אפרת ברזל
כשנותנים לנו ודאות, נהיה לנו ברגע טוב. גם אם לא השתנה שום דבר במציאות
אצלך שמור כל החומר לעולם. ארכיון נצח. ומה שטוב לנו ואפשר כעת לתת לו לפתע מילים, כבוגרים, טפטף לנו, אט אט, כשאנחנו כבר גדולים ומסוגלים
- אפרת ברזל
- פורסם ט' אדר התשפ"ו

אני לא יודעת אם אלה רק אני והחברות שלי, נראה לי שאלה כל בעלי התשובה: אנחנו יודעים להגיד וזוכרים לדעת, פלוס מינוס כמובן, מי לימד אותנו איזו מצווה. מי חידד עבורנו איזו הלכה. מי התיר, מי שחרר, מי המליץ להקפיד יותר, איפה שמענו, מתי גילינו, איך תפסנו את הראש בהתפעלות מהסעיף ההוא וההוא בשולחן ערוך. באנו בטוב. באנו כמו ספוג.
זה לא רק על הלכות ומצוות. בעלי תשובה זוכרים תחושה, בגוף, אף על פי שהיא באה מהנפש, יש הרי קשר ביניהם. תחושות ורגשות של תפילות חזקות, של נוכחות אלוקית ברגעים רוחניים שהיו בתחילת התשובה ויכולים לחזור גם אחרי, אם ממש ממש מחפשים אותן. האישיות זוכרת, וזה קסום. וזה טבוע. אולי כדאי שאכתוב מוטבע? בעצמיות. בעצמות שלנו.
למה זה כל זה? מדוע זה שהזיכרון חזק בזה?
זה ברור. כי רובנו חוזרים בתשובה בגיל שבו הראש כבר על הכתפיים, כשאנחנו בעלי בחירה מודעת, התבוננות מבקשת על החיים ועל היהודי שאני, ואולי אפילו ביקורתיות על איך העלימו מאיתנו או לקחו לנו אוצר עמוק של ידע יהודי שהוא שלנו. למוח יש אפשרות לשחזר בקלות אירועים שכבר היינו בהם בפוקוס על העצמי. קל יותר לשחזר בחירות מודעות.
אבל לא על זה אני רוצה לכתוב, אלא על זיכרון ועמלק בצורה אחרת. קחו שנורקלים, אנחנו עומדים לצלול.
תמיד מדברים איתנו על הכאב שבספק, על "אני מעדיפה תשובה שלילית מאשר לא לדעת", על "תגידו כבר איך קוראים למה שיש לי". כמה מיילים אני מקבלת שאומרים "תודה, אפרת, תודה שנתת להרגשה שלי שם, ומקום".
כשמישהו חיצוני לנו לוקח בלגן פנימי, שאלת חיים שאנחנו מתלבטים בה, כאב, לוקח לנו את היד, מחזיק ואומר: "בואי הנה, בואי לכאן, אני שולח לך צליל מכוון, אחרי שנים של חוסר ודאות", נהיה לנו ברגע טוב. גם אם לא השתנה שום דבר במציאות. ה"לא יודע" או ה"נראה" של עמלק שיסודו בערעור האמונה היהודית, שולח מאז ועד היום זרועות של כאב ופחד לבני האדם. חתיכת כוח.
בואו נסבך את העסק עוד יותר. יש דברים בילדות שלנו, שכשהם היו קשים לנו להתמודדות, או שאף אחד לא דיבר איתנו עליהם, כי היה אסור, כי לא ידעו, כי בתום לב אי אפשר היה, אנחנו אפילו לא זוכרים אותם. בגיל בוגר יותר, כשדברים שאנחנו לא מבינים למה ומדוע מקפיצים לנו את הטריגרים וגורמים לנו נזקי התנהגות, נפתח שער. שער חדש שמאפשר – לדבר. לספר. להגיד. לומר. לחוות. לקבל אוזן קשבת, להחזיר ידע שאינו אפילו זיכרון (!).
אולי נכונה כאן המילה "לשאת", כמו בברכת הכוהנים. זה לא רק "יאר ה' פניו אליך" – לשון ראי, אלא זה גם "ישא ה' פניו אליך" – לשון נשיאה. כמו הנשיאים של ישראל. האמיתיים. מפעם. אם לא ראו ולא עזרו לנו לשאת חוויות בילדות, יכול להיות שאנחנו אפילו לא יכולים לזכור את הזיכרון הקיים הזה בתוכנו. בשבת זכור, שבת הנפש, יש לנו אפשרות לבקש מה', "תן לנו מאור פניך חזרה של רפלקטור, לדעת שכל הפחדים והעמלקים שקר הם. תן לנו לזכור שאין עוד מלבדך". שאצלך שמור כל החומר לעולם. ארכיון נצח. ומה שטוב לנו ואפשר כעת לתת לו לפתע מילים, כבוגרים, טפטף לנו, אט אט, כשאנחנו כבר גדולים ומסוגלים.




