועים באוקראינה ונזקקו לחילוץ, ובמבצע 'עם כלביא' סייענו בפינוי הריסות", הוא מדגים חלק מפעולות העמותה, שפעילה גם בימים אלו של מבצע "שאגת הארי". ממש לאחרונה התבשר שמוליק, כי נבחר להדליק את משואת "העשייה והערבות ההדדית" בכפר אדומים ביום העצמאות הקרוב.

התנדבות אינטנסיבית דורשת לא מעט זמן. איך משלבים אותה עם חיי משפחה ועבודה?

"מדהים. אחרי הפעם הראשונה שיצאתי להתנדבות, אשתי ראתה שאני חוזר עם אנרגיות בשמיים, של נתינה וחיות. זה עושה רק טוב בבית".

בהתנדבות באפריקה

"אין לך כסף – אבל יש לך משפחה"

גם חיי המשפחה של שמוליק השתנו דרסטית בעקבות התאונה. הוא מזכיר כי בעבר העבודה הייתה מרכז חייו. "ההורים שלי גרושים, והבית התפרק בגלל שלא היה כסף", הוא אומר בגילוי לב. "כשגדלתי, החלטתי שלא אתחתן עד שלא יהיה לי כסף, ובאמת התחתנתי רק אחרי שקניתי בית. כל הזמן אמרתי שרק כסף יכול להחזיק הכול, ושאם אין כסף אין כלום".

הוא משתף בכנות, כי היו בעבר ויכוחים משפחתיים שהתרכזו בחוסר נוכחותו בבית. "חשבתי איך להרוויח עוד ועוד כסף, ולא ייחסתי יותר מדי חשיבות למשפחה. החשיבה כלפי אשתי הייתה: 'יש לך כאן כמה כסף שאת רוצה, תקני מה שאת רוצה ותעזבי אותי בשקט'. לא הייתה מערכת יחסים בה עושים משהו ביחד, או מטיילים ביחד. מבחינתי כל אחד חי לעצמו, יש כסף בבית והכל בסדר.

"אחרי התאונה, הקב"ה הראה לי: תסתכל, אין לך כסף, אין לך כלום – אבל יש לך משפחה. השינוי אמנם לקח שנים. גם בחמש השנים של השיקום, בהן הייתי בבית, לא באמת הייתי עם המשפחה. אבל בשנים הללו הייתה מחיקה שלי מאפס ובנייה מחדש. היום אני ואשתי חברים ממש טובים", הוא מתאר בסיפוק.

לפני מספר חודשים נסע שמוליק לטיול עם שניים מילדיו, ולאחרונה שב מטיול של מספר שבועות עם בנו הבכור. "המשפחתיות תופסת אצלי היום מקום מרכזי. אם למשל קבעתי עם אשתי שנצא ולאחר מכן אקבל הזמנה לעבודה – אז אומר שאני לא יכול כרגע".

הקמת מצפה המשולש לזכר שלושת ההרוגים בפיגוע בחמרה

ציינת שהעניין הכלכלי רגיש עבורך, ולכן בעבר כמעט ולא התפנית למשפחה. אמנם שינית גישה, אבל אני מניחה שהצרכים הכלכליים לא "נעלמו".

"מה שמגיע לך – יהיה שלך", הוא עונה בפסקנות. "אני לא אומר שלא נשתדל לעשות מה שצריך לעשות, אבל הכול בכפוף לסדרי עדיפויות. אתן לך דוגמה: בעבר הייתי מגיע גם בשבתות לקריאות חירום של חברות ביטוח עימן עבדתי. בשישי-שבת הייתי יכול להרוויח קרוב ל-5,000-4,000 שקל, שבזמנו זה היה הרבה כסף.

"שבת אחת הרווחתי 4,000 שקל. כשיצאתי ברוורס מהחנייה, נתקעתי בפח ודפקתי את הרכב. הייתי צעיר ועוד לא היה לי רכב משלי, אלא זה היה הרכב של אבא שלי. החזרתי לו אותו, הראיתי לו את המכה, וצירפתי את 4,000 השקלים שהרווחתי. יצא שכל השבת עבדתי, אבל לא הרווחתי כלום".

"מה שמגיע לך – יהיה שלך"

עברת תקופה לא קלה עד שהגעת למקום הנפשי והרוחני בו אתה נמצא. במחשבה לאחור – אתה שמח על התאונה והשלכותיה, או שהיית מוותר על כך?

"כן, אני שמח", שמוליק משיב מיד. "הרוגע והשלווה שיש לי היום הרבה יותר גבוהים ממה שהיה לי לפני התאונה, וכך גם תחושת הביטחון ששוררת היום במשפחה". בסוף השיחה הוא מסכם, כי התובנה המשמעותית שלקח ממה שחווה היא לא לתת לפחד לנהל את חייו. "אם אני חושב לעשות משהו – אעשה אותו. הרבה פעמים אנחנו מובלים על ידי הפחד ונמנעים מלעשות דברים בגללו. למדתי להפסיק לפחד, ולעשות את מה שחשוב לי".