הטבח בכינרת: גן העדן שהפך לגיהינום

העיר טבריה הוקמה בימי המלך הורדוס, והיא נזכרת הרבה פעמים בדברי חז"ל. חכמים גדולים, כמו רבי מאיר ורבי יהודה הנשיא, התגוררו בה ולימדו בה תורה. אבל האזור, אזור הכינרת, לא נקרא על שמה. הוא נקרא על שם מקום שנחשב הרבה יותר מיוחד ממנה: "בקעת גינוסר".

כל העמק שממערב לכינרת נקרא בימי קדם "בקעת גינוסר", והכתרים שנקשרו לשמו היו יוצאי דופן. חכמים תיארו את הפירות של בקעת גינוסר כפירות שלא ניתן להפסיק לאכול מהם, שהמתיקות שלהם מביאה אדם לחולשה או לעילפון, ואף ציינו כי הדבר נרמז בברכת נפתלי, כאיילה שלוחה – העמק ממהר להוציא פירותיו במהירות של ריצת איילה. יוסף בן מתתיהו מתאר את המקום כעמק נדיר, רב יופי, מים ופירות, שמעטים דוגמתו בעולם.

בבקעת גינוסר נפגשים שלושה כוחות שמעט מאוד מקומות זוכים שיתחברו אצלם כך: מים בלי הגבלה, אדמה פוריה וחום קבוע. מלבד הכינרת, ישנם גם הרבה מקורות ונחלים הזורמים סביב, שמאפשרים השקיה וחקלאות יציבה (בזמננו פחתו בהרבה מקורות המים, עקב שאיבה). האדמה היא אדמת עמק עמוקה ועשירה. תערובת סחף וחומרים מינרליים, שמגיעה מן ההרים שסביבה ומן הקרקעות הגעשיות של האזור, יוצרת קרקע שמחזיקה מים ומזינה שורשים, והחום המצטבר בבקעה שסביב האגם מאיץ הבשלה ומרכז סוכרים. התוצאות היו יוצאות דופן, והתפרסמו בעולם הקדום כשם דבר.

לצד המטעים, התקיימה כאן תעשיית דיג מסיבית. בדרום הבקעה שכנה מגדל נוניא, מגדל הדגים, אשר שמה היווני, "טאריכאי", נקשר למליחת דגים. דגים מלוחים הם מזון משומר שעשוי להישלח לשווקים רחוקים. גם הפירות היו מבוקשים בכל רחבי הארץ, ונחשבו לפירות גן העדן. לכן המקורות הקדומים מהללים ומשבחים את המקום ואת פירותיו. מקריאת דבריהם עולה הרושם של גן עדן עלי אדמות, מקום מלא בשפע ברכת ה'.

אך בעת המרד הגדול של היהודים ברומאים, הפך גן העדן לגיהינום. הקרב הימי בכינרת, כפי שהוא מתואר אצל יוסף בן מתתיהו, היה בין הרגעים החריגים והטראגיים ביותר במרד הגדול נגד רומא. לאחר נפילתה של טבריה ובריחת תושביה, הפכה העיר מגדל נוניא (טאריכאי) למוקד האחרון של התנגדות יהודית באזור הכינרת. כאשר הלגיונות הרומיים התקרבו, אלפי יהודים נמלטו אל האגם, קפצו אל סירותיהם והפליגו כדי להתרחק מן החוף.

על פני האגם נמצאו מאות סירות דיג – סירות עץ פשוטות, נמוכות, שטוחות קרקעית, שנועדו להטיל רשתות דיג. על כל סירה עמדו כמה אנשים, ברובם דייגים, חלקם פליטים, חסרי שריון, חסרי משמעת צבאית, אך נחושים לא ליפול חיים בידי הרומאים. מולם נערך הצבא הרומי בקור רוח: חיילים מאומנים, חמושים בכידונים, קשתות ומגינים, ועל החוף – קטפולטות ובליסטראות.

הרומאים לא מיהרו להיכנס למים. תחילה הם הקיפו את האגם, חסמו כל מוצא, והחלו להפגיז מן החוף. אבנים וחיצים ניתכו אל הסירות הצפופות. המים התמלאו קצף, שברים וגופות. סירות התהפכו, אחרות התנגשו זו בזו. היהודים ניסו להדוף את ההתקפה במשוטים, באבנים, בכלי דיג – אך הקרב היה חסר סיכוי.

כאשר הרומאים ירדו לבסוף אל המים, הם עשו זאת בסירות מלחמה יציבות, גבוהות מן הסירות היהודיות. מן הגובה הזה הם דקרו מלמעלה, הפילו לוחמים למים. רבים טבעו. אחרים ניסו לשחות, אך נורו בקשתות. לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, המים עצמם האדימו מדם, והכינרת נראתה כמרקחת מבעיתה של גופות, שברים ודם צף.