נביא הגלות הראשונה: חייו ופועלו של הנביא יחזקאל

הפטרת ויקהל-פקודי היא מספר יחזקאל. למעשה, רבות מההפטרות הקשורות במשכן ובקורבנות באות מספר יחזקאל, משום שהנביא יחזקאל, על אף שחי בבבל, התנבא בעיקר על בית המקדש, תוכניותיו ופרטיו.

בתחילת דיבורו על תוכנית הבית הוא אומר: "ואתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית וייכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית". כאשר הנביא יראה לבני ישראל כי יש תוכנית עבור בית מקדש חדש, הם ייכלמו מעוונותיהם, איך ה' כבר מכין להם את הגאולה ואת בית המקדש השני, מה שמחייב אותם לחזור בתשובה. כפי שאכן קרה.

יחזקאל בן בוזי הכהן נמנה עם משפחות הכהונה בירושלים, וחי בדור האחרון של ימי הבית הראשון. בשנת ג' של"ח לבריאת העולם (597 לפנה"ס), כאשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל את יהויכין מלך יהודה ואת שרי יהודה, החרש והמסגר, גלה גם יחזקאל לבבל, עם ראשוני הגולים.

הוא התיישב באזור נהר כבר, אחת מתעלות המים שבבבל. שם, בתוך קהילת הגולים, החלה שליחותו הנבואית. ספרו פותח במילים: "ויהי בשלושים שנה… ואני בתוך הגולה על נהר כבר, נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". רבותינו פירשו כי "בשלושים שנה" רומז לגילו – גיל שבו בן שבט לוי ראוי לעבודתו – אך תחת זאת נפתחו לו שערי נבואה בגלות.

תחילת ספרו הוא תיאור מראה המרכבה הנשגב: ארבע חיות הקודש, אופנים בתוך אופנים, רקיע ודמות כמראה אדם על הכיסא. תיאור זה נחשב מעומקי הסודות שבתורה, וחז"ל אמרו שאין דורשים במעשה מרכבה, אלא ליחיד חכם ומבין מדעתו. חזון זה בא ללמד כי שכינה אינה זזה מישראל אף בהיותם בגלות, וכי מלכות שמיים שולטת בכל מקום.

לאחר מראה זה נצטווה יחזקאל להיות "צופה לבית ישראל" – להזהירם מחטאיהם ולהודיעם כי החורבן אינו מקרה אלא דין שמים, והדרך לגאולה היא חזרה בתשובה.

יחזקאל מתאר בצורה קשה את חטאי העם שהביאו לחורבן: עבודה זרה, שפיכות דמים, עיוות הדין וטומאת המקדש. הוא תיאר בפרוטרוט את "תועבות ירושלים", עד שנסתלקה השכינה בהדרגה מן המקדש – חזון קשה שבו ראה את כבוד ה' עולה מעל הכרובים, יוצא מן הבית ועובר מזרחה.

הנביא נצטווה לעשות מעשים סמליים להמחשת הדין: לשכב על צדו ימים רבים כנגד שנות עוון ישראל ויהודה; לאכול לחם במשורה כסימן למצור; ולגלח שערו ולחלקו לשלושה חלקים כסמל לפורענות – שליש בחרב, שליש ברעב ושליש בגלות.

נבואותיו של יחזקאל באותם ימים מדגישות עיקרון יסודי: "הנפש החוטאת היא תמות". כל אדם אחראי למעשיו, ואין בן נענש בעוון אביו אם שב מדרכו הרעה. בכך חיזק את לב העם, שלא יתייאש ויאמר כי הכל אבוד.

בשנה האחת עשרה לצדקיהו חרב הבית. בשורה על החורבן הגיעה לבבל, ויחזקאל, שכבר ניבא זאת שנים קודם, פתח בפרק חדש של נחמה ובניין.

הוא מדבר על קיבוץ גלויות, על לב חדש ורוח חדשה שייתן הקב"ה בלב ישראל, ועל טהרה מעוונותיהם. אחת הנבואות הידועות ביותר היא חזון בקעת העצמות היבשות: עצמות רבות מאוד, שהקב"ה מצווה עליו להינבא עליהן, והן קרבות זו אל זו, עולות עליהן גידים ובשר ונכנסת בהן רוח חיים. חז"ל נחלקו אם הייתה זו תחיית מתים ממש או משל, אך פשוטו של מקרא – משל לתחיית האומה לאחר ייאוש הגלות.

כן ניבא על איחוד ממלכת יהודה וישראל, "ועבדי דוד מלך עליהם", ועל שלום נצחי בארץ.

יחזקאל אינו עוסק רק בישראל. ספרו כולל נבואות על מצרים, צור, צידון ועמון. על צור, העיר המסחרית הגדולה, ניבא חורבן מדורג; ועל מצרים – השפלה וירידה ממעמדה הרם. בכך הדגיש כי הקב"ה מנהיג את כל האומות, ומשלם להן כגמולן.

פרקים מ'-מ"ח ביחזקאל הם תיאור מפורט של בית מקדש עתידי. מידות השערים, החצרות, לשכות הכהנים, המזבח וגבולות הארץ – הכל מפורט בדקדוק. רבותינו עמדו על כך שיש בתיאור זה פרטים שונים מבית ראשון ושני, והסבירו כי מדובר בבית שעתיד להיבנות בימות המשיח. פרקים אלו משמשים כהפטרות לכמה וכמה מפרשיות השבוע שעוסקות בקורבנות.

בנביא לא מתוארת פטירתו של יחזקאל, מקומה וזמנה, אך על פי מסורת קדומה הוא נקבר בבבל, ויש מציינים את מקום קבורתו באזור אל-כפל בעיראק של ימינו. הוא נמנה עם שלושת הנביאים הגדולים – ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל – שספריהם חתומים בנבואותיהם.

יחזקאל הוא נביא הגלות הראשונה. הוא מלמד כי גם בשעה שהמקדש חרב והעם מפוזר, אין ניתוק בין ישראל לאביהם שבשמים. ספרו עומד כעדות לתקופה קשה בתולדות עמנו, אך גם כיסוד לאמונה בגאולה העתידה. מתוך נהר כבר שבבבל נשמע קולו של כהן ונביא, המתאר את החורבן וסיבותיו, וגם חוזה את הגאולה.