"החזקתי את התינוקת, הבחנתי בעיניים המלוכסנות – והבנתי: מישהו שינה לי את הקריירה"

לימודי הרפואה הארוכים של ד"ר יהודה סבינר לא הכינו אותו לרגע בו יעמוד בחדר הניתוח, ובתו הרביעית שנולדה בניתוח קיסרי תגיח לחלל העולם. הוא יחבק אותה לראשונה, ואז ישים לב: עיניה של התינוקת מלוכסנות.

באותם רגעים, לדבריו, הוא חש שהעולם נעצר. אך דווקא כיום, כמעט חמש שנים לאחר מכן, הוא בטוח בדבר אחד: הדרך שעבר לא הייתה לשווא, ובתו שנולדה היא חלק בלתי נפרד מהמסע שהוא עובר – מאז שהחל ללמוד רפואה לפני כ-15 שנים, ועד לימים אלו בהם הוא עובד כרופא מומחה לרפואת ילדים במרפאת כללית בבני ברק, ושואף להקים מרפאה ייחודית מסוגה שטרם נראתה כמותה בארץ.

לפתוח את הדלת

אם תשאלו את ד"ר סבינר מתי החל להירקם אצלו לראשונה החלום להפוך לרופא, הוא יצביע על שנות ילדותו. "כבר כילד קטן התעניינתי מאוד בתחום הרפואה", הוא נזכר. "כתושב שכונת הר נוף בירושלים פגשתי מדי פעם את ד"ר שפירא וד"ר מטר, רופאי ילדים שניהלו מרפאה ייחודית, וקיבלתי מהם השראה גדולה. בנוסף לכך שהם היו רופאים מהליגה הגבוהה ביותר מבחינה מקצועית, הם גם היו בעלי אינטראקציה ייחודית עם המטופלים והמשפחות, ובהחלט ראיתי בהם מודל לחיקוי.

"ככל שגדלתי, כך הבנתי שהמקצוע שאני חולם כל כך לעסוק בו אינו מובן מאליו, ושהוא מחייב לימודים ממושכים במסגרות שלא קל להתקבל אליהן, ושיותר מכך – לציבור החרדי אין דריסת רגל במוסדות אלו. למרות זאת, המשכתי להיות סקרן בנוגע לרפואה. קראתי ספרים רבים בנושא, חלקם משלבים רפואה והלכה, דרכם קיבלתי את המושגים המקצועיים הראשונים, וראיתי שאני נמשך לתחום ברמה האינטלקטואלית וברמה הערכית. באותם ימים גם הקמתי גמ"ח תרופות קטן בישיבה בה למדתי, וראיתי בכך ממש שליחות".

בניגוד לאנשים אחרים שחולמים ולא בהכרח מגשימים, אצל ד"ר סבינר הוביל החלום לצעדים מעשיים. "אחרי שנים של לימוד בישיבה, החלטתי לבחון את האופציה ללמוד רפואה. גיליתי מהר מאוד שהדלת אינה נעולה, כפי שחשבתי, לפני אלו שלא למדו ליבה, אלא צריכים להתאמץ, ואם מזיעים הרבה ומשקיעים את הכוחות, הלב והנשמה – ניתן לבסוף לכופף את הידית".

זה דורש הרבה אומץ.

"אומץ או טיפשות", הוא אומר בכנות. "כשאני מביט לאחור וחושב על הרגעים שבהם קיבלתי את ההחלטה, אני יודע שהסיכויים שאסיים את הלימודים בהצלחה לא היו גבוהים כלל. אבל הרגש כנראה גבר על השכל, והרצון שהיה כל כך חזק הוביל אותי להתייעץ עם רב גדול. לאחר שהוא אישר זאת, קיבלתי את ברכת הדרך של אשתי, ויצאתי לדרך.

"לאורך כל תקופת הלימודים היה לי חשוב להישאר נאמן לעקרונות האישיים שלי", מקפיד סבינר לציין, "בין בנושא גידול הילדים ובין בהקפדה על סדרי לימוד, תפילות וכדומה, מתוך הבנה שזהו המצפן הרוחני, וגם אם אני הולך ללמוד באוניברסיטה – אני לא חושב לוותר עליו".

ככל שגדלתי, כך הבנתי שהמקצוע שאני חולם כל כך לעסוק בו אינו מובן מאליו (אילוסטרציה)

רופא עם כיפה

מה היה האתגר הגדול ביותר שלך בתקופת הלימודים?

"אולי זה מצחיק, אך נראה לי שפרק הזמן הקשה ביותר בכל 15 שנות הלימודים היה דווקא בשלב המכינה, כשנדרשתי ללמוד לראשונה מתמטיקה בסיסית וקריאה וכתיבה באנגלית. זהו שלב שבו יש כל הזמן קול פנימי רציונלי שגוער בך: 'אולי אתה עושה שטויות ומתחיל כאן משהו בלתי הגיוני? אולי אתה פוגע בעתיד שלך ושל המשפחה שלך, וגוזר עליכם חיי רעב, או שתהפוך ללעג ולקלס, לאחר שתנשור במהלך הלימודים, כי ברור שלא תצליח'.

"גם מבחינה טכנית לא היה קל לצלוח את המכינה, כי אפילו את המתמטיקה הבסיסית ביותר, שכל ילד בן שש יודע, לא הכרתי. זו הסיבה שבעיניי, שלושת החודשים הראשונים היו הכי קשים. אך אחר כך הכל זרם, כי התקבלתי לבית הספר לרפואה והייתי חייב להמשיך. היה לי ברור שאין אפשרות לנשור, כי אני מחויב לעצמי ולכל אלו שעוקבים אחרי התופעה החריגה של 'חרדי בעולם הרפואה'. ידעתי שאם אנשור – אסתום בכך את הגולל למשך עשרים השנים הבאות, שבהן שום חרדי לא יעז ללמוד רפואה. אני חייב לציין שהשד לא היה כל כך נורא, והלימודים היו לגמרי סבירים. אני בוגר ישיבות ואני יודע מה זה לשבת ללמוד, ומהיכרות אישית עם שני העולמות, אני יכול לומר בוודאות שהרמה האינטלקטואלית בישיבות הטובות לא נופלת מהרמה באקדמיה. אמנם אלו חומרים שונים, אך האנשים אינם טיפשים ובורים".

לדברי ד"ר סבינר, באותם ימים היו מלבדו רק חרדים ספורים שעברו את התהליך, אך כיום התופעה מצויה מעט יותר: "למיטב ידיעתי, בימים אלו יש כ-150 נשים וגברים מהמגזר החרדי שנמצאים בשלבי לימוד שונים של מקצוע הרפואה, רבים מהם חרדים מבית. פונים אליי לעתים קרובות כאלו שמתעניינים בכך, ואני משתדל לייעץ ולעתים גם להמליץ. הפער בין הציבור הכללי לחרדי עדיין גדול, אך ממקצוע שהיה לגמרי מחוץ לתחום הוא הפך לאפשרי ומדובר".

איך הגיבו המטופלים, כשגילו שהרופא שמטפל בהם חרדי?

"בתחילה, כשהייתי סטודנט ועשיתי את ההכשרה באיכילוב כעוזר רופא, היו כאלו שהרימו גבה, כי זה היה נראה להם מוזר. אך בהמשך, כשעבדתי בשש השנים האחרונות כרופא מתמחה בשניידר ועברתי בין כל המחלקות – טיפול נמרץ, פגייה, מיון וגם מחלקה רגילה ומחלקת תינוקות – לא זכור לי שאי פעם מישהו התפלא או לא העריך. אני חושב שכאשר אנשים נמצאים ברגעים קשים, הם מעריכים בעיקר שני דברים – מקצועיות ויחס. אלו דברים שאי אפשר לזייף, ובאופן אישי אני משתדל להעמיד אותם מול עיניי.

"בדיוק לאחרונה נזכרתי בכך שבימים שבהם התייעצתי עם הרב לגבי לימודי רפואה, הוא בירך והדריך אותי: 'כשתסיים ללמוד תזכור למה הלכת לתחום, ותזכור שתראה אנשים ברגעים הכי נמוכים בחיים שלהם, ותהיה בשבילם שם'. הוא לא אמר 'אם תסיים', אלא 'כשתסיים', וכן, אני בהחלט משתדל להעמיד את ההנחיה הזו לנגד עיניי".

"מי יחיה ומי ימות"

בשנים האחרונות ד"ר סבינר מוצא את עצמו בחזיתות נוספות שלא חשב שיגיע אליהן, וזאת כחלק מימי המילואים שהוא עושה במהלך המלחמה.

"כבר בשמחת תורה, עוד לפני השעה שמונה בבוקר, ירדתי לדרום, ובמשך כל החודש הראשון ביצעתי משימות כרופא בגזרת אשקלון וקיבוצי העוטף", הוא מספר. "לאחר מכן חשבתי לחזור ללימודים, אך התבקשתי להצטרף ליחידה שנכנסה לעזה, כרופא קרבי שמלווה את טובי בניה של המדינה. לחמתי בעזה וגם בלבנון, כשאני מרגיש בכך שליחות גדולה – להילחם לצד אנשים שרובם רחוקים כמרחק שמיים וארץ מאורח החיים שלי, וכמעט בכל נושא יש לנו דעות מנוגדות לחלוטין, אך המטרה שלנו משותפת: להגן על האחים והאחיות שלנו. הרגשתי שבכל יום של מלחמה אני מקבל שיעור עמוק לאין שיעור בכל הנוגע לנשמה היהודית ולניצוץ היהודי.

"בגדוד בו שירתי היו חיילים שהגיעו מכל קצוות העולם, כולל הולנד וקנדה, כדי לעזור לנו להילחם. זה היה מרגש מאוד, ולא פחות מכך – שיעור שמראה לך למה אתה מסוגל להגיע. כי מבחינתי היה זה שינוי משמעותי – אחרי שכל חיי רק למדתי בצורה כזו או אחרת, למעלה מעשר שעות ביום, אני נדרש פתאום לשאת משקלים של 60 קילוגרם ולחיות בתנאים קיצוניים של מיעוט אכילה, היעדר שינה, לחץ של פינוי תחת אש וכדומה. אך כשאתה יודע שהמטרה מספיק חשובה וערכית, אתה מבין פתאום שאתה מסוגל להרבה יותר מכפי שחשבת".

אתה מרגיש שעצם היותך חרדי בין אנשים שונים כל כך – זה מחייב?

"ברור. הרגשתי את זה בצבא, אך אני מרגיש זאת גם כרופא, כי יש כל כך הרבה מצבי קיצון שאני נקלע אליהם מבלי שיכולתי לצפות אותם. קחו, לדוגמה, מצב בו אני עושה תורנות במשך 28 שעות ברציפות, ובשעה ה-20 של המשמרת, אחרי שהאדרנלין הספיק לעוף כמה פעמים לקצוות ולעלות מ-0 ל-100 בשנייה אחת, אני עוצר רגע לנוח, ורגע לאחר מכן מזעיקים אותי להחייאה מלאה על תינוק שנולד בלי רוח חיים.

"אני מרגיש במעמד של 'ונתנה תוקף', כשאני רואה מול העיניים 'מי יחיה ומי ימות', ושנייה לאחר מכן מגיעה אמא כועסת על כך שלא עשיתי משהו זעיר שהיא חושבת שמגיע לתינוק שלה. כאן נשאלת השאלה: איזה יחס אתן לאותה אישה? האם אדחה אותה בקוצר רוח, או שאבין שהיא במצוקה נפשית, ואעשה הכל כדי להיות נחמד ולהקשיב לה בסבלנות? במצבים כאלו, ובהזדמנויות רבות אחרות, אני מבין שהתגובות שלי הן כבר לא אישיות בלבד, אלא מייצגות את הציבור כולו, כי אנשים רבים מסתכלים עליי כדוגמה, וברור שזהו עול כבד".

"הכל נעצר"

גם שנים רבות כל כך במקצוע לא הכינו את ד"ר סבינר לכך שיבוא יום בו, כל הקריירה המקצועית שלו תעבור מהפך, בעקבות לידת בתו, בעלת הצרכים המיוחדים. "אולי זה יישמע מוזר, כי כביכול כרופא אני אמור להיות רק רציונלי ומדעי, אבל כבר בתקופת ההיריון הייתה לי הרגשה חזקה שהוא עומד לשנות לי את הקריירה", הוא מציין, "ואז נולדה הבת בניתוח חירום. כשהחזקתי אותה לראשונה, הבחנתי מיד בעיניים המלוכסנות שלה, וכאיש מקצוע הבנתי את המשמעות. אחרי שעתיים הרופאה הבכירה נתנה את החתימה, והדברים נאמרו בגלוי".

איך הרגשת עם זה?

"זה היה הלם מוחלט, הרגשתי כמו נהג מרוצים שנוסע באוטוסטרדה במהירות 200 קמ"ש, ופתאום האדם שלצידו מרים לו את האמברקס. הייתי אז בשיא הקריירה, אחרי שהצלחתי לנפץ תקרות וסטיגמות והגשמתי כמעט כל דבר שחלמתי, ופתאום מגיעה תינוקת קטנה ועוצרת את כל התוכניות. היה לי ברור שלא רק החיים המשפחתיים והפרטיים שלי ישתנו, אלא גם כל הקריירה שבניתי, כי איך אוכל בכזה מצב להשלים התמחות ברפואת ילדים באחד המוסדות הכי תובעניים בארץ, ואף לטוס להתמחות בחו"ל? הרגשתי כאילו שכל העולם נגמר.

"חשוב לי להדגיש, שלא היו לי כעס או עלבון כלפי הילדה המתוקה. אהבתי אותה לגמרי ואפילו שמחתי בה, אבל הרגשתי שמישהו החליט לסיים את הקריירה שלי, ולא הבנתי למה. רק אחרי שלושה חודשים, כשהתינוקת עברה את ניתוח הלב הראשון בחייה, שאלה אותי אשתי: 'מה הסיכוי שקיבלנו אותה כטעות סטטיסטית?'. היא ניסתה להמחיש לי בכך את ההשגחה הפרטית שיש כאן, ואף את הייעוד שיש לי: 'אם אתה כרופא, ששואף להיות הכי טוב בארץ, מתקשה להתמודד עם טיפול בילדה כזו, תחשוב מה עובר על הורים אחרים במצבים דומים', היא אמרה לי.

"באותו זמן הבנו שנינו שאני לא קוטע את הקריירה המקצועית בעקבות הלידה, אלא פשוט משנה כיוון. וכך עלה בדעתי לראשונה הרעיון להקים מרכז גדול לילדי תסמונת דאון, שמציע את כל הטיפולים הנדרשים להם במקום אחד. כי ילדים כאלו הם לעיתים מאוד מורכבים, ומצריכים מגוון רב של בדיקות וטיפולים. בחלק גדול מהמקרים יש להם מערכות שונות בגוף עם בעיות ייחודיות האופייניות להם, כמו בעיות במערכת העיכול, סרטנים מיוחדים ועוד. ואז נדרשים ההורים – המותשים גם ככה – לכתת רגליים בין המון סוגי רופאים ומרפאות, כאשר לאף אחד אין זמן וידע לאתר את הבעיות שלהם. זה מתיש את ההורים, וגם מבחינה מקצועית הם לא תמיד מטופלים נכון. השאיפה שלי, לאחר שאסיים את תת-ההתמחות בטורונטו, היא להביא לארץ את המודלים הקיימים במקומות ספורים בעולם, ולאפשר לנו מרפאה ייעודית לילדים האלו, עם כל הידע הנדרש ואנשי המקצוע המתאימים. זה החזון שלי".

"לכל מתנה יש תמורה"

ד"ר סבינר מדגיש, שהוא לא היה מגיע למקום בו הוא נמצא היום ללא בתו וללא תמיכתה האינסופית של אשתו. "עד אז היא הייתה אדריכלית במשרה מלאה, אך לאחר הלידה היה ברור שמישהו מאתנו צריך להפסיק לעבוד כדי לדאוג לטיפולים בבת. היא לקחה על עצמה את המשימה, וגם תומכת בי לאורך כל הדרך. אין ספק שלא הייתי מגיע לתחום הזה בלעדיה".

כאבא לילדה עם צרכים מיוחדים, אתה מבין טוב יותר מה עובר על הורים לילדים שמאושפזים?

"בוודאי. אבל אני לא רק מבין מה עובר עליהם, אלא גם מרגיש שיש בכך סוג של 'ג'וקר'. כי אני פוגש בבית החולים כל כך הרבה הורים שמרגישים שחרב עליהם עולמם, אחרי שהתגלתה אצל הילד שלהם מחלה קשה, או שהוא אובחן במחלה כרונית שתלווה אותו עד סוף חייו, עם תסמונת נדירה או מומים לא צפויים ועוד, ופתאום מגיע הרופא ומספר להם שגם לו בעצמו יש ילדה קטנה מורכבת מבחינה רפואית. אני רואה באותם רגעים שהעיניים שלהם נפקחות, כשהם מרגישים שהנה הגיע רופא שיכול באמת להבין אותם".

ד"ר סבינר מדבר על בתו באהבה עצומה: "היא ילדה חמודה, יפהפייה ומתוקה, תמיד שמחה ואוהבת בלי תנאי, ומקרינה אור גדול כלפי כל מי שסביבה. יחד עם זאת, היא מאוד מורכבת, גם מבחינה קוגניטיבית וגם רפואית. יש לה סיבוכים רבים, וכל דבר היא צולחת אט-אט, כל זאת הודות לסייעתא דשמיא גדולה וגם לאשתי שדואגת לה סביב השעון, כולל בשעות הלילה, כי אין מצב שהיא תישן לבד, וחייבים להיות לצידה לאורך כל שעות היממה.

"יחד עם המורכבות והעול, קיבלנו עם הילדה גם מתנה עצומה. זה כמו שהולכים למסעדה טובה או לגלידריה, נפרדים מסכום כספי, אך מקבלים על כך משהו בתמורה. אין דבר בעולם שמקבלים בלי תמורה, ובמקרה שלנו התמורה בעיניי היא עצומה. זה לא רק הילדה המיוחדת והמדהימה כל כך, אלא גם הערכים שקיבלנו כהורים, והרגישות והאחריות שקיבלו הילדים האחרים שלנו בכל התחום של בין אדם לחברו. וכן, גם כרופא אני חייב לה המון, כי היא העבירה אותי את אחת ההתמחויות הכי חשובות שיש לבן אדם ולימדה אותי פשוט להיות רגיש".