כארבעה סנטימטרים בלבד: הכירו את דרקון הים הכחול

השם "דרקון" בדרך כלל מזכיר לנו מפלצות ענק, יורקות אש אם אפשר. דרקון הים הכחול, לעומת זאת, הוא יצור קטנטן שאורכו כארבעה סנטימטרים בלבד. אלא שהיכולות שלו הן באמת דרקוניות, ולא לחינם הוא עושה חיל בתוך הים...

השם המלא שלו הוא Glaucus atlanticus , והוא בעצם חשופית, חילזון בלי קונכייה. אבל הוא לא נראה כמו חילזון. גופו של דרקון הים צבוע בגווני כחול וכסף. הצבע הוא חלק ממנגנון הסוואה מדויק, שכן דרקון הים הכחול חי בדיוק בקו פני המים. כאשר מתבוננים בו מלמעלה, הגוון הכחול מתמזג עם צבע המים. כאשר מביטים בו מלמטה, בטנו הבהירה נטמעת באור השמים. כך הוא נעשה כמעט בלתי נראה לטורפים. למעשה, לא ידוע על מין שניזון ממנו, משום שלמרות קוטנו, הוא מוסווה וחמקמק. הוא בעצמו טורף, אך לא נטרף.

דרקון הים חי כשהוא הפוך. פני המים משמשים לו מעין תקרה, והוא תלוי מתחתיהם. כדי לצוף הוא בולע בועת אוויר קטנה, ושומר אותה בקיבתו. הבועה משמשת לו מצוף טבעי, ומאפשרת לו להיסחף עם זרמי האוקיינוס. הוא לא שחיין מהיר, אך הזרמים מובילים אותו למרחבים עצומים – מאוסטרליה ועד חופי אפריקה ואמריקה.

מבנה גופו מחולק לזרועות דמויות אצבעות, המתפצלות לצדדים. זרועות אלו מגדילות את שטח הפנים ומסייעות לציפה, אך גם משמשות לאחסון מנגנוני ההגנה הייחודיים שלו, והמראה הכללי הזה הקנה לו את הכינוי "דרקון הים".

מאכלו העיקרי של דרקון הים הוא יצור אחר שצף על פני המים – שמו הוא שלפוחן מצוי ((Physalia. כיאות למאכלו של דרקון, יש לו כינוי מרשים במיוחד: "ספינת מלחמה פורטוגזית", על שם סנפיר הגב הגדול שלו, שנראה כמו ספינת מלחמה. אבל למעשה הוא סוג של מדוזה. מה שיותר מעניין הוא שמדובר במדוזה שאינה יצור אחד, אלא כמה יצורים שנצמדים זה לזה ומתחברים לגוף אחד, כאשר כל יצור אחראי על שלב אחר בהשגת המזון ועיכולו.

השלפוחן מצויד בזרועות ארוכות, עמוסות בתאי צריבה. בתוך כל תא מצוי מעין חץ זעיר המלופף בלחץ עצום, שמוערך בעשרות עד מאות אטמוספרות. נגיעה קלה מפעילה את המנגנון, והחץ נשלף במהירות גבוהה ומזריק ארס. עבור דגים קטנים מדובר במנגנון קטלני, וגם בני אדם עלולים להיפגע ממנו. אבל דרקון הים, כיאה לדרקון, אינו מתרגש, לא מהחיצים האלו ולא מהארס שבהם. דווקא יצור זה הוא מזונו המועדף של דרקון הים.

כאשר הדרקון ניזון מן השלפוחן, הוא איננו מנטרל את תאי הצריבה. במקום זאת מתרחש תהליך יוצא דופן: תאי הארס עוברים דרך מערכת העיכול שלו מבלי להתפרק. לאחר מכן הם מועברים אל קצות הזרועות, שם הם נאספים בתוך שקיקים מיוחדים. למה לזרוק אם אפשר להשתמש? הדרקון אוסף את הארס מתוך הטרף שלו, ומשתמש בו בעת הצורך.

התאים הללו נקראים "נמטוציסטים", והדרקון משתמש בהם מחדש. למעשה, הוא הופך את נשקו של טרפו למערכת ההגנה האישית שלו. מחקרים מראים כי הדרקון אף מסוגל למיין את התאים ולרכז את החזקים שבהם, כלומר הוא משפר את הארס שאכל להנאתו. כך נוצרת מערכת צריבה שעשויה להיות עזה מזו של השלפוחן עצמו. טורף שינסה לבלוע את הדרקון עלול להיפגע מיד. מנגנון זה מציב את דרקון הים בין הדוגמאות המובהקות ליכולת של יצורים ימיים לא רק להתמודד עם רעל, אלא להטמיע אותו כחלק ממבנה גופם.

אך כיצד אין הארס מזיק לדרקון הים עצמו?

השאלה כיצד מצליח הדרקון לעמוד בארס מעסיקה חוקרים כבר שנים. ההשערה המקובלת היא, שמערכת העיכול שלו מצוידת ברירית מגינה המונעת הפעלה מוקדמת של תאי הצריבה. בנוסף, מבנה תאי הגוף מפחית את הרגישות לרעלנים. תופעה זו איננה ייחודית לחלוטין – גם מיני חשופיות אחרים ניזונים מיצורים צורבים – אך אצל דרקון הים היא מגיעה לרמה גבוהה במיוחד.

דרקון הים הכחול הוא יצור שאוהב לחיות לבד, ושומר מרחק גם מבני מינו. עדיף לכל אחד להתרחק ממנו. אך לעיתים נצפים דרקונים במספרים גדולים לאחר סערות, כאשר הזרמים מביאים אותם סמוך לחופים. למרות גודלם הזעיר, מומלץ שלא לגעת בהם, שכן תאי הצריבה שבגופם עלולים לגרום לכאב משמעותי.

דרקון הים הוא דוגמה מרתקת להתאמה סביבתית. הוא איננו חזק במיוחד ואיננו מהיר, אך שילוב של תכונות שקיבל במתנה מבורא עולם - הסוואה, ציפה מדויקת ושימוש מחודש בארס - מאפשר לו לשרוד בלב האוקיינוס הפתוח – סביבה שבה אין כמעט מקום מסתור.הוא גם ממלא תפקיד במארג האקולוגי של פני הים, בכך שהוא מווסת את אוכלוסיית השלפוחנים ויצורים דומים.